ספרו של מייקל לואיס מציע הסבר לאומי לקריסה הכלכלית של מדינות מערביות. חבל שאת הלקח החשוב ביותר הוא לא טורח להסיק.
מייקל לואיס, בומרנג – מסעות בעולם השלישי החדש, ידיעות אחרונות, 2012
המשבר הכלכלי העולמי של השנים האחרונות החזיר למרכז השיח את כל האשמים הרגילים בצרותיהם של בני האדם. החמדנות, התאווה וחטא היוהרה זכו לקאמבק מרשים, במעטפת פוסט-מודרנית עם ארומה סוציאליסטית אפנתית. על-פי הנראטיב המקובל, הצרה הזאת התרגשה על האנושות מידי שכבה דקיקה של בעלי הון יצריים ושלוחי-רסן, שהיו מוכנים להקריב את העתיד תמורת ההווה, ואת החברה כולה תמורת רווחים חסרי-אחריות שהשתלשלו לכיסם.
ספרו החדש של מייקל לואיס: בומרנג – מסעות בעולם השלישי החדש, מתחקה אחר תוצאותיו של המשבר בכמה מדינות מערביות כדי לבחון כיצד הן הגיבו ל"צונאמי של אשראי ששטף את העולם" בין השנים 2003-2007, ואשר "אפשר לחברות אנושיות שונות לחשוף היבטים סמויים מאופיין". המחבר מוסיף בפתיחה כי המסר שקיבלו המדינות הוא כי "האורות כבו, אתן יכולות לעשות כרצונכן בכסף שלוויתן, ואיש לא ידע על כך לעולם".
האופי הלאומי והכלכלה
נאמן להצהרתו בוחן המחבר את המדינות בהן הוא מבקר על בסיס מאפיינים תרבותיים-אתניים, סטריאוטיפיים למדי. האיסלנדים השתמשו בהזדמנויות החדשות בכדי לרכוש נכסים והשקעות כמעט ללא מעצור, באופן המאפשר "לזכר האלפא שלהם לחשוף מגלומניה שהודחקה במשך עידנים" מאז ימי הויקינגים המיתולוגיים. האירים התנתקו מהאופי ה"קשה והפסימי שלהם", תמורת אופטימיות מופרזת שהולידה בועת נדל"ן הדומה ל"סודות במשפחה". הגרמנים, הודות ל"שילוב בין חוץ נקי ופנים מלוכלך" ("חלק חשוב מהאופי הגרמני הלאומי"), לא העזו להתלכלך בהלוואות מסוכנות בארצם, אבל "יצאו מגדרם" כדי להלוות לאומות אחרות, כדי "שאלה יעשו דברים שאף גרמני לא היה עושה".
סביב דימויים סטריאוטיפים אלו שוזר המחבר את פרטי הפרטים העמוסים לעייפה שמספרים את הסיפור האמתי של המשבר העולמי. סכומי העתק של חובות המדינות, תוצאות הקריסה של בועות הנדל"ן ופגעי המינוף הפיננסי, הופכים אצלו לביטוי של תרבות ואופי לאומיים. כך הופך הנושא הכלכלי המורכב לנהיר יותר עבור האדם מן השורה, שמילים כמו "קרן גידור" או "מינוף" משתייכות אצלו ללקסיקון קבלני השיפוצים. במובן זה המחבר משיג הישג מרשים, כאשר אמיתות כלכליות מצליחות להבליח מבעד לשפת הסתרים של מומחי הכלכלה ומאמרים עתירי גרפים.
לאן נעלמו כשלי הממשלות?
אלא שכאן גם נעוץ החיסרון הגדול של הספר. המסגרת הסיפורית הזו, המשתלבת יפה כל-כך בשיח הנפוץ על אותם "חמדנים שדפקו את כולנו", מסתירה כמה גורמים חיוניים להבנת המשבר העולמי, ובראשם תפקידן של הממשלות ביצירתו של המשבר ובהעצמתו.
