ערפאת מתהפך בקברו הנחפר

חקירת מותו של ערפאת מתחדשת, ולא בפעם הראשונה. אינטרסים לאומיים ואינטריגות פלסטיניות אישיות לא נותנות לגופתו של הראיס מנוח. גם אחרי שמונה שנים באדמה, יאסר ערפאת ממשיך במה שהוא תמיד הצטיין בו: לעורר מהומות.

ב-11 בנובמבר 2004 נקבע מותו של יאסר ערפאת, מנהיג וסמל של תנועת הלאומיות הפלסטינית, בבית-חולים בצרפת, אליו הובהל לאחר הידרדרות מהירה במצבו הבריאותי. בחודש יולי האחרון נפתחה חקירה בעניין מותו של הראיס, לאחר שגורמים בערוץ הקטארי אל-ג'זירה שכנעו את סוהא ערפאת, אלמנתו, למסור חלק מחפציו האישיים לבדיקה במכון לפיזיקה גרעינית שבלוזאן. המומחים השוויצרים הודיעו כי בין חפציו של הראיס נמצאו שרידים של פולוניום 210 – מתכת רדיו-אקטיבית כבדה, חסרת טעם וריח, שגם מינון מזערי ממנה עלול להיות קטלני. בעקבות ממצאים אלו פתח בית-משפט בפריז בחקירה. "אני בטוחה שהחקירה תגיע לסיומה על הצד הטוב ביותר, בזמן קצר ביותר, ושסוף-סוף נדע את האמת", אמרה סוהא.

אלא שהחקירה התמימה לכאורה הזו מריחה מקונספירציות, תככים ואינטרסים, ומעוררת מספר שאלות. ראשית, מדוע חיכתה אל-ג'זירה כמעט שמונה שנים? שנית, כיצד עלה חשד להרעלה, שהרי הסימפטומים המפורטים בדו"ח הרופאים הצרפתים שטיפלו בערפאת אינם תואמים להרעלת פולוניום? ועוד – מדוע הגורם היחיד שפרסם את ממצאי הדו"ח הרפואי היה עיתון 'הארץ', ולא סוהא ערפאת או הרש"פ, שהבטיחה זאת בעבר? והמשונה מכל היא העובדה כי על-אף שעברו 3000 ימים מאז מותו, כמויות הפולונויום שאותרו בחפציו גבוהות בהרבה ממה שהיו אמורות להיות. האם ייתכן כי גורם כלשהו "טיפל" בחפציו של ערפאת לפני שנמסרו לבדיקה?

סוהא לא שוכחת, סוהא לא סולחת

אין ספק כי חקירת מותו של ערפאת היא הזדמנות מצוינת עבור סוהא לגלם את תפקיד האלמנה הנוקמת את מותו של בעלה בשם ה"עם הפלסטיני".

בין סוהא לרש"פ מתקיים סכסוך מתמשך בנוגע לירושה שהותיר אחריו הראיס, מה גם שהגירתה ב-1995 מרצועת עזה לפאריס מטעמי נוחות והיותה נוצרית במקור, ממילא הפכו אותה למנודה הן בקרב הנהגת הרש"פ והן בקרב הציבור הפלסטיני. בנוסף, בחקירה המתנהלת נגדה בצרפת ובתוניסיה (שם הוצא נגדה צו מעצר) חשודה סוהא בשחיתות ובהעברות כספים מפוקפקות, המלוות בשמועה עיקשת כי היא קשורה להיעלמותם של כ-300 מיליון דולר לאחר מותו של ערפאת.

אמנם, זמן קצר אחרי מותו, הטילה סוהא ספק בכך שערפאת נפטר בנסיבות טבעיות, אך בעוד רופאו האישי אשרף אל-כורדי קרא לבצע נתיחה שלאחר המוות, היא עצמה, מטעמים לא ברורים, סירבה לאפשר זאת, כפי שמעיד הדו"ח הרפואי על ערפאת. עניין זה לא מנע ממנה לומר בראיון לאל-ג'זירה כי "אף אחד מעולם לא העלה בפניי את האפשרות לנתיחה שלאחר המוות". באותה נשימה היא הוסיפה עקיצה כלפי אוזלת-היד של הרש"פ בחקר המוות.

הרשות לא טומנת ידה בצלחת

עד כה, ועדת החקירה הפלסטינית הרשמית לחקר נסיבות מותו של הראיס העלתה חרס בידה. מבחינתו של קולונל תאופיק טיראווי, מי שעמד בראש הועדה, רק במקרה עלו על הרעיון לבדוק את חפציו האישיים דווקא באל-ג'זירה. הוא הוסיף כי הועדה חקרה את הנושא ללא לאות, ואף הגיעה לממצאים מבטיחים, אשר לא פורסמו בגלל ש"דברים כאלו יש לשמור, כמובן, הרחק מעיני הציבור". עתה מנסה טיראווי להשתמש בתחקיר של אל-ג'זירה לטובתו, ומצהיר כי לאחר שהבדיקה תושלם, ומן הסתם תוכיח כי ערפאת הורעל, הרש"פ תגיש את הראיות לבית-הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

אך יש מי שרואה את הדברים אחרת. "גברת ערפאת אינה רוצה שהתהליך יופרע על-ידי מאמצי הרש"פ", אמר עורך-דינה של סוהא, סעד ג'אבר. "אנו מודים לאבו מאזן על שיתוף הפעולה, אך הוא מאוחר מדי. גברת ערפאת תזכה לסיכוי טוב יותר לחקירה עצמאית אם יערכו אותה הצרפתים, ולא אנשים שהם עצמם חלק מהחקירה". ג'אבר הוסיף להתבטא באופן מעורפל משהו ואמר כי אם הרשות תפקח על החקירה היא תשתלט עליה, דבר ש"יפגום בתהליך".

