המאבק על אדמות הלאום בגליל

הפסטורליה של שיפולי בקעת יבנאל בואכה הכנרת נוסכת שלווה מטעה. למרות הנוף המרהיב והאקלים הנוח, שטחי המרעה שבבקעה משמשים היום זירה למאבק קשוח ואלים בין בוקרים יהודיים לחמולות בדוויות ובין שלטון החוק לבין חוקי הג'ונגל. למרות הריחוק הגיאוגרפי והפריפריאליות של הנושא, דומה כי במקום זה ניטש כיום מאבק עז על הריבונות האפקטיבית של המדינה ויכולתה לשלוט בשטחים הפתוחים הנתונים בבעלותה.

"בסוף יהיה פה רצח, זו רק שאלה של זמן" אומר יהודה מרמור בוקר מחווה הסמוכה ליבנאל. "או שירצחו אותי או שאני ארצח מישהו".

מרמור, שועל קרבות ותיק הנאבק בפלישות וגנבות כבר למעלה מעשרים שנה, יודע על מה הוא מדבר. בשנת 2001, שני בחורים מהחמולה הבדווית הפולשת לשטחו תקפו אותו, הפילו אותו ארצה, גנבו את נשקו ואחד מהם ירה עליו מספר כדורים. השניים נתפסו והיורה נדון לעשרים חודשים – פחות משנתיים – מאחורי סורג ובריח.

היסטוריה של מאבק בבדווים ובמשטרה

הסיפור מתחיל עוד בשנות ה-50, אז פנתה מדינת ישראל לסבו של יהודה מרמור בבקשה שיישב את המקום ויתחזק את השטח. הסב, שזיהה את ההזדמנות להגשים חלום ציוני ואישי, נענה לקריאת המדינה, השתקע במקום, והקדיש את חייו לרעייה ושמירה על אדמות מדינה בהיקף של כ-5000 דונם.

אחרי מלחמת ששת-הימים הגיעה לאזור משפחה בדואית שעד אותה עת ישבה בנחל תבור, והחלה לפלוש לשטח ולהזיק לציוד שבו. בשלב זה החל סכסוך מתמשך על המקום, והחווה הפסטורלית לא ידעה מאז רגע מנוח. מרמור, שנאבק נגד חיתוך גדרות, פלישות והצתות על בסיס יומיומי – הפך ברבות השנים למגיש תלונות סדרתי. בהתמדה ובעקשנות הוא הגיש מאות תלונות לתחנת המשטרה בטבריה. כמעט כל התיקים נסגרו עוד בטרם הבשילו לכתב אישום.

מרמור מציג כמה תמונות מאחד האירועים האחרונים. בתמונות, שצולמו באמצעות מצלמה נסתרת, נראים בבירור שני בחורים חותכים את הגדר ומכניסים לשטח שברשותו פרות. לפחות אחד מהבחורים ניתן לזיהוי ודאי. אלא שמסתבר כי ההוכחה איננה מספקת את משטרת ישראל. "לפני חודש וחצי קיבלתי תשובה שהתיק נסגר מחוסר הוכחות או מחוסר עניין לציבור, אינני יודע", הוא אומר בייאוש.

למרמור יש טענות רבות כלפי המשטרה ובפרט כלפי יחידת ארז, שהוקמה על מנת לטפל בפשיעה החקלאית. "הבוקרים מרגישים שאת יחידת ארז הקימו לא נגד הפשיעה – אלא נגד הבוקרים", הוא אומר. "באתי למפקד המחוז הצפוני של יחידת ארז ושאלתי כיצד ייתכן שקצין החקירות של היחידה  הוא ממגזר מסוים, כשמאה אחוזים מהתיקים הם נגד אנשי המגזר, וחלק מהמעורבים אף שייכים למשפחה של אותו קצין".

"קצין אחר ממשטרת ישראל", הוא מספר, "הציע לי לתת לפולשים 50% מהשטח ולפתור את העניין בינינו". העסקה שהוצעה על ידי קצין המשטרה, היא למעשה "עסקת דמי חסות" או בעגה המקובלת "פרוטקשן". מרמור מספר שסיפור דומה מתרחש אצל חקלאים נוספים באזור, המתמודדים עם משפחות אחרות הפולשות לשטחן, אלא שהללו לרוב מגיעים ל"הסדרים" עם הפולשים.