למעשה, העובדות המוצגות בכל פרק ופרק בספר מצביעות בבירור על אחריות הממשלות. המרואיינים השונים והתופעות הנסקרות, כולם סובבים מסביב לנקודה מרכזית זו. מעורבותן הקלוקלת של הממשלות בהענקת ערבויות להלוואות עתירות-סיכון, מדיניות אשראי מופקרת של בנקים מרכזיים, טיוח חסר-אחריות של תקציבים, מגזר ציבורי מנופח הנהנה מזכויות יקרות להחריד – כל אלו מתוארים בספר בפרטי פרטים, אך המחבר כמו מסרב בעקביות להבין את משמעותם.
יוון היא הדוגמא הקלאסית. המחבר סוקר את הבעיות המבניות של הכלכלה היוונית: המגזר הציבורי המנופח, חוסר היעילות של המערכות השונות, אי-גביית מיסים, ומניפולציות בדו"חות הכלכליים של המדינה במטרה להתקבל לגוש היורו. אבל הסיפור הגדול אותו הוא מבקש ללמד הוא פרשיית שחיתות נדל"נית שניהלו כמה נזירים במנזר ואטופאדי מול פקידי ממשלה משומנים היטב.
גם בפרק על אירלנד הסיפור הגדול נבלע. המחבר הולך סחור סחור בתיאור תרבות הנדל"ן האירית ("בעלות על בית … היא סממן של חירות"), ותופעות כמו "סודות בתוך המשפחה", שניפחו את בועת הנדל"ן והשאירו אותה בחיים. אבל מבעד לערפל הפרשנות התרבותית מבצבצת האמת הפשוטה: ממשלת אירלנד ערבה לבנקאיה חסרי-האחריות. "אירלנד נתנה את הבטחתה, וההבטחה מוטטה את אירלנד", כותב לואיס בעצמו. "אנשים שביצעו הימור פרטי גרוע ולא ציפו שהכסף יושב להם במלואו, קיבלו את כספם בחזרה ממשלם המיסים האירי". רק כך יכלה בעיה של מגזר פיננסי אחד להפוך לצרה שמפילה איתה מדינה שלמה.
אותה תופעה חוזרת גם בתיאורים על גרמניה. "בנקים גרמניים … אינם עסקים פרטיים. רובם מגובים במפורש על ידי המדינה", כותב לואיס, אך ממשיך לספר עוד ועוד על אופיים הלאומי של הגרמנים ואהבתם הרבה לדימויים אנאליים שהובילו אותם במורדות המשבר האחרון.
אופי לאומי לבדו לא מספיק
הקריאה בספר מעלה את התחושה שלמרות שלאופיים של בני אדם יש תפקיד לא-מבוטל ביצירתו של המשבר העולמי, הרי שהתנאים שאפשרו לקנאה, התאווה והכבוד המושמצים להפיל איתם את הכלכלה העולמית הם תוצר של עוצמה וכשלים ממשלתיים. טייקונים ותאגידים בינלאומיים אינם מגיעים לקרסולי הנזק שיכול לעולל גורם בעל סמכויות ממשלתיות. לפיכך, הלקח מהשנים האחרונות הוא כי הדבר המסוכן ביותר לאזרחים בעשורים האחרונים הוא לא אזרחים אחרים, אלא הממשלה וגדודי הרגולטורים שלה. כמה מצער שהלקח לא נלמד אפילו בידי מי שמצוי בפרטים, כמייקל לואיס.
איך הוא מוצא זמן גם לדגמן וגם לכתוב ספרים?…
🙂
וברצינות, אופי לאומי זה נחמד אבל האם בעידן הגלובליזציה המערבית עדיין ניתן לדבר במונחים כאלו?
ניתן לתקןף את המחבר על כך שהוא מבלבל בין אופי לאומי לבין אופי כלל אנושי [חמדנות, חשיבה לטווח קצר, רצון לצבור נכסים מוחשיים וכו' אופיינים לכל הגזע האנושי. אבל חשוב שיהיה ספר, הפונה להדיוטות, שיסביר שהמשבר הכלכלי אינו אסון טבע אלא מעשי ידי אדם. ויש אנשים שהרוויחו רבות. ].