טל רפאל בטור אישי, מנסה להבין מה מניע פעילי שמאל קיצוני להפגין רק נגד המבצע בעזה
על מדרכה צרה עומדים עשרות אנשים – יהודים וערבים. דגלי פלסטין לצד דגלים אדומים של התנועה הקומוניסטית מונפים אל על. קריאות קצובות בשפה הערבית, את הקצב אתם מכירים בעל-פה:"גם אם יפלו מליון קורבנות, עדיין תקום מדינת פלסטין", ו"ברוח ודם נפדה את פלסטין". לא צריך להיות ימני מובהק בכדי לחוש פה אי-נוחות. דגלי ישראל היחידים נראים מהעבר השני של הכביש, בהפגנה נגדית של פעילי ימין.
כך נראתה ביום חמישי האחרון הפגנת השמאל הקיצוני שאורגנה על-ידי 'חד"ש'.
אני הולכת להפגנה הזו כדי לנסות להבין איך כאשר מדינת ישראל מתחילה להגן על תושביה, מתארגנת הפגנה שכל מטרתה היא לקרוא לצה"ל להפסיק. איך שוחרי השלום הללו מצדיקים את התעלמותם הגורפת מכל השנים בהן נורו על הדרום רקטות כדבר שבשגרה, כולל התעלמותם מן השבוע שקדם למבצע, שהפך את חיי תושבי הדרום לגיהנום? מדוע אז לא הפגינו נגד השימוש בכוח?
מפגינה אחת מצמצת את עיניה ונועצת בי מבט ארוך. אני שואלת אותה מי ארגן פה את ההפגנה. "למה?" היא שואלת בחשדנות. אני אומרת לה שאני מעוניינת לשאול אותו כמה שאלות. "את יודעת", היא אומרת לי בטון ספק נוזף ספק נעלב, "כולם פה עם כוונות טובות".
אורי וולטמן, פעיל חד"ש ומארגן ההפגנה, ניגש אליי. הוא מוכן להתראיין. וולטמן הוא דובר רהוט ומרשים, מנוסה בעליל בהסברת עמדותיו. חיפוש קצר ברשת מעלה שהוא פעיל בחד"ש ועורך השבועון של המפלגה הקומוניסטית. וולטמן הפגין לאחרונה נגד התקפה ישראלית באיראן, ולפני כשנה היה שותף לכנס באוניברסיטת חיפה שמטרתו הייתה "סולידריות עם עזה במלאת שלוש שנים למבצע הפשיסטי". כעת הוא מארגן את ההפגנה בחיפה. את הסיבה להסלמה בהתנהלות החמאס הוא תולה ב"המשך מצב הכיבוש":
באמצעים של כוח אי-אפשר להשיג לא שקט ולא בטחון לתושבים בדרום. שלום ובטחון יושגו בהפסקת אש לטווח ארוך שיושג בתיווך המצרים, במשא-ומתן ובהדברות.
וולטמן חוזר וקובל נגד חוסר ההדברות של ישראל גם עם אבו מאזן וגם עם החמאס. את אבו מאזן הוא מצייר כ"מנהיג מתון המוכן לויתורים משמעותיים, כפי שלמדנו בראיון לערוץ 2 לפני שבוע וחצי", ואילו את חמאס הוא מדמה כארגון שוחר שלום.
"חמאס אומר בריש גלי שהוא רוצה למחוק את מדינת ישראל", אני אומרת,"זה חלק מהאמנה שלו. איך אתה חושב לנהל משא ומתן עם ארגון כזה?"
אבל וולטמן מאמין לחמאס, לא לממשלת ישראל. כל פקפוק באמינותו של החמאס וברצונו בשלום עם ישראל, נתקל באמירה חוזרת ונשנית: חמאס קיבל את יוזמת הליגה הערבית, ישראל לא. (לטענת וולטמן חמאס חתם על היוזמה, אך למעשה חמאס רק נכח באירוע בו אושרה מבלי לחתום). "הטענות שחמאס הוא ארגון שלא ניתן לנהל איתו משא-ומתן אינן מחזיקות מים", הוא קובע. "העובדה שישראל לא מוכנה לשים על השולחן את יוזמת השלום של הליגה הערבית, חושפת מיהי סרבנית השלום האמיתית ומי אחראית לכל ההסלמה הזו".
יוזמת הליגה הערבית היא יוזמה לפיה במידה וישראל תסכים לנסיגה מלאה לגבולות 67 (כולל הגולן, עזה, יהודה ושומרון ומזרח-ירושלים),וכן לקיום החלטה 194 בעניין הפליטים, אותה נוטה הצד הערבי לפרש כמקנה את זכות השיבה – מדינות ערב תהיינה מוכנות"לנרמל" את יחסיהן עם ישראל.
אבל מבחינת וולטמן אין כאן ויתורים. "חמאס מוכן ללכת יותר רחוק מהצד הישראלי", הוא קובע בנחרצות, ועל כן: "לא ידי החמאס שפכו את הדם הזה, אלא ידי ממשלת ישראל".
