היכונו למהפכה השיפוטית-כלכלית

תזכורת קצרה: מול חופי ישראל נמצאו מאגרי גז גדולים, שעמדו להעשיר מספר יזמים – חלקם עשירים, חלקם משקיעים קטנים – שלקחו סיכון, השקיעו מהונם, ותרו אחרי מרבצים תת-ימיים של משאבים טבעיים. לרוב הם עשו זאת ללא הצלחה ובזבזו את הונם, אך לאחרונה שפר עליהם גורלם והתגלו בים שדות גז יקרי-ערך. לאחר שהתברר היקף המציאה, שינתה המדינה את הכללים, בהובלת שר האוצר יובל שטייניץ (בעקבות המלצות ועדת ששינסקי שמינה אותו שר), והגדילה את הכנסות המדינה מכשליש מן הרווח לכ-60%.

היזמים עתרו לבג"ץ, נדחו, ואף נאלצו לשלם קנס עשירים בדמות שיעור הוצאות חסר-תקדים שהשית עליהם בית-המשפט – כל עותר: 250,000 ₪.

זכותה של מדינה

יש האומרים כי המשפט הרומי התבסס על כלל פשוט ואינטואיטיבי: "הסכמים יש לקיים". למרות שהכלל נאה ביותר, הוא ודאי התיישן עם הקמת מדינות הלאום. זכותה של מדינת ישראל לשנות את הכללים, למסות עסקים, להלאים רווחים, ולהשתמש בכוח הכפייה שלה, גם בניגוד לסיכומים מוקדמים.

השאלה המהותית היא מה טוב למדינת ישראל, לא מה מותר לה; ולעניין זה, מטעמים שונים, חוק ששינסקי (שצריך להיקרא באמת חוק שטייניץ) הוא רע, מזיק וגרוע. זוהי דוגמא מצוינת להשחתת מידות סוציאליסטית-חזירית, שעליה משלמים בסוף ביוקר.

ועדיין, יש להסכים עם בית-המשפט: דין העתירה להידחות. מותר למדינה להיות מנוולת, להפר הסכמים, ולהתנהג כאחרון הנוכלים.

פסק-הדין החברתי

בית-המשפט, מטבע הדברים, מציע נימוקים אחרים לדחיית העתירה. לכאורה הוא בוחן את הסוגיה מן הצד המשפטי הטהור, אך למעשה חושף פסק-הדין מערכת ערכים והשקפת עולם שלמה, המבשרת על אקטיביזם שיפוטי חדש מסוג שעוד לא ידענו.

השופטת נאור, שכתבה את פסק-הדין, מקבלת לצורך הדיון את הטענה כי החוק פוגע בזכות קניין, אך שואלת האם זוהי פגיעה מותרת. חוק-יסוד "כבוד האדם וחירותו" כפוף לפסקת הגבלה, הקובעת היתר לפגוע בזכויות, ובלבד שהדבר יעשה בחוק מידתי, "ההולם את ערכיה של מדינת ישראל", ובעל "תכלית ראויה". וכך קובעת השופטת בפסק-הדין:

תכלית ראויה פירושה כי תכלית החוק "משרתת מטרות ציבוריות חשובות למדינה ולחברה במטרה לקיים תשתית לחיים בצוותא …" … בפועל, הציבור כמעט אינו שותף לרווחים ממשאבי הטבע שבבעלותו … [החוק] ביקש להבטיח כי ההכנסות ממאגרי הגז והנפט … לא יתרכזו בידיהם של קומץ משקיעים. הוא ביקש להשיג תכלית של צדק חלוקתי ביחס למשאבי הטבע של המדינה. תכלית זו היא תכלית ראויה.

העיקרון של צדק חלוקתי קנה לו אחיזה איתנה בעשור האחרון …  התכלית של צדק חלוקתי … קשורה בעלייה בחשיבותן של הזכויות החברתיות … על זכות זו אמרתי לאחרונה שהיא לגישתי "החשובה בזכויות החוקתיות".

על פי הסעיף [53 לחוק], "הממשלה תקים קרן לניהול כספים … אשר יועברו למטרות חברתיות-כלכליות". הנה כי כן, הכספים … מיועדים באופן ספציפי "לקיים תשתית לחיים בצוותא" … התכלית ראויה היא.

"יש רובין-הודים בירושלים"

נו, תוהה הקורא ה"חברתי": מה רע? הרי התכלית "ראויה". אך גם ל"חברתי" מומלץ שלא לתת למטרה להכשיר את האמצעים. הבעיה היא שעמדתו של בית-המשפט ביחס לתכליות כלכליות-חברתיות ראויות איננה משפטית, אלא היא פוליטית. האופן שבו מחלקים משאבים כפוף לפוליטיקה ותלוי בציבור הבוחר, לא בעקרונות צדק משפטיים. בית-המשפט מחויב לחרוץ דין על-פי החוק, לא על-פי השקפתו ה"חברתית" הפוליטית והסובייקטיבית.

בית-המשפט אולי אינו אומר מהו עיקרון-העל העומד מול עיניו, אבל הוא עולה מן הדברים בבירור: לקחת מהעשירים ולתת לעניים; או במילים אחרות, שוויון כלכלי. זה פשר החשש כי "הציבור כמעט אינו שותף לרווחים", או ש"יתרכזו בידיהם של קומץ משקיעים". לכך מכוונת גם ה"עלייה בחשיבותן של הזכויות החברתיות", או הדרישה לקיים מטרות "חברתיות-כלכליות", מתוך "עיקרון של צדק חלוקתי". בהמשך סח לו פסק-הדין לפי תומו, כאשר הוא דן במיליארדים הממוסים, כי "סכומים נכבדים כאלה יתרמו תרומה משמעותית לרווחה החברתית".

