ארבעה עשורים מלאו לחתימת הסכם הכניעה של ארה"ב לצפון וייטנאם, ולקחי המלחמה נראים רלוונטיים מתמיד: בהיעדר דרג מדיני נחוש, עוצמה צבאית איננה מספיקה
מלחמת וייטנאם נצרבה בתודעה העולמית כתבוסה צבאית של ארה"ב. מהתבוננות במהלכיה של המעצמה האמריקנית, עולה שלא הדרג הצבאי אחראי לתבוסה אלא בעיקר הדרג המדיני. התגייסותם של אינטלקטואלים ואנשי רוח למחאה אזרחית חריפה שנשאה את דגל ההומניזם, הובילה את מנהיגי ארה"ב להפקרת כוחות דרום וייטנאם, ותרמה לרציחת מיליוני וייטנאמים במחנות ריכוז וחינוך-מחדש ברוחו של סטאלין
לפני ארבעים שנה, ב-27 לינואר 1973, חתמו נציגי ארה"ב, מדינות צפון ודרום וייטנאם, והמחתרת הוייטנאמית הקומוניסטית (וייטקונג), על חוזה-שלום בפריז. סעיפי ההסכם כללו הפסקת-אש מיידית, קיום דיונים פוליטיים בין הצדדים שיובילו לבחירות חופשיות בדרום וייטנאם, והמכריע מכל: הסגת הכוחות האמריקניים הצבאיים תוך חודשיים. בכך באה לסיומה המעורבות האמריקנית בוייטנאם, שנמשכה למעלה מעשור וגבתה את חייהם של 58,000 חיילים אמריקנים.
ההסכם היה בעייתי מאוד עבור ארה"ב, אך סבלו ממנו בעיקר בני-בריתה. ארה"ב הוכרחה לסגת במהירות מוייטנאם מבלי לפרק את הכוחות הקומוניסטיים ששהו בשטח הדרום, ולא הצליחה להשיג ערבויות לשלום בני-בריתה. ההסכם כלל סעיפים רבים על סיום הסכסוך בדרכי שלום, אך המציאות הייתה שונה לחלוטין. זמן קצר לאחר עזיבת הצבא האמריקני, פתחו הכוחות הקומוניסטיים בהתקפות בעצימות נמוכה על הדרום, במטרה לשחוק אותו באיטיות עד להכרעתו. הקונגרס האמריקני הדמוקרטי קיצץ את הסיוע לדרום ואסר על הנשיא הרפובליקני ליזום פעילות צבאית, בעוד שהצפון המשיך להסתייע בברית-המועצות. דרום-וייטנאם, שהחלה לסבול מעריקות נרחבות, התפוררה לאיטה, ובחודשים הראשונים של 1975 היה ברור שגורל הדרום נחתם.
באפריל 1975 התפטר נשיא דרום-וייטנאם, ובנאום ההתפטרות האשים את ארה"ב בבגידה, חוסר-אחריות וחוסר-הומניות. בסוף אפריל התקרבו הכוחות הקומוניסטיים לבירה, ובצעד משפיל במיוחד נאלצה ארה"ב לפנות את אנשיה במסוקים בבהילות מהשגרירות, תוך כדי שהיא מפקירה המוני סייענים וייטנאמים. עבור תומכי ארה"ב מדרום וייטנאם ניצחון הצפון במלחמה היה רק התחלת הסיפור: מיליון מהם נשלחו ע"י וייטנאם הקומוניסטית למחנות "חינוך מחדש", שם נרצחו כרבע מהם בהוצאות להורג, עינויים ורעב. מיליון אחרים, "אנשי הסירות", הפכו לפליטים ונדדו בים. חלקם נקלטו במדינות המערב (ובכללן ישראל, שבהוראת מנחם בגין פתחה שעריה לכאלף מהם) וחלק נרצחו ונאנסו בידי פיראטים.
