פסילת תעמולת הבחירות של 'עוצמה לישראל' ו'בל"ד' מעוררת שאלות קשות על הדמוקרטיה בישראל ועל מעמדן החוקי של חירויות בסיסיות במדינה
שופט ביהמ"ש העליון אליקים רובינשטיין, יו"ר ועדת הבחירות, מתפקד כצנזור הראשי של תעמולת הבחירות. כמו בנוגע ל"קלון" משפטי, הנתון לשיקול-דעתם הסובייקטיבי של שופטים ויועצים משפטיים, כך גם בתעמולת הבחירות קובעת הרגישות האישית של בעל-הסמכות. מכיוון שאין הגדרות ברורות בחוק למותר ולאסור מבחינת תוכן, נפסל לשידור פחות-או-יותר מה שלא מוצא חן בעיני יו"ר ועדת הבחירות.
דמוקרטיה = חופש ביטוי ותעמולה
שני ערכים יסודיים עומדים בלב המשטר הדמוקרטי: בחירות חופשיות וחופש הביטוי. מובן מאליו כי חופש הביטוי עומד למבחן דווקא בנוגע לדברים המרגיזים אותנו (גם מאוד) ומעוררים בנו חוסר-נחת (ואפילו רב). על מרכזיות הבחירות בדמוקרטיה אין צורך להרחיב. ללא שני אלו, אין דמוקרטיה תקינה.
יותר מכל נדרשים שני ערכי היסוד הללו בזמן תעמולת הבחירות, בה מבקשות רשימות לייצג אזרחים בכנסת, ופורסות לשם כך בפני הציבור את מרכולתן האידיאולוגית, מנהיגיהן, ואופיין. חיוני במיוחד לשמרם עבור מפלגות קצה קטנות, שכן הללו זוכות לזמן שידור קצר, ובו הן מנסות להשיג השפעה מקסימלית; מטבע הדברים, הן נוטות להיות קצת פרובוקטיביות בכדי לזכות בתשומת לב מירבית.
עד כאן, טוב ויפה. אלה כללי המשחק, וכולם נהנים מהם ומהחירות המאפשרת לבחור במפלגה ברוחם. ממילא, רוב אזרחי ישראל אינם רגישים עד-כדי-כך, שהם מתעלפים מכל פרובוקציה קלה של הימין, השמאל, או הערבים; ליבם אינו מאיץ עד לדרגה מסוכנת כשהם רואים את חנין זועבי, וזיעתם אינה ניגרת עד שנדרש לחברם לאינפוזיה כשהם נתקלים במיכאל בן-ארי. מתרגזים, אבל יודעים שמוטב להתרגז מחופש הביטוי, מאשר לסבול עריצות ודיכוי.
שתיקה לישראל
"בסכנין לא כולם משלמים ארנונה, במזרח ירושלים יש המצפצפים על החוק ובטייבה ובנגב יש הבונים וילות פיראטיות". כך רצתה לומר רשימת 'עוצמה לישראל' בשידור התעמולה שלה.
אלא שלדעת השופט רובינשטיין, צאר-התעמולה אנין-הטעם, התשדיר:
נושא מסר שיש בו פן גזעני או אנטי ערבי. התשדיר נועד להציג את המגזר הערבי … ואותו בלבד – כמגזר שאינו מקיים את חובותיו האזרחיות ואינו מציית לדין … סבורני כי חלקים מתשדיר זה עלולים ברמת ודאות קרובה – לפגוע ברגשותיה של האוכלוסייה הערבית וכן ברגשותיהם של יהודים.
לפני כן כבר הספיק רובינשטיין לפסול קמפיין חוצות שבו כתבה 'עוצמה לישראל' את המילה "נאמנות" בערבית (איכלס), ובעברית את סיסמתה: "אין חובות, אין זכויות". שבסמכותו לפסול את השילוט החליט רובינשטיין בעצמו, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. האימפריאליזם המשפטי ה"עליוני" קיבל, אלא מה, אישור בדיעבד מבית המשפט העליון.