עומס הצרות עמן מתמודד מרמור הפנו אותו לבקש עזרה מארגון 'השומר החדש' המפעיל מתנדבים במשימות שמירה על משקים חקלאיים בפריפריה. לדבריו, לולא עזרת המתנדבים היה מתקשה להחזיק מעמד מבחינה כלכלית.

כעת ממתין מרמור להחלטת בית-משפט השלום בנוגע לסכסוך, אלא שגם כאשר בהליך ביניים הקצה בית-המשפט שטח מסוים לרעייה של העדר השכן, הדבר לא הועיל במאומה. השוטרים שהגיעו למקום במטרה לטפל בפלישות, טענו כי אינם מבינים היכן השטח המדויק. כאשר בית-המשפט אסר על בעלי העדר להיכנס ליער מסוים, טענו השוטרים שהוזעקו למקום כי אינם יודעים לזהות מהו "יער".

אך תיאטרון האבסורד עוד עולה מדרגה. לפני חצי-שנה הבחין מרמור בפולשים שחתכו את הגדר. אחד מהם היה לבוש מדים של מג"ב. מרמור זיהה אותו כאחיו של אחד מבעלי העדר, המשמש כשוטר מג"ב בעצמו. הוא הגיש תלונה למחלקה לחקירות שוטרים באמצעות הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, והעניין עודנו בטיפול. מקרה זה מצביע על כך שאזלת היד המשטרתית היא רק קצה הקרחון של הסיפור.

מרמור אינו היחיד שסובל מהתנהלות המשטרה. כבר 32 שנים בוקר בני זית בשטח בישוב אלון הגליל. על 1500 הדונמים שברשותו הוא מגדל כבשים למרעה ועיזים לחלב.

"חוויתי המון גניבות, אין אפילו טעם להתחיל לספר עליהן", אומר זית. "על כל מאה מקרים שיש פה אני מתלונן אולי פעם אחת. הטיפול של המשטרה הוא בדיחה". זית מתאר שגרה בה השוטרים תופסים את הגנב, מעלים אותו לרכב המשטרתי, שואלים אותו לשמו ולשם הוריו, רושמים את מספר תעודת זהות שלו, ומשחררים אותו כלעומת שבא.

"הבעיה נעוצה במערכת התעדוף של המשטרה. כל מה שקשור לפלישה לשטחים פתוחים, לשטחי מרעה, גניבת ציוד חקלאי וכדומה – תופס מקום נמוך. רק הגניבות הגדולות מקבלות טיפול משטרתי. ברוב הגניבות החקלאיות אין דרמה", הוא מסביר, "אך בסופו של יום, דווקא האירועים הקטנים הללו הופכים את העסק ללא כלכלי עד כדי חיסולו".

הכל תלוי בענישה

זית טוען שבניגוד לגניבות עדרים, להן קיים מענה ראוי בחוק, הגניבות הקטנות והפלישות אינן נענשות מספיק בחוק. לטענתו העונשים על הסגת גבול אינם אפקטיביים. "אם היה הליך מהיר של החרמת העדר או מכירתו על-ידי המדינה", מציע זית, "או קנס גבוה לבעל העדר הפולש, הדברים האלה כמעט לא היו קיימים. מספיק שכל פעם היו מטילים על הפולש קנס של 100-200 שקל והעניין היה נגמר".

גם יו"ר ארגון מגדלי הבקר, חיים דיין, סבור שהעניין החוקי מצוי בלב ליבה של הבעיה. "צריך לערוך הפרדה בין גניבות הבקר לבין פלישות לשטח מרעה", הוא מסביר. "בחמש השנים האחרונות ישנה ירידה בגניבות הבקר. בעניין הפלישות יש בעיה רצינית. לא מוגשים כתבי אישום נגד עבירות כאלו, מכיוון שהעבירה הזו נחשבת לעבירה קלה מסוג חטא. הפלישות לא מטופלות ומספרן עולה, וגם הפולשים יודעים שהמדינה פחות עוסקת בעניין הזה. לכן הגשנו הצעת  חוק להחמרת הענישה של פלישה, כך שהיא למעשה תהפוך לעבירת עוון, שהעונש עליה גדול יותר".