הטעויות
בספרו "היסטוריה של העם האמריקני", כתב ההיסטוריון החשוב פול ג'ונסון: "המעורבות בוייטנאם הייתה סדרה מיוחדת של שיפוטים מטעים … את המדיניות אפיינה בורות ששילבה חוסר-החלטיות ובלבול באופן מתמיד". הטעות הראשונה הייתה הכניסה המהוססת למלחמה. נשיא צרפת דה-גול, שארצו נחלה תבוסה צבאית עשור לפני התחלת המעורבות האמריקנית, הזהיר את הנשיא קנדי שוייטנאם היא ביצה טובענית. אך קנדי, בצעד מבולבל, שלח אלפי יועצים צבאיים למפגן של חוסר-החלטיות. הטעות השנייה הייתה פוליטית, ונבעה מבורות אמריקנית מוחלטת בכל הקשור לוייטנאם: האמריקנים יזמו ותמכו בהפיכה צבאית שהפילה את נשיא דרום-וייטנאם, דיאן דיאם, היחיד שעשוי היה ללכד את הדרום כנגד הצפון.
ההיסוס הכתיב את המשך שורת הטעויות הצבאיות. גם כאשר האמריקנים שִגְרוּ מאסות של חיילים לוייטנאם, הם לא ניסו להכריע את המערכה באמצעות כיבוש הצפון, אלא נקטו בטקטיקת התשה של "חפש והשמד": שיגור חיילים לאיתור ריכוזי לוחמי-מחתרת בסבך הג'ונגלים של וייטנאם ולחסלם. המטרה הייתה לגבות מחיר גבוה שירתיע את המחתרת ותומכיה מהצפון. אך התשה איננה תחליף להכרעה צבאית, בפרט שבהיעדר ניסיון אמריקני בלוחמת ג'ונגל, ועוד מספר שגיאות טקטיות, הצליחו הקומוניסטים לגבות מהאמריקנים מחיר יקר. גם כאשר החליט הנשיא לינדון ג'ונסון על צעד בכיוון הנכון – התקפות אוויריות של הצפון – הוא התעלם מן האסטרטגיה שביקשו ליישם מפקדי חיל-האוויר, שתבעו הפצצות כתישה כבדות ללא-הפסקה, והחליט להפציץ באיטיות והדרגתיות שאפשרו לצפון לבנות מקלטים, ולהשתקם אחרי כל הפצצה.
הלקחים
לקח חשוב מהמלחמה נוגע לשיח הפנימי אודותיה בארה"ב. כתוצאה מהיסטריה מוסרנית, מתנגדי המלחמה פגעו באפשרות לסיימה מוקדם יותר ובהסדרים נוחים יותר לכל הצדדים. הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני שחתם על הסכם הפסקת-האש ואף זכה עליו בפרס-נובל לשלום, טען כי נציגי הצפון סחבו את שיחות-השלום וסרבו להגיע להסכמות במשך שנים. לטענתו, הפגנות השמאל עודדו את נציגי הצפון לחשוב שלבסוף ארה"ב תיסוג גם ללא הסדרים משמעותיים לבני-בריתה בדרום. המפגינים נגד המלחמה היו עיוורים לתוצאות הנוראות של הנסיגה האמריקנית לגבי תושבי-הדרום, וגרמו למנהיגי ארה"ב לברוח מכל מעורבות וסיוע באזור. ההמשך ידוע: מיליונים נרצחו והורעבו במחנות ריכוז, תחת שלטון צפון-וייטנאם והחמר רוז' בקמבודיה.
להשפלה האמריקנית היו השלכות קשות על המלחמה הקרה בשנות ה-70. התמונות של השגרירות המפונה בבהילות והפקרת בני-הברית בדרום-וייטנאם, עודדו מחתרות קומוניסטיות ושאר כוחות אנטי-מערביים בכל פינה בעולם. התחושה הייתה שהעולם הולך לכיוון התרחבות סובייטית והתכווצות אמריקנית, וכך הרשה לעצמו חומייני לקחת עשרות בני-ערובה מן השגרירות האמריקנית ב-1979. החולשה האמריקנית נמשכה כל תקופת ג'ימי קרטר הדמוקרט, עד לעלייתו של רונלד רייגן הרפובליקן בראשית 1981. כשעזב רייגן את הבית-הלבן העולם נראה אחרת: בריה"מ קרסה, משטרים סובייטיים התמוטטו כמגדלי קלפים בכל העולם, וארה"ב חזרה למעמדה כמנהיגת העולם.