לנוכח נימוקי ה"פגיעה הקרובה לודאות ברגשות" קשה להבין מדוע לא נפסל הקמפיין של ש"ס, הפוגע בודאות קרובה ברגשות העולים מרוסיה? ומה עם תשדירים נגד מתנחלים וחרדים, שידענו ועוד נדע? והרי כמעט בכל תעמולה יש התקפה על מפלגה או השקפת עולם. האם הרגשות של ציבור מצביעי אותה מפלגה אינם "נפגעים בודאות קרובה"?
הטיעון של רובינשטיין הוא לפיכך תיאטרון אבסורד. אך אפשרות אחרת מתגנבת ללב: לא ברגשות הציבור מדובר כאן, אלא ברגשותיו של שופט-העליון, המזדעזע עד עמקי נשמתו מהאשמת הערבים באי-ציות לחוק ומדרישה לנאמנותם, אך מתקשה להתרגש במידה שווה מתעמולה נגד יהדותם של עולים מרוסיה.
בל"ד לא לבד
כל כך חרד כבוד השופט רובינשטיין לרגשותיהם ההומים של הערבים, עד שהחליט להגן עליהם גם מפני עצמם, ונזעק לפסול תשדיר רדיו וחלק מסרטון הבחירות של בל"ד, אשר, לטעם חיכו עדין השיפוט, הייתה בו "זילות ההמנון".
השופט מתנגד "ליתן יד למה שבכסות 'מעשה אמנותי' … מבזה בפועל את ההמנון". הוא גם מחליט בשביל הציבור כי "אין בכך כל פגיעה בחופש הביטוי הפוליטי". מתוך סמכותו הנעלה (שאין לה כלל גיבוי בחוק, האוסר על זילות הדגל וסמל המדינה, אך לא אומר דבר בעניין ההמנון), קובע רובינשטיין כי "בזיון סמלי המדינה, מדינה יהודית ודמוקרטית אינו מקובל עלי כחלק מתעמולת בחירות של רשימה כלשהי, ועל כן לא ישודר הקטע".
לא מקובל – לא ישודר. זו משמעות החוק והסדר נוסח רובינשטיין. לבית-המשפט הישרנו מבט, והדמוקרטיה השפילה עיניה.
שאלה: האם אזרחי ישראל הערבים הרוויחו מהמיית בני-מעיו של השופט, שהובילו ברחישתם הזועמת לאסור תעמולה נגדם, אך גם רעשו-געשו לנוכח תעמולתם שלהם, עד שנאסר שידורה? קשה להאמין – "בודאות קרובה" כלשהי – כי הציבור הערבי מתרגש מתעמולת 'עוצמה לישראל' יותר מאשר מגזל חופש הביטוי והתעמולה מנציגיו. שכרם של הערבים, אם כן, יוצא בהפסדם, וטיעוני האמוציות הרובינשטייניות היו למרמס מעשי ידו.
האזרח יחליט, המחשיך חשוך
מה פוגע יותר בסמלי המדינה: התשדירים האמורים, או רמיסת חופש הביטוי במסגרת תעמולת בחירות בידי שופט-עליון-יו"ר-ועדת-הבחירות, בנימוק שהתשדיר "לא מקובל עליו"? ברור, "בודאות קרובה" בכל אופן, כי נזק הפסילה עולה בהרבה על תועלתה, והשתקת אלו הנלחמים על ייצוג הציבור רעה בהרבה מאשר "הפגיעה ברגשות" של ציבור זה או אחר. האנינות שהופכת לעריצות, הטהרנות שהופכת לנורמה כופה, הן מה שצריך להטריד את הציבור יותר מכל.
