התנחלויות בקונצנזוס לאומי

סקר חדש מגלה את מה שמזמן ידענו: ה'כיבוש' לא נמצא בראש סדר היום של הציבור. למרות שהרוב המוחלט רוצה בשלום אזורי, רק מיעוט סבור ששלום פירושו וויתור על חלקי מולדת 

בימים אלו, בהם מתמודדת התקשורת עם תזוזת המערכת הפוליטית ימינה, חמק לו מתחת לרדאר סקר עומק חשוב שמיטיב להסביר את התופעה. הסקר נערך על-ידי 'מכון וולטר-ליבך לדו-קיום יהודי ערבי בישראל' באוקטובר האחרון, בהמשך לסקרים דומים מן השנים 2002 ,2003, ו-2005, הבודקים מגמות ביחס הישראלים כלפי 'הסוגיה הפלסטינית'. השאלות בוחנות את יחס הישראלים לשלום, מדינה פלסטינית, התנחלויות, ובעיקר לסיכויים לכך שהמתנחלים יתפנו יום אחד מבתיהם. החתכים לפיהם נערך הסקר הם החתך הגאוגרפי המבחין בין 'תושבי ישראל'  ל'תושבי השטחים', וחתך הזהות הדתית המבחין בין חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים. בעיתון 'הארץ' ביכו את ממצאי הסקר, אך מעניינת לא פחות הפרשנות שנתנו החוקרים לממצאים, אותה נבחן כאן.

כל מי שניווט בחייו מכיר את המושג "לאנוס את המפה". הכוונה היא למצב הפסיכולוגי בו נמצא אדם שיצא לניווט המגלה כי השטח סביבו שונה לחלוטין ממה שתיארה המפה, אך ממשיך לשכנע את עצמו שהוא עדיין בנתיב הנכון. התחושה העולה מקריאת הפרשנויות של עורכי הסקר לממצאים ה'קשים' היא כי הם "אונסים את המפה". נעבור על הממצאים והפרשנויות השונות על-מנת להדגים את התופעה.

כרגיל, אנחנו אשמים

נתחיל, כרצוי, בהקדמה. עורכי הסקר מודים בכך שה"כיבוש" לא נמצא בראש מעייניו של הציבור הישראלי כיום. אחת השאלות בסקר בודקת מהו האתגר הביטחוני המרכזי על סדר היום הציבורי. אפילו בקרב הציבור החילוני סיום הכיבוש מקבל רק 22%, הרבה פחות ממיגור הטרור (40%). את המסורתיים, הדתיים והחרדים הכיבוש מעניין עוד פחות.

מהי הסיבה בעיני עורכי הסקר לאיבוד העניין ב'כיבוש'? לטענתם, "המהפכות בעולם הערבי הסובב אותנו וחוסר הנכונות לפשרה מצד ממשלת ישראל הנוכחית אינם מאפשרים חזרה לשיחות שלום או לעיסוק בסוגיה הפלסטינית". במילים אחרות, יחד עם ה"אביב הערבי", אשמה ממשלת ישראל. אין פלסטינים, רק שלטון ישראלי, שמצליח, מעשה קסמים, למסמס את רצון העם. אין גם זכר בפרשנות לכישלון ההתנתקות מעזה, לכישלון המגעים והמשאים-ומתנים, או לאינתיפדה השנייה.

חלוקת העוגה מחדש

לשאלה "מהי נטייתך הפוליטית?", התקבלו התשובות הבאות; ימין או נוטה לימין: 48%, מרכז: 27%, שמאל או נוטה לשמאל: 25%. בהשוואה לסקר שנערך ב-2005, מתברר שהימין התחזק ב-7% והשמאל ב-5%, על חשבון המרכז. נתונים אלו אינם כוללים את תושבי יו"ש שנוטים יותר לימין. כל זה לא הפריע לחוקרים לכתוב בסיכום את המשפט הבא: "באופן כללי אפשר לחלק את הציבור לשלוש קבוצות עיקריות: שמאל, הכולל כ-25% מהחברה הישראלית, ימין, הכולל כ-30% מהחברה הישראלית ומרכז, הכולל כ-45% מהחברה". כלומר, ה'נוטים לשמאל' אוחדו עם השמאל, אך 'הנוטים לימין' אוחדו עם המרכז. אובייקטיביות ואי-משוא פנים למופת.

