המלחמה הגדולה: חזונות ולקחים

היום לפני 94 שנה נחתם הסכם שביתת-הנשק בין צבא גרמניה לבין בעלות-הברית. כך באה לסיומה מלחמת-העולם הראשונה, "המלחמה הגדולה". מבודדים וללא בעלי-ברית, האימפריות האוסטרו-הונגרית והעותומנית חתמו על הסכמי שביתת-נשק כמה שבועות לפני-כן. מותשים מפני המלחמה בחזית המערב, בין השאר נגד תגבורות רעננות מארצות-הברית שהגיעו בשנה האחרונה למלחמה, ולמרות ששלטו עדיין בצפון צרפת ומזרח-אירופה – נשברו גם מנהיגי הצבא הגרמני. תמה סאגת המלחמה ההרסנית ביותר בתולדות העולם. אירופה הישנה מתה ואירופה החדשה קמה לתחיה.

מלחמת העולם הראשונה נתפסת כיום כ"מלחמה המיותרת". אך כאשר פרצה, המדינות הנלחמות ראו בה מלחמה על אינטרסים חיוניים. ההרס הרב במלחמה נבע לא רק מן האמצעים הצבאיים המתקדמים, אלא גם מן הכוח התעשייתי האזרחי והנחישות של האומות המודרניות להילחם עד הסוף המר. זו הייתה מלחמה עם סיסמאות גדולות משני הצדדים: תרבות כנגד ברבריות; הגדרה עצמית לאומית אל מול אימפריאליזם. החזונות הללו הזינו את העמים הלוחמים. שלושה חזונות גדולים שהתעוררו מתוך המלחמה – גרמניה, הקומוניזם, והמערב – עתידים בסופו של דבר לעצב את המאה ה-20.

החזון הגרמני

גרמניה יצאה למלחמה בעיקר כדי לשבור את הברית המשולשת – צרפת, אנגליה ורוסיה – שאיימה לבודד אותה פוליטית וצבאית. בהמשך התגבשה גם תפיסה בדבר הייעוד הגרמני האימפריאלי: לשלוט על אירופה. חזון זה היה קרוב למימוש במרץ 1918. בעקבות הסכם השלום עם רוסיה הקומוניסטית, הצבא הגרמני שלט על בלגיה וצפון-צרפת במערב ועל אוקראינה, פולין והארצות הבלטיות במזרח. לפי החזון הגרמני נידונו העמים הללו להסתפח לגרמניה או להיות בנות-חסותה. לעמי המזרח ייעדה גרמניה גם "תירבות" בכוח.

תנאים המשפילים של חוזה וורסאי – הפיצויים, ההגבלות הצבאיות, מסירת חבלי ארץ גרמניים לצרפת ופולין – נועדו לא רק לנקום בגרמניה, אלא גם למוטט את חזונה. אך העובדה שגרמניה עדיין שלטה בצפון צרפת ובלגיה בסוף המלחמה אפשרה לגרמנים להתכחש לתבוסתם הצבאית. כך נולדה אגדת "הסכין בגב": הצבא הגרמני לא הפסיד בשדה-הקרב, אלא נבגד על-ידי סוציאליסטים ופרוגרסיבים, במיוחד יהודים, בעורף. האמונה שהצבא הגרמני הבלתי-מנוצח יוכל לנצח בסיבוב הבא, סייעה לעליית הנאציזם עשור וחצי לאחר סיום המלחמה.

החזון הקומוניסטי

ההרס של המלחמה הפך את הקומוניזם לתנועה מהפכנית אלימה שיזמה הפיכות בגרמניה והונגריה והצליחה להשתלט על רוסיה. מעתה היה לקומוניזם בסיס עצום, עתיר משאבים טבעיים ואנושיים – בהם יערך ניסוי בהנדסה אנושית בהיקף חסר תקדים. ההבטחות לשוויון הומרו מיד בשורת מלחמות אזרחים שנהרגו בהן בין 2 ל-3 מיליון איש; הרס מוסד הקניין והרכוש האישי; מיליוני איכרים שהורעבו למוות; מפעל טרור פרנואידי כנגד "אויבי המהפכה", שלבסוף גם ירצח כמעט את כל מנהיגיה.