"כוח משחית, כוח מוחלט משחית באופן מוחלט", אמר לורד אקטון, אך שופטינו אינם משתכנעים. לטעמם הליברליזם הזה מיותר. רגשותיהם הפגועים הם שקובעים, והם גוברים על חופש הביטוי, זכות התעמולה, ועקרונות המשטר הדמוקרטי. אך אם נפשו העדינה של רובינשטיין אינה עומדת בעומס הפסיכולוגי האדיר שמטילה עליה הפרודיה על ההמנון או ההתקפה על אי-כיבוד החוק במגזר הערבי, מוטב שיתפטר מתפקידו, ויחזור לכס-עליונו. דומה כי חופש הביטוי בסיסי מדי וחופש התעמולה פשוט מדי לשופט-העליון. הפשטנות הזו מייסרת את רוחו, הרגילה להתענג על ערפילי ההפשטה המורכבת של זכויות האדם והדיונים העליונים המלומדים ודקי-ההבחנה, הנוסכים בו רגש חמים של תבונה טהורה נאורה.
המחשיך תעמולת בחירות, גם כשהוא עושה זאת מתוך ייחוס עצמי של נאורות, הוא עצמו חשוך. כעת נזדרז – טרם יאסרו עלינו לפגוע, במאמר ביקורתי, בסמל מדינה כיו"ר-ועדת-הבחירות-שופט-בית-המשפט-העליון – ונחפש מזור לכאב המרמס הנאור של חופש הביטוי והתעמולה, במערכון על שופטי בית-משפט עליון של מונטי פייטון. פעם ידעו במערב שמותר, אם לא צריך, לצחוק על הכול, ודבר לא העיד יותר מכך על חוסנו.
"מבקש אני להעלות דמות-דיוקנה החדשה של העריצות…והדבר המכה בדמיונך בראשונה הוא המון בני אדם, עד אין מספר, דומים ושוים זה לזה; ובלי הרף טורחים הם ועמלים להשיג תענוגות של מה בכך נקלים…כל אחד ואחד בפני עצמו זר הוא לגורל הכל.
הילדים שלו והרעים הקרובים שלו הם כל המין האנושי בעיניו. ובאשר לשאר אחיו האזרחים, קרוב הוא להם ואינו רואה אותם…ומעל לגזע אנושי זה עומד כוח אפוטרופוס רב ושגיא, המטיל על עצמו בלבד לעשות כל רצונם של בני האדם ולהיות שומר גורלם. כוח זה מוחלט הוא, דקדקן, סדיר, מתון ונוח לבריות. דומה סמכותו לסמכות של אב, ואילו כמוה תכליתו להכשיר בני אדם לבגרותם. אבל אחרת הוא מבקש:להחזיקם בילדותם עד עולם.
רצוי לפניו שבני אדם ישמחו ויתעלסו, בתנאי שלא יעלה חפץ בלבם חוץ מן החפץ לשמוח. טורח שלטון זה למען אושרם בכל לבבו, אבל בוחר הוא בעצמו להיות סרסורו ודיינו היחיד. עושה הוא למען שלומם, מתקין ומספק כל צרכיהם, מכלכל את החשובים שבעסקיהם, משפיע עליהם רוב תענוגות, מכוון חרושתם וקובע סדרי קניינם ומחלק נחלת ירושתם – ומה נותר עוד לעשות מלבד לפוטרם מכל טרדת מחשבה ומכל דאגה בחייהם?
