בחירות 2013 סובלות עדיין מגלי ההדף של המפץ הפוליטי הגדול שהקים את קדימה, הן בתחום האידיאולוגי, הן בסוגיית המוסר והיושר הפוליטיים, והן מבחינה מעשית.
"יש להחליף בתכיפות פוליטיקאים וחיתולים, ומאותה הסיבה" (חוזה מריה דה אסה קיירוז)
פוליטיקה איננה – ואף פעם לא הייתה – עסק פשוט ונעים. סיסמתם של כמה פוליטיקאים אצלנו בדבר "נקיון הכפיים" שלהם מעידה בעיקר על זלזולם באינטליגנציה של הציבור. מאז ומעולם הכילה הפוליטיקה פן ציני ואופורטוניסטי, בישראל כמו בכל מקום אחר. גם בעבר נטשו פוליטיקאים מפלגות והקימו מפלגות חדשות – למשל, רפ"י של בן גוריון ב-1965 – או הצטרפו למפלגות קיימות, למשל, עזר ויצמן, שהיה בעברו איש חרות, שהצטרף לעבודה ב-1984.
לפני 1977, שנת המהפך הגדול של הפוליטיקה הישראלית, האופורטוניזם היה מעט נסתר יותר; משום שהשמאל ממילא שלט בכל, האופורטוניסטים לא נדרשו לחצות קווים אידיאולוגיים. אך כבר מיד לאחר המהפך העמיד משה דיין – שרץ במערך אך הצטרף לממשלת בגין בתור שר החוץ – את תקדים חציית הקווים לצורך קבלת תפקיד מיניסטריאלי.
היה לנו גם "תרגיל מסריח", כפי שקרא יצחק רבין לנסיונו הכושל של שמעון פרס, בעצת ביילין ורמון, להפיל את ממשלת האחדות של יצחק שמיר ולהקים קואליציית שמאל; במהלך תמך גם אריה דרעי, שסחף אחריו את ש"ס. והיו לנו את אלכס גולדפרב וגונן שגב (לימים זייפן וסוחר סמים) מ'צומת', שתמכו בהסכם אוסלו ב' כדי להחזיק בתפקידים ממשלתיים. ועוד כהנה וכהנה.
בחירות גרוטסקיות
"אומרים שפוליטיקה היא המקצוע השני הכי עתיק בעולם. למדתי שיש לה דמיון מפתיע לראשון" (רונלד רייגן)
בקיצור, הפוליטיקה הישראלית מעולם לא הייתה אי צחור של תמימות ושליחות אידיאולוגית. תמיד היו אגו, אינטרסים, שקרים, הטעיות ומכות מתחת לחגורה. הגבול בפוליטיקה בין אידיאולוגיה לעסקנות היה ונשאר דק מדק, בלתי-נראה ממש, יאמר הציניקן.
ובכל זאת, בבחירות 2013 חצתה הפוליטיקה הישראלית את גבול הבלתי-סביר והגיעה לשיאים שלא נודעו בעבר. עד לרגע האחרון לסגירת רשימות המפלגות הן התהפכו, השתנו והתחלפו. השיא הגיע עם נטישת עמיר פרץ, שעמד בעבר בראש מפלגת העבודה והגיע למקום מכובד גם בפריימריז הנוכחיים, וחבירתו ללבני, שהקימה את התנועה: 'התנועה' תוך ימים ספורים. לנימוק של פרץ אפילו אחלמה אשתו מתקשה להאמין; מי שנכנס לפוליטיקה בזכות הדגל ה"חברתי", והחזיק בו לאורך כל הקריירה, עוזב לפתע את ה"בית", שהיום הוא "חברתי" יותר מתמיד, בטענה שלא מדברים בו מספיק על סבלי הפלסטינים והכיבוש.
