הטווח הקצר של מבצעי בחירות

מהי מערכת השיקולים של קברניטי 'עמוד ענן'? עד כמה משפיע עיתוי המבצע על יכולתו לשנות את המאזן האסטרטגי בדרום? ומדוע לא נקבעו יעדים אסטרטגיים ומדיניים? רן ברץ משווה ל'עופרת יצוקה' ומעלה ביקורת

יום לאחר שנפתח מבצע 'עופרת יצוקה' פרסמתי מאמר ב'מעריב', שבו שאלתי:

מה מיוחד ב-27 לדצמבר 2008, שדרש מבצע צבאי, אחרי שנות הזנחה, זלזול מופגן בתושבי הדרום, והפקרתם הפושעת? התשובה ידועה היטב. המיוחד ב-27 לדצמבר 2008 הוא קרבתו הסגולית ל-10 בפברואר 2009, יום הבחירות.

אז, כאשר התקשורת הריצה את אולמרט, שהבטיח לה הסכם שלום או "התכנסות" ביהודה ושומרון, הייתה הטענה הזו יוצאת-דופן. היום, כאשר נתניהו מנהל מבצע נגד החמאס, האשמתו ב"מבצע בחירות" איננה כה נדירה.

תזמון בעייתי

ואכן, גם הפעם יש קשר בין הבחירות הקרבות והמבצע בעזה. יש יתרונות ליציאה למבצע לפני בחירות. ראשית, הממשלה הצליחה להרדים את החמאס ולהשיג הפתעה (שלא הושגה בסיבוב הקודם). שנית, לקראת הבחירות הביקורת הפוליטית זהירה מאוד והמבצע מתנהל באווירת קונצנזוס. שלישית, מבחינת הבוחרים, הממשלה מעמידה את עצמה למבחן ביצועי, והציבור יכול לשפטה.

אבל כל היתרונות הללו מתבטלים מול חסרון מהותי אחד: החשש להסתכן. שר הבטחון אהוד ברק הוא חששן סדרתי גם ללא בחירות, והפחד מנפגעים והתמשכות המבצע משתק ממשלות העומדות בפני בחירה. כך כתבתי על עופרת יצוקה ב-2008: "מהן מטרות המבצע? … אין ל"עופרת יצוקה" הגדרות אסטרטגיות-צבאיות או מדיניות". הסיבה להיעדר יעדים מוגדרים היא שהם מחייבים את הממשלה להמשיך במבצע עד השגתם או להודות בכישלון – שתי אפשרויות רעות לקראת בחירות.

מסיבה זאת כנראה גם ל"עמוד ענן" אין יעדים אסטרטגיים ומדיניים ידועים. מבחינות נוספות, כמו גיוס המילואים המצומצם, ההרשאה המוזרה לראש ממשלת מצרים לבקר בעזה תוך הבטחה שישראל לא תפעל בזמן זה, והסיסמאות הקבועות בנוסח "איש לא רוצה להיכנס לעזה" (במקום: "כדי להגן על תושבינו אנו מוכנים גם לכבוש מחדש כל מטר ברצועה"), נראה ששוב מדובר במבצע מוגבל, ללא מחשבה ארוכת טווח.

תדמית במקום מהות

זו, אם כן, הבעיה במבצעי בחירות. הם עוסקים בתדמית לא פחות מאשר במצב האסטרטגי. מצבנו האסטרטגי בעזה בעייתי מזה שנים, כפי שמוכיחה עליית המדרגה ביכולות השיגור והשבתת העורף של החמאס. אמנם, תחת שלטון הליכוד המצב בדרום היה קצת יותר טוב, אך לא מספר הטילים ששוגרו הוא העיקר, אלא המאזן האסטרטגי מול החמאס. הדברים שאמרתי אז תקפים גם הם אחרי ארבע שנות ממשלת ליכוד:

נדרש מבצע בעזה, אבל לא "עופרת יצוקה", אלא מבצע שישנה את המאזן הצבאי-אסטרטגי האזורי לזמן רב. מבצע שיוציא את העוקץ הצבאי מחמאס לא לשבועיים או חודשיים, שאחריהם ישוחזרו היכולות ואף יגדלו … ההיסטוריה מראה שמבצעי בחירות ממין זה, שזמניותם מובנית, רק גורמים לנזק אסטרטגי לישראל בטווח הבינוני והארוך.

המאזן האסטרטגי השתנה לרעה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, כמו גם בעקבות 'עופרת יצוקה' – כפי שמוכיחים הטילים על ראשון לציון, ת"א, וכעת גם ירושלים. אם לא יהיה שינוי בדפוס הפעולה הזה, כך יקרה גם עם 'עמוד ענן'.

לשנות את המאזן האסטרטגי

איש אינו אוהב לבקר את הממשלה בזמן מבצע. אבל היושר האינטלקטואלי והרצון שיהיו למבצע השלכות חיוביות בטווח הארוך מטילים חובה לעשות כן. בסוגיית המאזן האסטרטגי אין היום הבדל משמעותי בין ממשלות ימין לשמאל: אלו ואלו משותקות מפחד, ומהססות בהפעלת כוח צבאי, גם כאשר הדבר מתבקש.

ממשלת הליכוד הכריזה מלחמה כאשר חיסלה את ג'עברי. כעת היא חייבת להעז, ולהשאיר את תושבי מדינת ישראל, לאורך זמן, במציאות טובה יותר בדרום. עד שלא יהיה שינוי במדיניות ה"הכלה", ועד שלא תפסיק ישראל לצאת למבצעים מוגבלים וקצרי טווח, לא תוכל הממשלה לטעון שעשתה כל שביכולתה בכדי לאפשר שגרת חיים נורמלית בדרום.

יש פתרונות טובים יותר ממבצעים מוגבלים. הם לא נחמדים ולא יוסיפו לנו אהבה בעולם, אבל הם יותר יעילים ומרתיעים. כאשר ישראל יוצאת למבצע, מגייסת מילואים ומניידת כוחות רבים, היא צריכה לשאוף לשינוי במאזן האסטרטגי. ברור שקשה, מבחינה פוליטית, לחולל שינוי שכזה; יש לו עלות כואבת בטווח הקצר. אלא שאזרחי ישראל ברובם מבינים זאת. הם לא מחפשים שקט מדומה, הם קורצו מחומר שמאפשר להם להילחם ולהקריב בהווה למען עתיד בטוח יותר. השאלה הגדולה היא מאיזה חומר קורצה הממשלה.