בזה האופן, יום יום, עושה הוא את השימוש ברצון החופשי מועיל פחות ושכיח פחות ומצמצם הוא את הרצון בהיקף צר יותר, ולאט לאט לוקח הוא מן האדם את נחיצותו בו בעצמו. עקרון השוויון הוא שהכשיר לדברים האלה את בני האדם, והוא שהתקינם שיהיו נושאים אותו ופעמים רבות אף יראו אותם צדקה גדולה"
אלכסיס דה-טוקוויל
רק עם שתודעתו שכחה את ניחוח החרות באפו מסוגל לקבל הנחייה שכזאת בשוויון לב ונפש
אין לי כל בעיה עם עריץ מעליי לו היה מכלכל אותי מעריסתי ועד קברי. הבעיה עם עריצים היא שלא רק שהם לא נותנים אלא אף נוטים לקחת את המעט שהרווחת בעזרת זעתך…
או כדברי וולטר-
The best form of government is a benevolent dictatorship tempered with an occasional assassination
אז מה יש לך להגיד, עכשיו שבית-המשפט העליון ביטל את החלטת יו"ר ועדת הבחירות והתיר את שידור התשדירים ?
אפילו לא מילה של הודאה בטעות ? של קריאה לא נכונה של המציאות ? פיפס ? משהו ?
האימפריאליזם המשפטי ה"עליוני" קיבל, אלא מה, אישור בדיעבד מבית המשפט העליון.
כשאין ביקורת שיפוטית – בית המשפט העליון הוא חותמת גומי, כשיש ביקורת שיפוטית – בית המשפט הוא אקטיביסט ודורסני.
יכול להיות שהבעיה היא רק שבית המשפט מחליט בלי לתאם את עמדותיו עם רן ברץ?
ההחלטות של רובינשטיין אכן ראויות לביקורת, אבל הדרך שבה היא נעשית בכתבה זו לא מכבדת את האכסניה ולא את הכותב
אגב, ניתן להניח שמחבר הכתבה לא טוען שחופש הביטוי הינו ערך מוחלט שאינו ניתן להגבלה. אם כן – ראוי היה להציע הצעה פוזיטיבית לבחינת היקפו הראוי של חופש הביטוי בכלל, ובתשדירי בחירות בפרט.
עוד יותר מעניין היה לשמוע הצעה כזו שאינה מבוססת על מבחנים "רכים" של שיקול דעת, אשר ככל הנראה הם אלו המעוררים את הביקורת בכתבה.
קשה להבין מה אתה טוען. הרי בית המשפט אקטיביסטי גם כשהוא משמש כחותמת גומי, מפני שהוא זה שקובע מתי הוא חותמת גומי ומתי לא, וכשנוח לו הוא גומי, וזה אקטיביזם לעילא. כך שהטענה שלך ריקה.
לעצם העניין, האקטיביזם כאן הוא כפול, קודם רובינשטיין המתפקד כנציג העליון בועדת הבחירות, ואח"כ הסטירה שהוא מקבל מחבריו, שהפעם היו לצדי בעניין חופש הביטוי (באמת תודה רבה), אולי מפני שמעורבת כאן פסילת ערבים.
נקודה אחת חשוב להבין, וכאן אתה נוגע בהחלט בסוגיה מעניינת: הצדקות בית המשפט בכל הנוגע לזכויות אדם הן כמעט תמיד "רכות", מפני שהן משתמשות במבחנים כמו סבירות ומידתיות, שהן בסה"כ לשון משפטית מכובסת ללא-מקובל-עליי של רובינשטיין.
אני טוען ש*מישהו* צריך להחליט *איכשהו* מהן גבולות חופש הביטוי. הביקורת בכתבה היא גם על תוכן הביקורת, גם על זהות המבקר וגם על הכלים שבהם הוא משתמש.
הכתבה משלבת את שלושת הביקורות הללו עד לטשטוש ביניהן, ולצערי לא מצאתי בה, כאמור, הצעה פוזיטיבית ביחס לשתיים האחרונות.
(אגב, אם הטענה היא שברגע שנתנה לבימ"ש סמכות להכריע – הוא אקטיביסט במידה מוגזמת(ויש בזה אמת) – כדאי למתוח את הביקורת על עצם היכולת הזו ולא על תוכנה של הכרעה ספציפית, כי אז אנחנו נכנסים לשאלה של מחלוקת ערכית, כפי שמתבטא במקרה הזה).