הנרטיב הערבי
כאן טמון המפתח. בעולמו של וולטמן, ישראל היא האחראית הבלעדית לירי על יושבי הדרום. בכך מסירים וולטמן וחבריו כל אחריות של החמאס לירי הרקטות ולפיגועי הטרור. על-פי הנרטיב שהם בונים בדבקות, כל האשמה נופלת על הצד הישראלי.
כשאני שואלת את וולטמן על הסיסמאות בהפגנה, "בדם וברוח נפדה את פלסטין" – הוא מסביר לי כי הציבור הישראלי לא מבין את הקריאה הזו ונוהג לעוות אותה. "זו סיסמה של נכונות להקרבה, אנחנו מוכנים להקמה של מדינה פלסטינית ואנו מוכנים להקריב מדמנו ומרוחנו".
"כלומר להיות שהידים", אני מציעה.
"זו סיסמא של הקרבה, נכונות להפוך לקורבן", הוא חוזר, "כמו 'תמות נפשי עם פלישתים', רק עם פחות קונוטציות של מוות".
כאשר הגעתי להפגנה, הבחנתי בנער שישב על חומת האבן בצד. הוא נראה קצת אבוד."ראיתי את האירוע בפייסבוק", הוא אומר, "חשבתי שההפגנה פחות פוליטית, בלי שיוך מפלגתי. בפועל אני לא מסכים עם מה שהולך פה. אני בעד מבצע צבאי, פשוט נגד כניסה למלחמה. אני שמאל, לא שמאל קיצוני. כרגע, אני לא כל כך מוצא את עצמי פה".
אפשר להבין אותו. בהפגנה הזו היה כמעט הכל: דגלי פלסטין, דגלים של התנועה הקומוניסטית, קריאות שהידים ("נכונות להקרבה"), שלטים נגד הכיבוש. רק דבר אחד נעדר ממנה בבוטות: איזשהו אזכור לקיומו של עם יהודי בישראל. חברי המפלגה הקומוניסטית, שלפי עקרונות היסוד שלה, "שוחים נגד הזרם של החשיבה הלאומנית בקרב היהודים ובקרב הערבים", פעילים בהפגנה לאומית, או שמא לאומנית – מן הצד הפלסטיני. בניגוד לנער הנבוך, יתר המפגינים לא נראים מבולבלים. הם במקומם הטבעי.
בשיחה עמו הצר וולטמן על העובדה שהימין מנכס לעצמו את הפטריוטיות ואת טובת העם בישראל. אך לפי הלך הרוח במקום, לא ברור כלל אם המפגינים מכירים בקיומו של עם כזה.
הגעתי להפגנה לברר מדוע עד כה נדם קולם של חובבי השלום הללו, ומדוע לא נחלצו לעצור את האלימות מצד החמאס. וולטמן השיב כי טענתי שגויה, שכן לפני שש שנים נסעו מנהיגי חד"ש לבקר בשדרות, בביתה של ההרוגה הראשונה מירי הקסאמים. ככל הנראה, הביקור המכונן מלפני שש שנים הותיר באנשי חד"ש רושם כה עז, שמאז נמנעו מלהשמיע קולם.
שאלותיי, אם כן, נותרו בעינן, אך דבר אחד בכל זאת התברר מעבר לכל ספק: כדי להיות בעד חמאס בעת הזו, נדרש לא פחות מאימוץ מלא – ללא ביקורתיות, שאלות או פקפוק – של הנרטיב הערבי לסכסוך.
אשר על כן אנחנו משחיתים זמן לבטלה לברר איך יכולים להיות הפגנות כאלה בתוכנו. הויכוח הוא לא ההפגנה אלא של מי הארץ הזו, ורק על זה עלינו להאבק בחזית ההסברה יום ולילה . חלק מזה הוא אימוץ דו"ח לוי.
תודה טל על המאמר המאפשר הצצה לנרטיב של השמאל הקיצוני.
בני אדם קיצוניים באופיים מתאפיינים בכך שאינם מטמיעים עובדות הנוגדות את דעתם והם מגיבים בהתעלמות.
קשיחות מחשבתית זו מתווה גם לניתוח רגשני שגורם לפרשנות של המציאות אמצעות מעין "פילטר" שמקטלג את העובדות בהתאם לטביעת הרגל הרגשית שלהן.
אנשים אלו שמזועזעים עמוקות מהסבל הפלסטיני ימנעו מניתוח אובייקטיבי של הסיבות לסכסוך והערכה בלתי מוטה של התנהגות הצדדים לו.
מהתכתבות שערכתי לאחרונה עם מוזיקאי משבדיה בתגובה על אירועי עמוד ענן התברר לי כי הסימפטיה למאבק הפלסטיני נובעת ביסודה מהאמונה כי אילו ישראל הייתה נענית לדרישה לנסיגה משטחי הגדה המערבית ומאפשרת הקמת מדינה לצד מדינת ישראל הרי שהסכסוך היה מסתיים. מסקנה זו נובעת מחוסר הבנה מוחלט של המנטליות והכוונות המוצהרות של החלק הקיצוני באוכלוסיית הפלסטינים שמתכוונים להמשיך ולהלחם עד לשחרור כל שטחי הארץ .