פרץ מצטרף, אם כן, ללבני, שבעצמה עברה בזמן המפץ מהליכוד לקדימה, ועד לאחרונה אף עמדה בראשות המפלגה עד שהובסה על-ידי הנוטש-לשעבר מופז. מחכה לו גם מספר שניים של 'התנועה', עמרם מצנע, עוד ראש מפלגת עבודה שהובס בבחירות הפנימיות ב-2011, הבטיח להישאר, וברח. "ברית המובסים" לבני-מצנע-פרץ רוצה לנצח, אבל עם כל הבלבול שזרעו, כבר לא ברור את מי.
בפארסה אחרת מתייצבת מול טריומוויראט המובסים, בתחרות על לב "המרכז", רשימת "יש עתיד". יאיר לפיד האמין בשלב כלשהו כי לציבור נמאס מפוליטיקאים, והבטיח לו לממש פטנט חדשני: בניית רשימה ללא פוליטיקאים בעלי-ניסיון (הבטחה שהפר כשפנה ללבני לחבור אליו "לפוליטיקה החדשה"). מדובר בחידוש אבסורדי כל-כך, עד שהוא פשוט מבריק. בשלב הבא יבנה לפיד קבוצת כדורגל מתופרי שמלות, או יאייש מפעל לשמלות בשחקני כדורגל. חוסר-הניסיון של רשימת הערב-רב של "יש עתיד" מבטיח אינספור טעויות וקדנציה כושלת של פרלמנטרים מתחילים, שחלקם אולי, רחמנא ליצלן, יקבל גם תיקים ממשלתיים. מה שנקרא, "טאלנטוקרטיה".
הנה כי כן, הסימפטומים אולי היו קיימים תמיד, אבל הם מתפרצים כעת בעוצמה שמחייבת אותנו לאבחן מחדש את גורמי המחלה.
היושרה מתנפצת לרסיסים במפץ
"פוליטיקה מלהיבה כמעט כמו מלחמה, ומסוכנת באותה מידה. במלחמה אתה יכול להיהרג רק פעם אחת, בפוליטיקה, הרבה פעמים" (וינסטון צ'רצ'יל)
אפשר לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה הפכה הפוליטיקה הישראלית לבעייתית כל כך. לאותו רגע, שבו קרסה אצלנו כל אמת-מידה ראויה להתנהלות פוליטית, אחראי "הבולדוזר", כפי שכונה מי שהתפרסם בהתנהלותו חסרת המעצורים, עוף החול של הפוליטיקה הישראלית, ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון.
לא ניתן להתכחש לכריזמה של שרון, לעשייתו החשובה ולמקום הכבוד שהוא תופס בהיסטוריה של מדינת ישראל. ויחד עם זאת, גם לא ניתן להתעלם ממקומו בהשחתה המוחלטת של הפוליטיקאים הישראלים, עת לקח את הכריזמה והאמון האישי הגדול שרחש לו העם, והלך, בנובמבר 2005, ל"מפץ" הפוליטי הגדול בו הקים את מפלגת קדימה.
השבר שיצר שרון היה משולש: פרסונלי, אידיאולוגי, ומוסרי-פוליטי. קודם כל הפרסונות: חלק מן דמויות שאותן סחף שרון לנטוש את מפלגותיהן, כמו למשל לבני ואולמרט, עדיין ממשיכות להדהד בציבוריות הישראלית ולהציג את הרעיון והמימוש של נטישת מפלגה כסוג של "פוליטיקה נקייה".
בצד האידיאולוגי יצר שרון את מיתוס "המרכז", כישות אידיאולוגית עצמאית בעלת מצע משל עצמה. למעשה, אין היום במצע ה"מרכז" דבר שלא קיים בימין או בשמאל. ה"מרכז" קם על חורבות ההתנתקות, והיא היוותה את האג'נדה הייחודית שלו: לא "שטחים תמורת שלום" כמו שדורש השמאל, ולא שמירה על השטח והאינטרסים הבטחוניים, כמו שדורש הימין, אלא "שטחים תמורת שקט". אלא שבמהרה התברר שאסטרטגיית ההתנתקות היא למעשה "שטחים תמורת טרור ולחץ בינלאומי גובר", וכך לא נותר ממצע "המרכז" דבר, מלבד האמונה שהגיית המילה ("מרכז!", "מרכז!") מהלכת קסמים על הציבור ומביאה קולות.
