בבלוג אישי מדגים רן ברץ את תפקידו החשוב של ליאו מסי בשמירת הקשר המשפחתי. ואל תפספסו את שני הסרטונים בסוף
בסופה של שנה השיג ליאונל מסי שיא היסטורי כשכבש 91 שערים. כיבוש שערו ה-86 של הפרעוש, בו שבר את שיא השערים לשנה אזרחית, הוא עבורי רגע הספורט של 2012. כדי להסביר מדוע, מעבר לסיבות הבנאליות, נדרש קצת רקע אישי.
בשנת 1986, שנת המונדיאל במקסיקו, הגעתי לגיל 13. אבי, שעלה מארגנטינה, הנחיל לי אהבה לכדורגל, הערצה לנבחרת הארגנטינית, וסגידה לדייגו ארמנדו מראדונה, אותו זכיתי לראות מפגין את כשרונו הלא-אנושי במשחק ההכנה שערכה ארגנטינה בישראל. תפילה אחת לבר-המצווה שלי נשאתי לקב"ה: שדייגו וארגנטינה יזכו באליפות העולם.
השידורים ממקסיקו היו בשעות מאוחרות, אבל צפיתי בהם בכל זאת, באישור חריג – בהתאם לנסיבות הכדורגלניות המיוחדות – עם אבי ואחי הגדול. מראדונה היה נשגב, והנבחרת ניצחה משחק אחר משחק. שאגות השמחה שלנו מילאו את הלילה, ידינו הונפו אל-על ודמעות של אושר נקוו בעינינו המשתאות, בעוד היסטוריה של ספורטאי אגדי נרקמת לנגד עינינו.
שנה טובה הייתה 1986. בה גיליתי שהטובים לפעמים מנצחים לאורך כל הדרך; שתקוות יכולות להתגשם; שהכישרון, המזל והמקום הראשון הולכים לעתים יחד; שלפעמים הכול הולך בחיים. לבר-המצווה שלי קיבלתי מן השחקן הטוב בהיסטוריה את המתנה הקוסמית הגדולה לה ייחלתי.
צור יהודה, בני בכורי, הוא כבן שמונה וחצי. בפורים הלפני-אחרון התחפש הבחור הצעיר לליאונל מסי. לקראת פורים האחרון שאלנו אותו: למה תתחפש השנה? "לליאו מסי", ענה בטון מופתע-על-שבכלל-שאלנו. אבל התחפשת אליו בשנה שעברה? "בשנה שעברה התחפשתי למסי של נבחרת ארגנטינה", הסביר במבט חומל להוריו המתקשים, "השנה אני מתחפש למסי של ברצלונה". אה.
עד לפני שנה הכל הלך לילד לפי התכנון. מסי – "הפרעוש הביוני" כפי שקורא לו אחד השדרים בספרדית – עשה חיל, וברצלונה הייתה בשיאה וזכתה באליפות ספרד ואירופה. אבל בשנה שלאחר מכן, נאדה. מסי היה מעולה כהרגלו, אבל ברצלונה כקבוצה גמגמה. השנה חזרה התקווה, ואיתה גם מספר הכיבושים הבלתי-נתפס של גאון הכדורגל, בספרד, וסוף סוף גם בנבחרת.
גול אחרי גול התקרב מסי לכובש האגדי מולר, ששיאו בן 85 השערים החזיק 40 שנה. המשחק שלאחר הגול ה-84 הגיע במוצאי שבת ה-8.12, מול בטיס, והתחיל ב-22:00 בלילה, שעה מאוחרת לכל הדעות לילד בן 8.5 עם בית-ספר למחרת. למזלו הרב של האוהד עול-הימים, בדיוק שבנו מביקור משפחתי. החנינו את הרכב ליד הבית ב-22:10 לערך, והמתבגר המפציר קיבל אישור חריג – בהתאם לנסיבות הכדורגלניות הייחודיות – לראות מחצית אחת.
בשנייה שעלה השידור, חזינו בפלא רץ בידיים פשוטות לצדדים וחיוך נסוך על פניו; העילוי בדיוק השווה את השיא. נשאנו ידיים בזעקת "יש!", החלקנו ידיים, והמשכנו להילוך החוזר. עשר דקות לאחר-מכן, בהתאם להרגלו של הפנומן להשוות ולשבור את השיא באותו המשחק, הבקיע מסי גול נוסף. "לא יאמן!", "איזה שחקן!", נישאו שאגות השמחה שלנו אל תוך הלילה, ידינו מונפות אל-על ודמעות של אושר נקוות בעינינו המשתאות. התחבקנו אני והילד ממושכות, בעוד ההיסטוריה של ספורטאי אגדי נרקמת לנגד עינינו. רגע מזוקק של אושר משפחתי בין-דורי, רפליקה של 1986.
קריינים שחוו את הרגע ההיסטורי
מכיוון שבמסי ומראדונה עסקינן, אני חש חובה מוסרית לצרף שני רגעי ספורט גדולים של השניים. מדובר בגול המפורסם של הפריצה על-פני יותר מחצי-מגרש. המיוחד בקטעים דלהלן הוא השדר המעולה, החווה את המהלך עד שמילותיו נעתקות מהתרגשות. הראשון שדר ארגנטיני והשני ערבי. גם מבלי להבין את השפה, אפשר ליהנות מכל רגע.
השער של מראדונה, כדאי להזכיר, הובקע ארבע שנים אחרי שאנגליה הביסה את ארגנטינה בשדה-הקרב של המלווינס (או כפי שאומרים האימפריאליסטים, "פוקלנד"). מטבע הדברים, אוהדי ארגנטינה באו למשחק מכווצים מתסכול, שלא לומר שנאה תהומית. משמעותו של הגול, בכל הנוגע לגאווה לאומית, גדולה לפיכך בהרבה מכדורגל גרידא. ההתפייטות של השדר ויקטור הוגו מוראלס הנרגש – "מאיזה כוכב באת?" הוא זועק למראדונה – מבהירה שגם שידור ספורט יכול להפוך לאמנות. "חניו, חניו, חניו … טה-טה-טה-טה-טה-טה … גול!!!!!!!"
כפי שאומר מוראלס, "תודה אלוהים על הכדורגל, ועל מראדונה". בשער של מסי מומלץ לעקוב אחרי סמואל אטו, שתופש את ראשו כלא-מאמין, כמו היה אחרון האוהדים, ורץ משתאה לחבק את בן קבוצתו הצעיר. ליד ה"פולגה ביוניקה" גם השחקנים הטובים ביותר הם בעיקר חבורה של מעריצים. "מעת'לק, מעת'לק, מעת'לק … אוווו, אווווווווו… יאאא סאאאלאאאאם!!!"