במבט לאחור, גם אם הכניסה למלחמה הייתה טעות, מרגע שארה"ב עשתה את הצעד היה עליה לחתור להכרעת האויב. גרירת הרגליים וההסתבכות בוויטנאם, על ההשפלות שהסבו, הובילו לשורת ניצחונות קומוניסטיים באסיה ובדרום-אמריקה, ויצרו תחושה הרסנית שכוחות המשטרים הטוטליטריים עתידים להביס את כוחות החירות. כפי שכתב פול ג'ונסון: "האמריקנים עשו טעות חריפה כאשר לאחר שעירבו עצמם במלחמה, הם לא ניצלו את התוקפנות של האנויי לצורך כיבושה של צפון וייטנאם". חשוב גם לזכור שבניגוד לתבוסות הצרפתיות בוייטנאם בשנות החמישים, הצבא האמריקני לא הובס בקרב, והמחתרת הקומוניסטית כשלה בניסיונותיה לשחזר את הישגיה הצבאיים מול צרפת. הכישלון בוייטנאם היה אפוא פוליטי יותר מאשר צבאי.
האם היה גיוס חובה לצבא האמריקאי בזמן המלחמה?
כן, היה דראפט
שזו למעשה הגרלה מבן מחזורים של צעירים.
ארז, יש עוד כמה לקחים.
הטעות של ארה"ב החלה עוד הרבה לפני כן, כאשר אפשרה לצרפת לחדש את הקולוניאליזם שלה בווייטנאם באמצעות אניות מלחמה אמריקניות, בתום מלחמת העולם השנייה. כך הם גרמו לפיצול בווייטנאם, ונתנו דריסת רגל לבריה"מ. הצרפתים כמובן ברחו משם, והשאירו לאמריקנים את כל הסמטוחה. המסקנה (אותה גם אנו למדנו ב-67, ולאחר מכן כשהם סיפקו כור גרעיני ליצור פצצות לצדאם חוסיין). צרפתים הם נוכלים, אגואיסטים ובוגדניים. לא צריך לעזור להם, ולא לשמוע בקולם.
הטעות הבאה של האמריקנים הייתה, כאשר הם החליטו לפעול צבאית בווייטנאם. מן ההתחלה הם פעלו שם שלא על מנת לנצח, אלא על מנת למצוא דרך לצאת בכבוד, עם הסכם סביר. הצפון-וייטנאמים הריחו את זה, והבינו שהם לא צריכים לפחד מהמעצמה הגדולה בעולם. המסקנה – כאשר אתה נלחם, הילחם כדי לנצח. מי שנלחם כדי להגיע לשולחן הדיונים ורק להשיג הסכם טוב יותר, ימצא את עצמו גם מפסיד במלחמה וגם מקבל הסכם של חרפה. צ'רצ'יל אמר בעניין אחר – "היה עליכם לבחור בין חרפה למלחמה. בחרתם בחרפה, אך מן המלחמה לא תימלטו." מסתבר שיש דרך לקבל גם את המלחמה וגם את החרפה, כאשר לא בוחרים בכלל…..
זה לא היה הסכם כניעה אמריקני אלא הסכם שנתן לדרום וייטנאם "יתרון מתון". אולי אפשר לנסח זאת כסוג של תיקו בינה וארה"ב לבין צ. וייטנאם. יתרה מזו, לניקסון היו את כל הכוונות להחיש לד. וייטנאם את העזרה הנחוצה ולכל הפחות לחדש את כל התחמושת והציוד שיאבדו לצבאה במקרה של הפרת הסכם הפסקת האש של פריס מינואר 1973.
עם כל הטעויות הטקטיות והאסטרטגית של ארה"ב, מבחינה צבאית טהורה היא נחלה שם נצחון. רבים מהמומחים טוענים זאת וזאת לא דעתי.
אם אפשר לדבר על תבוסה אמריקאית, היא היתה במישור ה"מדיני" בלבד – ד. וייטנאם נפלה נפלה בידי הקומוניסטים מצפון בארבעת החודשים הראשונים של 1975 בגלל כמה סיבות שהזכרת וסירובו של הקונגרס שנשלט ע"י הדמוקרטים באותה שנה לקיים את חלק הארי של ההתחיבויות האמריקניות לד. וייטנאם, כפי שרצה והתחנן בפניהם הנשיא ג'ראלד פורד.