בין אמריקה, אירופה, ועמוד ענן

ישראל תוקפת בעזה, והעולם מתעורר לחיים. מילא העולם הערבי, שם עוד התגובה מובנת. אך מה לאירופאים ולאמריקנים, העסוקים בגינויים, הצבעות, הבעות תמיכה, חקיקה, ומה לא? בעזרתו של הפרשן החשוב וולטר ראסל מיד, מסביר אהרן רוז את התגובות השונות כל כך למבצע בין אירופה לארצות-הברית

התגובות בעולם למבצע "עמוד ענן" מעלות מחדש את ההבדל בין אירופה לארצות-הברית ביחסן להפעלת כוח. שני בתי המחוקקים בארצות-הברית, הסנאט והקונגרס, העבירו החלטה פה אחד התומכת בזכות ישראל להגן על עצמה מפני התקפות החמאס. הנשיא אובמה, שהצרות המזרח-תיכוניות רודפות אחריו במסעו הדיפלומטי במזרח-אסיה, הצהיר במסיבת עיתונאים בתאילנד: "יש לישראל את כל הזכות לצפות שטילים לא יפגעו בטריטוריה שלה".

הצהרת אובמה התקבלה בהתלהבות בקרב תומכי ישראל מהמפלגה הרפובליקנית. ההיסטוריון הצבאי מקס בוט ציין שתמיכת אובמה באה למרות שהוא חופשי עתה מלחץ הבחירות, והביע תקווה שאובמה יתמוך גם במהלך קרקעי לכיבוש עזה. כך גם המיליארדר רופרט מרדוק, איל העיתונות הימנית ומתנגד נלהב של אובמה, צייץ בטוויטר ל-370,000 עוקביו: "אובמה מוסר הצהרות מצוינות על מצבה של ישראל, אך אם הן לא ירתיעו את חמאס ואיראן יהיה צורך ביותר ממילים". הפרשן וולטר ראסל מיד, מחשובי המומחים למדיניות-החוץ האמריקנית, כתב: "המבצעים הצבאיים של ישראל הם פופולריים יותר ופחות שנויים במחלוקת בארצות-הברית מאשר בישראל עצמה".

האירופאים, מצידם, עוסקים באובססיביות בשאלת ה"מידתיות", וסופרים רקטות חמאסיות עלובות כנגד חיל-האוויר הישראלי המתקדם, וכמובן את הפער בין מספרי ההרוגים בשני הצדדים. בשביל ה-גארדיאן האנגלי, המתחרה עם ה-לה מונד הצרפתי על תואר העיתון האנטי-ישראלי ביותר באירופה, אשמת ישראל כה ברורה מאליה, שהשאלה היחידה היא עד כמה ארצות-הברית אחראית לה. במסורת השטן הגדול והשטן הקטן, מאשים העיתון את אובמה שהוא מעודד את המיליטריזם הישראלי.

ואצלנו בישראל? כפי שנחשף שלשום כאן ב-מידה, בראיון ל-CNN פנה חבר הכנסת דניאל בן-סימון ממפלגת העבודה לנשיא אובמה בתחנונים: "אנו זקוקים לכם לפעמים, כאשר אנחנו רבים בינינו, אנחנו זקוקים לבוס. והבוס הוא עדיין הבית הלבן … אני חושב שזה הזמן לנשיא. ואם הוא לא צופה בתכנית בבקשה תעבירו לו את הקלטת".

אירופאים מידתיים ואמריקנים קלאוזביציים

מה פשר הפער המתגלע בין אירופה לארצות-הברית כאשר יוצאת ישראל למבצע צבאי? האם אירופה אנטישמית? או שארצות-הברית נשלטת בידי הלובי היהודי איפא"ק והנוצרים האוונגליסטים אוהבי ישראל? שמא יש כאן משהו עמוק יותר?

במסה מרתקת בכתב העת אמריקן אינטרס טוען וולטר ראסל מיד כי הפתרון לחידה טמון בתפיסות שונות באשר למושג "המלחמה הצודקת". המלחמות האירופאיות ההיסטוריות התנהלו בין נסיכים בתקופה הפיאודלית, או בין מלכים בתקופה המודרנית יותר. לאיכרים ושאר העם לא ממש היה אכפת איזה נסיך או איזו מדינה מושלים עליהם. ואכן, בכדי שהעם לא ייפול קורבן לסכסוכים פנימיים בין האצילים, פיתחו תיאולוגים נוצריים ואחר כך תיאורטיקנים ודיפלומטים את תורת המלחמה הצודקת. לפי תיאוריה זו, כל מלחמה צריכה לעמוד בשני תנאים: ראשית, חייבת להיות סיבה לגיטימית לפריצת המלחמה, כמו למשל הגנה עצמית, ולא כיבוש שטחים גרידא. שנית, המלחמה צריכה להתנהל על-פי חוקים מסוימים, בעיקר הבחנה בין חיילים לאזרחים ולחימה מידתית ("אם הוא בא עם מקל, אינך יכול לשלוף סכין. אם יש לו סכין, אינך יכול לשלוף אקדח"). המלחמה צריכה להיות הוגנת וחוקית: הוגנת בהצדקת תנאי הפתיחה; וחוקית מבחינת מידתיות הלוחמה.