והרי המציאות

שתי מגמות המצטיירות מהסקר מותירות את העורכים בתהייה. מצד אחד, רוב גדול של ישראלים סובר שצריך להגיע להסכם שלום (81%), ו-71% מהחילונים חושבים שמגיעה לפלסטינים מדינה (הסקר לא שואל היכן). מצד שני, 83% מאותם חילונים לא מאמינים באפשרות להגיע להסכם עם הפלסטינים בטווח הנראה לעין (37%) או אפילו בטווח הארוך (46%).

בהשוואה ל-2005 מתגלה ירידה משמעותית הן בתמיכה במדינה פלסטינית והן באמונה כי השלום בר-השגה. לתשומת לב המתמודדים בבחירות הקרובות המכריזים כי יש פרטנר: רק 17% מהציבור הישראלי מסכים. כיצד מסבירים החוקרים את הירידה באמונה של המסורתיים בכך שמגיעה לפלסטינים מדינה (מ-67% ב-2005 ל-48% ב-2011)? פשוט: "הם נחשפים יותר מקבוצות אחרות לנרטיב הימני-דתי לפיו אין מקום לשתי מדינות לאום על שטחי ארץ ישראל". הכל, מסתבר, "נרטיב". ומה עם קצת מציאות? קצת טילים, פיגועים, טרור? לא אצל חוקרינו הפוסט-מודרניים.

שלום בלי מסירת שטחים? לא בבית-ספרנו

חוסר היכולת להבחין בין הרצוי למצוי מתבטא גם בציטוט הבא:

"המתנחלים מציגים עמדות שונות ומקוטבות בסוגיית השלום. יותר משני שליש מהם אינם מאמינים באפשרות להגיע לשלום בטווח הקרוב או בטווח הרחוק, שני שליש מהם סבורים כי לפלסטינים לא מגיעה מדינה משלהם, ולמרות זאת מעל למחציתם סבורים כי על ישראל לחתור לשלום עם הפלסטינים".

רק חוקרים מנותקים מן המציאות החברתית בישראל יכולים לחוש כי יש כאן סתירה. רוב הישראלים, ובתוכם תושבי יו"ש, סבורים כי על ישראל להושיט יד זהירה לשלום. בנוסף, וחשוב יותר, ישראלים רבים אינם כורכים יחדיו את השלום עם מסירת שטחים והקמת מדינה פלסטינית ביו"ש. רק לדעת הסוקרים השאיפה לשלום כוללת בהכרח מוכנות למסירת שטחים והקמת מדינה פלסטינית. כך גם במשפט הבא, הלקוח מהסיכום: "אנשי המרכז מקבלים את הרעיון של שתי מדינות ומוכנים לפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים", זאת, על אף שלא נשאלה בסקר שום שאלה לגבי פשרה טריטוריאלית.

ההתנחלויות נכנסות לקונצנזוס

בניסיון להבין עד כמה קשה יהיה לפנות את המתנחלים, נשאלו תושבי יו"ש מהם המניעים למגוריהם שם. החוקרים שואבים עידוד מן העובדה שהמניע העיקרי אצל חילונים ודתיים כאחד הוא "איכות חיים, מגורים וקהילה" (כ-100%). המניע הדתי חלש למדי והמניע הלאומי חזק רק בקרב הדתיים (60%).

מה המסקנה?  "הגרעין הקשה של המתנחלים מיסודם של גוש אמונים, אשר דחפו את ממשלות ישראל ואת הציבור הרחב להתנחל בשטחים, לא הצליחו להפיץ את האידאולוגיה המשיחית שלהם בציבור הרחב ובציבור המתנחלים, אך הם הצליחו לסחוף את הדתיים, את החרדים ובמידה רבה גם את המסורתיים לתמוך בפרויקט ההתנחלות ולחוש קרבה אליו". ניתן לשער כי אנשי גוש אמונים דווקא ישמחו לראות את הנתונים שמלמדים, כפי שגם מבינים עורכי הסקר, על כניסת ההתנחלויות ללב הקונצנזוס. שהרי המטרה העיקרית של גוש אמונים הייתה להביא מסות של ישראלים על-ידי הפיכת יו"ש לאזור פורח, כפי שכנראה קורה.

רבים בשורות השמאל מכירים היום בכך שההתנחלויות הן עובדה מוגמרת. התמונה העולה מסקר זה, לפיה נוסחת ה'שטחים תמורת שלום' ו'בעיית הכיבוש' אינן מטרידות עוד את החברה הישראלית, צריכה לגרום למקבלי ההחלטות במדינה להחליף את הדיסקט ולחשוב מחדש על האינטרסים של ישראל בסוגיה הפלסטינית ועתידם של שטחי יו"ש. עד אז אנו צפויים לראות את שרידי השמאל נאבקים בחבלי קריסת תפיסתם המיושנת.