חלום הבלהות הקומוניסטי, שללא הרס אירופה ההומניסטית במלחמה ספק אם היה צובר עוצמה שכזו, עתיד לרדוף את אירופה עוד עשרות שנים. מפלגות קומוניסטיות פרלמנטריות לצד ארגוני מחתרת, סוכנים סמויים לצד גדולי האינטלקטואלים המערביים – כל אלו פעלו להפיץ את הרעיון השוויוני של ברה"מ מחוצה לה.

החזון המערבי

חזון מדינות המערב בא לידי ביטוי בנאום ארבע עשרה הנקודות של נשיא ארצות-הברית וודרו ווילסון ובחוזה וורסאי: פירוק האימפריות הגדולות – האוסטרו-הונגרית, הרוסית והעותומנית – וזכות ההגדרה העצמית הלאומית; שיתוף פעולה כלכלי ודיפלומטי בין המדינות; הקמת "חבר-הלאומים", שנועד לשמש כבורר בסכסוכים ולמנוע אלימות.

ואכן, זכות ההגדרה העצמית הלאומית נחלה הצלחה. בלגיה וסרביה שוחררו, ומדינות לאום חדשות, למן צ'כוסלובקיה ועד פולין, קמו או ניסו לקום. המדינות הללו זכו להכרה מצד "חבר-הלאומים" החדש, שדרש מהן מצידו משטר דמוקרטי והכרה בזכויות מיעוטים לאומיים. חבר הלאומים גם הכיר בזכות ההגדרה הלאומית של ערבים ויהודים, ומינה ב"מנדט" את אנגליה וצרפת לדאוג לכך.

אלא שחזון המערב היה אוטופי מכדי להצליח. סכסוכים גיאוגרפיים לאומיים פרצו בין צרפת לגרמניה ובין ליטא ופולין, ויפן פלשה לסין. חבר הלאומים גם התעלם בצביעות מהשליטה הקולוניאלית האנגלית בהודו, ושל צרפת באלג'יר. גם הניסיון לשרטט את גבולות המדינות החדשות על בסיס הומוגניות לאומית נכשל. המיעוטים שנותרו בצד הלא נכון של הגבול סבלו מעוינות העמים הריבוניים. ואף על פי כן, זכות ההגדרה העצמית היא המורשת הגדולה של מלחמת העולם הראשונה, והיא נותרה חשובה, סבוכה ומשפיעה עד היום.

ללמוד מן ההיסטוריה

ההיסטוריון הצבאי וויקטור דיוויס הנסון כתב לאחרונה על הנטייה העכשווית במערב להתעלם מההיסטוריה (נטיה ששותף לה נשיאנו). לפי הנסון, מי שמבקש להבין מדוע גרמניה מוכנה לגאול את אזרחיה העצלים וכפויי-הטובה של דרום אירופה מחובותיהם, חייב להבין את העוצמה הגרמנית לאורך ההיסטוריה. מאז הצבא הרומי, שנמנע מלשעבד את השבטים הגרמנים ועצר בנהרות הריין והדנובה, ועד איחוד גרמניה בשנת 1870, טענו הגרמנים לייחוד ועוצמה. עוצמה זו אפשרה להם להתאושש צבאית ממלחמת העולם הראשונה, ולהתאושש כלכלית מן ההרס הטוטלי של ערי גרמניה וחלוקתה לשניים בשנייה. מצד אחד, הטראומות הללו גרמו לגרמנים להפנות את עוצמתם לכלכלה, והן גם מאפשרות לאזרחי יוון לתבוע בהפגנות זעם כספים גרמניים.

כיום נוטים אזרחי המערב לקחת כמובן מאליו את ניצחון החירות והיוזמה החופשית על פני חזונות העבר. אך גרמניה כמעצמה כלכלית כמעט פציפיסטית היא תזכורת לכך שניצחון החזון המערבי הושג בדם ואש ותמרות עשן, ולא בפולמוס תיאורטי. אם ברצוננו לשמר את החירות והיוזמה החופשית, ההגדרה העצמית וריבונות העם הדמוקרטית, המערב חייב לזכור את מורשת צבאות בעלות-הברית והגיבורים שנלחמו נגד הדיכוי למן מלחמת העולם הראשונה ועד לנפילת מסך הברזל. ערכי המערב, ובראשם החירות על כל ביטוייה, תלויים במוכנות להרוג ולהיהרג למענם.