ייתכן כי בדבריו רומז ג'אבר לטענה שערפאת חוסל על-ידי מישהו מתוך הרשות. בראיון לתוכנית "מגזין המזרח-התיכון" ברשת ב' ב- 15.7.12, אמר עו"ד פהמי שבאנה, שהיה ראש השב"כ הפלסטיני וחבר בצוות החקירה שבראשו עמד טיראווי, כי דמות ביטחונית פלסטינית מרצועת עזה היא שהרעילה את ערפאת וכי אישיות פוליטית פלסטינית חיפתה עליו וכיסתה על עקבותיו. לאחר הראיון, אמר שבאנה ליוני בן מנחם כי הכוונה היא למחמד דחלאן ולתוופיק טיראווי עצמם, אך הוא חשש להגיד את הדברים כדי שלא להסתבך עימם בתביעות דיבה. לדבריו, טיראווי, שהיה מבוקש על-ידי ישראל, קיבל ממנה חנינה ואף תעודת אח"מ לאחר חיסולו של ערפאת, וכי במשך שבע השנים האחרונות הוא "מרח" את החקירה. לפי שאבנה, למחדל הזה אחראי גם יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, שאיננו מעוניין בחשיפת האמת.

שניים רבים – הקטארי זוכה

בינתיים העלילה מסתבכת והקונספירציות חוגגות. מעבר לחוקרים הצרפתים והשוויצרים, לבקשת הרש"פ, הצטרף, באופן תמוה משהו, גם צוות רוסי לחקירה. על-אף הנוכחות הזרה, על-פי דיווח של עיתון שוויצרי, היחיד שהורשה לגעת בגופה ולקחת ממנה דגימות היה דווקא פתולוג פלסטיני. מדוע הצרפתים, השוויצרים או אפילו הרוסים לא רשאים לדגום את הגופה בעצמם? בכל אופן, נראה כי חששה של סוהא התגשם, והרש"פ אכן מעורבת בחקירה באופן ישיר.

ביצת האינטרסים מבעבעת אצל הפלסטינים, אך מה שעומד מאחורי החקירה הפתאומית של אל-ג'זירה הוא כמובן האינטרס הקטארי. קטאר ידועה בתוך תומכת נלהבת של 'האחים המוסלמים' ושל החמאס, וכפי הנראה ביקשה לנצל את אוזלת היד של הרש"פ בחקירת מותו של ערפאת על-מנת לנגח אותה.

אך רצה הגורל וקטאר, שבאה לקלקל, נמצאה מתקנת. עליית קרנו של חמאס לאחר 'עמוד ענן' וההתפתחויות המדיניות האחרונות הובילו לכך שגם לרש"פ יש רווח פוליטי מן החקירה. אבו-מאזן לא היה מאשר את חפירת העצמות אלמלא היה מוצא בכך תועלת למטרותיו שלו. ניתן לשער כי ישנו קשר ישיר בין התאריך שנקבע (סוף אוקטובר) ובין ההכרזה בדבר הפנייה לאו"ם (תחילת נובמבר). מעבר לתזכורת הפנים-פלסטינית שעבאס הוא ממשיך דרכו הישיר של ערפאת, החקירה העניקה לפלסטינים, ולרש"פ בפרט, מסע יחסי-ציבור בדמות כותרות ראשיות ברחבי התקשורת העולמית.

עלילת הדם של הראיס

שלא במפתיע, אחרי כל התככים והאינטרסים האישיים, כולם משתפים פעולה בהכפשת ישראל. בראיון שנערך לאחרונה בעיתון הגרמני Der Spiegel אמרה סוהא כי "אדם כמו יאסר ערפאת לא מת כל-כך בקלות … למרות שהיה בן 75. אדם כמותו ודאי נהרג, הורעל או נחשף לקרינה". לא יתכן אפוא שיאסר ערפאת, שאינו בן-תמותה רגיל, ימות סתם כך, ולכן, על-פי כללי ההיסק של ההגיון המזרח-תיכוני הצרוף, המסקנה המתבקשת היא שישראל היא האחראית להרעלתו הרדיואקטיבית.

למעשה, גם אם יימצא פולוניום בגופת הראיס, אין בכך ראיה לכך שישראל היא זו שהרעילה אותו. יש לזכור כי בנובמבר 2004 ערפאת כבר לא היה רלוונטי. הוא היה מכותר במוקטעה, מבודד, לא משמעותי עבור הקהילה הבינלאומית. בנוסף, לישראל היו מספר הזדמנויות שונות לחסלו לפני-כן, אשר לא יצאו אל הפועל. קשה להאמין שבמצב פוליטי-מדיני שכזה, ישראל הייתה לוקחת סיכון.

דבר אחד בטוח: למרות כל השאלות הפתוחות, גם אחרי שמונה שנים בקבר, ערפאת עדיין מצליח לעשות במותו מה שהצטיין בו בחייו: לעורר מהומות.