מבחינה פוליטית, המפץ כלל רשימה מעורבת של ימין ושמאל. שליש הליכוד (כדי לזכות במימון מפלגות), חבר לכוכבי העבודה שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק (שעזבו בעקבות הפיכתו של עמיר פרץ ליו"ר המפלגה). בהמשך הצטרפו מהליכוד גם צחי הנגבי, שבעמדותיו, כך הסביר, "חלה תזוזה מתמשכת לאורך השנים" (וכעת זזו שוב לכיוון הליכוד), ושאול "בית לא עוזבים" מופז, שהסקרים ניבאו לו מפלה בקרב על ראשות הליכוד. הימין והשמאל כאחד הוכיחו שאין לאופורטוניזם צד אידיאולוגי.
המפץ קבע: לא מפלגות, רשימות
"פוליטיקה: מאבק של אינטרסים מחופש כתחרות בין עקרונות. ניהול ענייני הציבור לצורך יתרון פרטי" (אמברוז בירס)
עד כאן, אין בעיה. פוליטיקאים עושים מה שפוליטיקאים עושים. את הבעיה יצר הבוחר, כשהעניק לקדימה את הפרס הגדול בבחירות 2006. שרון, שהסקרים ניבאו לו 40 מנדטים, עבר אירוע מוחי קשה ולא הוביל את קדימה בבחירות, ובכל זאת, קדימה קיבלה 29 מנדטים ואולמרט זכה להרכיב את הממשלה. שלא כמו אי-פעם בעבר, האופורטוניזם זכה בתמריץ הגדול ביותר; מפלגה בעייתית ביותר מבחינת ההרכב המוסרי-פוליטי שלה, תוגמלה על-ידי הציבור באופן חסר-תקדים. לשם השוואה, רפ"י של בן-גוריון זכתה רק ב-10 מנדטים, והפלגנות זכתה לסטירת לחי ציבורית מצלצלת.
פוליטיקאים, כמו שאר בני-תמותה, מגיבים לתמריצים. הפוליטיקאים הסיקו מהצלחתה האדירה של קדימה את המסקנות המתבקשות: מבחינה ציבורית, האידיאולוגיה משנית לכיסאולוגיה, "בית כן עוזבים" אם מישהו מציע לך ג'וב פוליטי קורץ במפלגה אחרת, ואין מעשה פוליטי שהציבור לא מוכן לסבול. המאבק על מקום בכנסת הפך לעיקר, וכל השאר טפל. פוליטיקאים נשארו במקומם כל עוד חשבו שהציבור מעריך יציבות ונאמנות. מרגע שהציבור הראה שהכלנתריזם משתלם, נטרפו כל קלפי היושר והאמינות.
אם כן, המשמעות של המפץ של שרון עצומה. במידה רבה אנו עדיין סובלים מגלי ההדף של בחירות 2006. שרון למעשה פירק את המפלגות כמוסד הבסיסי של הפוליטיקה. הרעיון של מפלגה כפלטפורמה אידיאולוגית, חברתית וערכית, עבר פרגמנטציה כמעט מוחלטת; רק מספר שרידי עבר סקטוריאליים במיוחד נותרו, בעיקר המפלגות החרדיות והערביות. כמעט בכל מובן לא רצות היום לבחירות מפלגות, אלא רשימות. ובין רשימות אין לפוליטיקאי כל בעיה לנדוד.
פוליטיקאים מקצוענים
"כשהייתי ילד נאמר לי שכל אחד יכול להיות נשיא; אני מתחיל להאמין בכך" (קלרנס דרו)
אבל לא רק אריק שרון והבוחרים המתגמלים חוסר-יושר פוליטי אשמים. תורמת להידרדרות הפוליטית תופעה נוספת: מספר עצום של פוליטיקאים בכירים בישראל גדל ועשה קריירה בפוליטיקה בלבד. לפוליטיקאים רבים היום, כולל בכירים, אין למעשה מקצוע אחר שבו הם יכולים להביא לידי ביטוי את יכולותיהם ולחיות חיים מאושרים, מומחיות שבה רכשו שם, כבוד ומעמד, אותם הביאו לפוליטיקה. רוב חייהם עברו בעשייה פוליטית והתקדמות בלתי-נלאית לקראת חברות נכספת בכנסת ואפילו בממשלה.