דיין מבקש ללמוד מנסיון העבר. ב-1996 תוקן חוק העונשין כך שהעונש על עבירה של גניבת מקנה עמד על ארבע שנים. מאז, הוא טוען "יש מגמה של החמרה בענישה וכתוצאה מכך ירידה בהיקף הגניבות בצפון. תשעים אחוז מגונבי הבקר שנתפסים יושבים במעצר עד תום ההליכים. הגנבים שמורשעים נשפטים למאסרים בפועל. באחד מפסקי-הדין האחרונים  הוטלו על נאשם ארבע שנות מאסר בפועל על גניבת שלושה עגלים". "אין לי ספק", הוא מסכם, "שאם יעלו את הרף של העבירה, המצב ישתנה".

גם יהודה מרמור מסכים שמספר התלונות על גניבות ירד, אך לדעתו זה לא מעיד על דבר. "יש ירידה בהגשת התלונות, בגלל הירידה באמון הציבור במשטרה, לא בגלל הירידה בכמות הגניבות. יש גניבות בתדירות יומיומית", הוא קובע. בנוגע לפלישות הוא טוען ש"אין למשטרה רצון לטפל בזה. אין בזה כותרות ואין בזה פרסום. נכון שפלישה היא עבירה קלה. אפשר היה אולי להקל בפלישה חד-פעמית. אבל כאשר מדובר על פלישה יומיומית – זהו כבר נסיון השתלטות על שטח".

בארגון 'השומר החדש', המסייע בשמירה על חוות ונכסים חקלאיים, טוענים שמדובר בקצה קרחון החושף בעיה רחבה הרבה יותר : "הבעיה לא מתמצה בכך שאין חקיקה מתאימה", טוען יואל זילברמן, מנכ"ל ומייסד שותף של הארגון,  "המציאות היא שהמדינה איננה נוהגת כריבון במרחבים רבים. בנגב והגליל בפרט". לדבריו, הבעיה טמונה דווקא בחוסר אכיפה "גם חוקי המדינה הקיימים אינם נאכפים וכל בריון במדינה הופך לשליט. הסיטואציה הפכה לכזאת, שאין מי שיגן על המגן. אזרחי המדינה צריכים לנעול את בתיהם בסורג ובריח מרדת החשכה כאילו הם חיים בארץ לא להם. הסיפורים שחווים החקלאים והבוקרים הם עדות להתדרדרות אל חברה שאינה מעיזה לעמוד יחד כנגד תופעות אלימות ובריוניות".

המאבק על הפרנסה הוא מאבק על אדמות הלאום

עשרה אחוזים משטחי מדינת ישראל הם שטחי מרעה, הנמסרים בחכירה לרועים שונים על ידי מנהל מקרקעי ישראל. הרועים מגדלים את עדריהם ומסתובבים בשטח, ובכך מסייעים בשמירה על השטחים הפתוחים במדינה. שכן שטח שנותר ללא החזקה וללא ריבונות, מהווה קרקע פורייה לפלישה של התיישבות לא-חוקית.

מדובר בחבית נפץ פוליטית שאת השלכותיה אנו מכירים בעיקר מהסיפורים בדרום. רגע לפני שהבעיה הזו מקבלת מימדים לאומיים מפלצתיים, שבים החקלאים ומזכירים שניתן לפתור אותה באמצעות סנקציות כלכליות פשוטות. פגיעה בכיס, אפילו "קנס של מאה שקל", עשויים למנוע את הזעקת גדודי המשטרה והיס"מ, העימותים, הנפגעים והמראות הקשים – במאבק על פינויו של הכפר הבלתי מוכר הבא.

ממשטרת ישראל לא נמסרה תגובה.