שוויון: קח מהעשירים ותן לעניים, זו התכלית הראויה שבשלה מכשיר בית-המשפט את החוק. אמור מעתה, "יש רובין הודים בירושלים". יש לאידיאולוגיה זו של בית-המשפט שם: סוציאליזם, או בנוסח המעודן העכשווי: "סוציאל-דמוקרטיה". אין זו שיטה משפטית, זוהי אידיאולוגיה פוליטית-כלכלית.

בית-המשפט מכריז למעשה על תכלית חדשה לקיומו. מעתה הוא מגן השוויון, הדואג למדינה המלאימה וה"מחלקת מחדש". בית-המשפט פורש את חסותו ה"חברתית" על מי שכלל אינו נמצא בבית-המשפט.

בית-המשפט יקבע כמה ראוי להרוויח

אם כן, בית-המשפט בוחן את החוק לא במדד "חוקיותו", אלא על-פי ערכיו ה"חברתיים" וה-"חלוקתיים". רק בשם אלה הוא "שמרן" ודוחה עתירות נגד חקיקה. ומה אם החוק היה מקדם חירות? מה אם הכנסת הייתה מחוקקת נגד חלוקה-מחדש ומיסוי רטרואקטיבי? האם אז היה מוצא בו בית המשפט פסול? על-פי נימוקיו, ישנו סיכוי סביר שכן.

פסק-הדין ממשיך להתפלפל בעניין זה עוד הרבה מבלי לחדש, להוציא את השוס המשפטי הבא:

טענת הפגיעה בקניינם של העותרים נסבה, למעשה, על מידת הרווח בלבד. החוק מגדיל את נתח המדינה (Government Share) אך הוא משאיר בידי העותרים רווחים נכבדים … לפי הערכת משרד האוצר, רווחי השותפות ממאגר תמר בלבד צפויות לעמוד על כ-15 מיליארד דולר עד שנת 2040 (זאת בהשוואה לכ-27.5 מיליארד דולר שהיו מרוויחות השותפות לולא בוצעו השינויים החקיקתיים). לפי הערכת עותרי תמר, רווחיהם הצפויים יפחתו נוכח שינויי החקיקה בכ-43-44%. זהו פער משמעותי ברווחים הצפויים, אך גם הרווח הנותר בידי המשקיעים על פי הערכה זו, הוא – בלשון זהירה – רווח נכבד. ארהיב עוז ואומר: גם לרווח כזה לא פיללו היזמים כשיצאו לדרכם.

הרי לפנינו הלכות חדשניות. יש לתמוה: האם בית-המשפט עתיד להורות למדינה לבחון האם תעשיות אחרות מרוויחות מיליארד דולר בשנה בכדי לחוקק להן חוקי מס חדשים בני 60%? ואם לא, מה טעם האפליה? ועוד, בית המשפט יורד לנבכי נפשם של המשקיעים, קורא צפונות ליבם, ובלשונו שלו, "מרהיב עוז" בקבעו לאיזה רווח פיללו. והרי עקרון משפטי חדש: מי שמרוויח יותר ממה שפילל לו, ממוסה בכפל מס. ועוד יש לתמוה: מדוע לא שואל בית-המשפט למה פיללה המדינה כשאישרה חיפושים למשקיעים ברווח מסוים? ומדוע פילולי המשקיעים נחשבים יותר?

נראה כי בית-המשפט לא ממש מחבב בעלי-הון בהווה או לעתיד. הוא מאמין בכלכלה "ירוקה", קרי, כלכלת קנאה במצליחים כלכלית. הוא גם ממסה אותם בעצמו באופן פרוגרסיבי, כאשר הוא משית עליהם הוצאות משפט בנות שש ספרות.

כלכלה היא פוליטיקה

אנו שבים לקביעתנו המקורית: חוק ששינסקי חוקתי, אך לא מפני שהוא סוציאליסטי מספיק, אלא מפני שהמדינה ריבונית בענייני מיסוי. ריבונות זו יכולה להתבטא בשני הכיוונים: חירות או שוויון, ולא רק בכיוון הצדק החלוקתי הראוי בעיני בית-המשפט הנוכחי. הממשלה לא צריכה להופיע בפני בית-המשפט ולהוכיח לו שחלוקת המיסים שלה "חברתית" בכדי שיאשר לה חוק שנוי במחלוקת. ממשלה לא חייבת דין וחשבון שכזה לאיש, מלבד לבוחר.

תפקידו של בית המשפט העליון לשמור על חירויות כפי שנקבעו בחוק, ולא לקבוע עקרונות חלוקה-מחדש של שמאל כלכלי כמפתח חוקתי. כלכלה היא פוליטיקה, ומן הראוי שבית-המשפט לא יפסוק באופן אידיאולוגי.

כאשר בית-המשפט העליון דוחה עתירה נגד חוק בטענה שהחוק משרת "תכלית ראויה של צדק חלוקתי", הרי שרק למראית עין בלבד הוא שמרן; למעשה הוא אקטיביסטי למהדרין. זוהי מהפכה משפטית-כלכלית מסוג חדש, והיא בהחלט מדאיגה מאוד, משום שבית-המשפט משתף בה פעולה עם ממשלה וכנסת "חברתיות" נגד זכויות בסיסיות של אזרחים בעלי הון.