לפי מיד, הזעם של קבוצות אנטי-ישראליות נגד מבצע 'עמוד-ענן' מובן על רקע שאלת הצדקת פתיחת המבצע. מבחינת הערבים ומקצת תומכיהם באירופה, לישראל אין בכלל זכות להגן על עצמה, מפני שנולדה בחטא כמדינת לאום יהודית, או כתוצאה מהסגר על עזה והשליטה על יהודה ושומרון. מכאן שכל פעולה צבאית מצד ישראל לא יכולה להיות מוצדקת. אך רוב ההתנגדות האירופאית למבצע נובעת משאלת המידתיות. האירופאים גורסים שכמה רקטות עלובות שאינן הורגות איש אינן מצדיקות חיסולים ופגיעה באזרחים.

לעומת זאת, מבחינת ההיסטוריה והאסטרטגיה הצבאית האמריקנית, העניין האירופאי בלחימה מוגבלת ומידתיות זר לחלוטין. ארצות-הברית נולדה מתוך מלחמת גרילה אכזרית של מיליציות מתיישבים כנגד הצבא המאומן והמנוסה של האימפריה הבריטית. המיליציות האמריקניות לא יכלו להלחם כנגד צבא האימפריה בשטח פתוח תוך כיבוד כללי המלחמה הג'נטלמנית. לכן הם ניהלו מלחמת גרילה במדי הסוואה, במקום להתייצב בשורות יורים, עוטים מדי קרב מפוארים. באחד הקרבות המכריעים, קרב טרנטון, חצה ג'ורג' וושינגטון את נהר הדלאוור הקפוא והפתיע את הצבא האנגלי בליל חג המולד מן העורף. אף גנרל אירופאי שמכבד את עצמו לא היה נוהג כך באותה תקופה, אך האמריקנים לא רק שאינם מתביישים במעשה, אלא הפכו את ציור הקרב לאייקון פטריוטי.

גם ההבחנה בין אזרחים לחיילים זרה להיסטוריה האמריקנית. צבא הצפון "הנאור" שנלחם נגד העבדות, נקט במדיניות אדמה חרוכה והשמיד את התשתית האזרחית והחקלאית של הדרום בכדי להביא לקריסתו המורלית והכלכלית. בשתי מלחמות העולם נפל הצבא האמריקני ברמתו מהצבא הגרמני, והדרך בה ניצח הייתה לנצל את העדיפות בתחמושת וכוח אדם על-מנת לשטוף כל איום, קטן כגדול, באש. במלחמת העולם השנייה הפצצות חילות האוויר האמריקני והבריטי נגד ערים יפניות וגרמניות, בהן נהרגו מאות-אלפי אזרחים, נועדו במפורש להשמיד את התשתית הכלכלית ולפגוע במורל הלאומי.

מתוך תפיסתם את המלחמה כמאבק לחיים או למוות בין עמים, אימצו האמריקנים, מדעת ושלא מדעת, אחד מגדולי ההוגים הצבאיים בכל הזמנים, קרל פון קלאוזביץ. לפי קלאוזביץ, מלחמה מעצם מהותה היא טוטלית, ובהגדרתה דורשת ריכוז כל המאמצים להשגת ניצחון. כל ניסיון להגביל את המלחמה בחוקים ותקנות סותר את עצם מושג המלחמה וסופו להסתיים ביותר הרס וחורבן. ואכן לפי ראסל מיד, הלוחמה המידתית, שהאירופאים בעלי תפיסת "המלחמה הצודקת" מטיפים לה, היא מתכון למלחמה אינסופית. האמריקנים מעדיפים מלחמה אכזרית וסופית מאשר מלחמה אינסופית מוגבלת.

"האויב חייב לסבול"

המומחה לטרור דניאל בימן, כותב בכתב העת פוריין אפיירס כי יש סתירה הכרחית בין הצורך בהרתעה ישראלית כנגד חמאס לבין הדגש האירופאי על מידתיות: "תפיסת המלחמה המערבית מדגישה את הפרופורציה, שלגבי עזה משמעותה שישראל חייבת להגביל את תקיפותיה על תשתיות אזרחיות. לעומת זאת, הלוגיקה של ההרתעה תובעת ענישה לא-מידתית: האויב חייב לסבול".

החמאס, בדומה לחיזבאללה, מנסה לתפקד כממשלה וכארגון התנגדות כאחד. זה מקור כוחו, אך גם מקור חולשתו. מלחמה לבנון השנייה נוהלה בשלומיאליות צבאית, אך הצליחה אסטרטגית להרתיע ולהשתיק את החיזבאללה כבר שש שנים. לעומת זאת, 'עופרת יצוקה', שנוהלה מתוך ארגון ואיפוק, הצליחה מבחינה צבאית אך כשלה בהרתעה. כך בניגוד למה שהשמאל הישראלי ותבוסתנים אירופאים מספרים לנו, מלחמה כנגד חמאס תוכרע רק בכוח, לא בדיאלוג.