פחות ופחות מצטרפים לפוליטיקה ממערכות הבטחון, העסקים, העשייה החברתית, ויותר ויותר נבנית הפוליטיקה הישראלית מעסקנים. לאדם מבחוץ יש מעט מאוד סיכוי מול עסקנים בפריימריז, שכן הם מומחים בגיוס קהל בוחרים פוטנציאלי ובניית קשרים ומערך תומך פנים-מפלגתיים. מה גם שלעסקן, בניגוד למתמודד מבחוץ, אין לאן ללכת. וזהו לב הבעיה. כישורי העסקן מתמצים בפוליטיקה, והוא לא יכול בלעדיה. הסיכוי שיגיע לכיסא הנכסף מקנה לו כוח בקרב בוחריו, ואיבודו מותיר אותו חסר-כל. כך שכאשר העסקן מגיע לכנסת, ההיצמדות לכיסא גוברת אצלו על כל אינטרס לאומי או אמונה ערכית.
כל אלה מצטרפים להידרדרותה של רמת הפוליטיקה שלנו. הציבור בישראל מציאותי למדי. הוא חי בשלום, ובצדק, עם מידה מסוימת של משחק מלוכלך בפוליטיקה, ועם חריגה מגבולות המצע וההבטחות טרם הבחירות. אלה החיים. אך כדי שנשוב לרמה בסיסית של הגינות בהתנהלות הציבורית של נבחרינו, הציבור יהיה חייב להחזיר לפוליטיקה את שני הגושים, ימין ושמאל, ולהפסיק לתגמל כסאולוגיה ועסקנות.
אתה סותר את עצמך. בתחילת הרשימה אתה לועג לרשימה של יאיר לפיד כיוון שהיא לא מורכבת מפוליטיקאים מקצועיים ובסוף אתה מבכה על כך ש"פחות ופחות מצטרפים לפוליטיקה ממערכות הבטחון, העסקים, העשייה החברתית, ויותר ויותר נבנית הפוליטיקה הישראלית מעסקנים." אז תחליט, עסקנים זה טוב או לא?
אתה פילוסוף? תך תלמד מה זו סתירה. לפי הטענה שלך לא יכול להיות שהכד חצי מלא כי או שהוא מלא או שהוא ריק.
הכל שאלה של מינון. רק ללא נסיון? גרוע. רק פוליטיקאים מכהנים בלי אנשים עם רקע בעשייה ומבט נוסף? גרוע.
מי שרואה רק שחור-לבן כמוך? גם גרוע.
לבוחרים כאלה מגיע נבחרים כאלה
רשימה טובה, אבל משום מה לא הוזכרה כאן הסיבה העיקרית להתדרדרות הפוליטיקה והתגברות הכסאולוגיה: העדר סוגיות גורליות הדורשות פתרון אמיתי. לאחר הטירוף והאסון של תהליך אוסלו וגלי הטרור שבאו בעקבותיו הציבור לא מאמין בסיכויי השלום עם השכנים ולא בסיסמא "שטחים תמורת שלום". עם זאת, הציבור לא רוצה לשלוט בעם הפלשתינאי. כלומר, הציבור התייאש, והוא לא רואה שום פתרונות מציאותיים למצב. במודע או בתת-מודע, הציבור מבין שהדרך היחידה היא לפקח על השטחים מבחינה ביטחונית, לקיים שם ממשלת בובות כמו זו של עבאס ולמשוך את זה לכמה שיותר זמן. זה מה שנתפס כפתרון לסוגיה היחידה החשובה בפוליטיקה הישראלית. שאר הסוגיות אינן חשובות. למפלגות אין מה להתפלג ואין דרך להיבדל אחת מהשנייה. מכאן השרלטנות והחובבנות.