הזמנים קוראים לחשיבה-מחדש אסטרטגית על מערך הבריתות והכוחות של המערב וישראל באפריקה. נמרוד אסולין ואלון קמחי פותחים בדיון.
ההתקפה של ארגונים אסלאמיסטיים במאלי, שהתגבשה בראשית ינואר, טרפה את הקלפים עבור המערב והובילה לכיבוש צרפתי של צפון-המדינה. האם יצא שכר האסלאמיסטים בהפסדם, או שהמלחמה האמיתית תחל לאחר כיבוש השטח? התשובה תעיד אם למד המערב את לקחי העשור הקודם, לקחים שכדאי גם לישראל לקחת בחשבון בתכנון האסטרטגיה שלה באפריקה.
מאת: נמרוד אסולין ואלון קמחי
בראשית ינואר התפרסמו ידיעות על אלפי מורדים אסלאמיסטיים המתקדמים אל העיר מופטי, במרכז מאלי. בתגובה שלחה צרפת כוח התערבות כדי לעזור לצבא מאלי להיאבק במורדים ולמנוע את הסכנה של קריסת המדינה לידי קיצונים אסלאמיים. מופטי היא נכס אסטרטגי לאור מיקומו של שדה-התעופה המרכזי, השולט על ציר הגישה הראשי לבירת מאלי, באמאקו (Bamako), מהיחידים המקשרים בין צפון המדינה לדרומה.
מאז ראשית הלחימה בין כוח ההתערבות הצרפתי וצבא מאלי למורדים, כבשו הראשונים כל עיר שנקרתה בדרכם, לרבות קידאל, המעוז האסלאמיסטי האחרון. ברור כי בקרבות ישירים יש למערב עדיפות צבאית ניכרת מול ארגוני הטרור. אולם, כפי שקרה בעיראק ואפגניסטן, בשלב הבא היתרון הטכנולוגי עשוי לאבד מערכו, כאשר האויב ייטמע בשטח ויעבור ללוחמת גרילה. כדי להצליח במשימתו, על כוח ההתערבות הצרפתי להתעקש על בניין כוח התערבות מקומי והעברת השרביט בהקדם האפשרי לברית 'קהילת מדינות מערב אפריקה' (ECOWAS).
למעשה, כבר עתה משולבים בלחימה אלפי לוחמים אפריקנים בני לאומים שונים. אך הסחבת שמנעה את הפיכתם לכוח לחימה מאוחד, עשויה להתגלות כרמז לעתיד לבוא. מדינות האזור נראות כמי שבפועל אינן ששות להתערב ולתמוך בשכנתן, שעה שהן עצמן סובלות מבעיות סוציו-אקונומיות ושסעים אתניים המחלישים את משטריהן.
הדילמה האמריקנית
כרגיל, המדינה החשובה בעימות הנוכחי היא דווקא ארצות-הברית, המבכרת מדיניות חוץ של "איזון מרחוק" (Offshore Balancing), או "הובלה מאחור", בעיקר נוכח הקשיים הכלכליים מבית. מדיניות זו יצרה את הריק שאליו נכנסה צרפת במאלי. ועדיין, התפשטות האסלאם הרדיקלי ברחבי אפריקה והמזרח-התיכון והתמוטטות הסדר הישן, הם פצצת זמן מתקתקת המאתגרת את מדיניות אובמה. לאחר מספר התערבויות צבאיות כושלות במדינות עולם שלישי, זקוק המערב לגישה חדשה שתתמקד ביצירת בריתות אזוריות.
לארצות-הברית היסטוריה של יחסים מורכבים עם שותפים אזוריים: מחד גיסא, שיתוף פעולה עם אירופה לאחר מלחמת-העולם השנייה, במסגרתו שיקמה ארה"ב את מערב היבשת ("תוכנית מרשל") וזכתה בשותף אסטרטגי מול האיום הסובייטי. מאידך גיסא, תמיכתה בשאה האיראני, סדאם חוסיין ובמוג'האדין האפגאניים, התבררו בדיעבד כצעדים שהובילו לתוצאות שליליות.
ועדיין, ניהול נכון של בריתות עם שותפים בעלי אינטרסים ביטחוניים משותפים, הוא נכס אסטרטגי לביטחון הלאומי של אמריקה. כך מתפקדת גם הברית בין ארה"ב לישראל שנרקמה בשנות ה-60 של המאה הקודמת, אשר סייעה לבלום את ההשפעה הסובייטית במזרח-התיכון. נראה אפוא כי המתכון הנכון לארה"ב ולמערב, הוא סיוע לבת-ברית מקומית בבניין כוח צבאי שמגיב לאתגרים אזוריים, תוך שהוא נשען על כלכלה איתנה ומשטר יציב.
בריתות ישראליות
גם ישראל מצויה בפרשת דרכים נוכח התמורות הגיאו-פוליטיות בעולם הערבי ובאפריקה. בשנים האחרונות, התגברו הידיעות על נוכחות הולכת וגוברת של איראן בסודאן ובים האדום. אך גם ישראל איננה טומנת ידה בצלחת, והיא מנהלת מדיניות של בריתות על-ידי שימוש ב"עוצמה הרכה" שלה, כדי להגביר את השפעתה בקרב מדינות "קרן אפריקה" כנגד ההתחזקות האיראנית ותהפוכות העולם הערבי.
כך, על-פי מקורות זרים, ישראל מחזיקה תחנות מכ"ם ובסיסים ימיים באריתריאה. בנוסף, הצהרת שגריר ישראל בקניה בשבוע שעבר על חיזוק הדמוקרטיה ושיתוף-הפעולה בין המדינות, כמו גם חתימתו לכאורה של הסכם אספקת נפט בין ישראל לדרום-סודאן, מהווים סימן לאסטרטגיה האזורית של ישראל.
עבור ישראל, דרום-סודאן יכולה להפוך לשותפה נאמנה בעלת אינטרסים משותפים גם מן הזווית האמריקנית. על-מנת לקדם ברית שכזו עם מדינה ידידותית ועתירת נפט במרחב עוין, על ישראל להשקיע לא רק בבניין צבא מקומי אלא גם בתשתיות ומוסדות שלטון בדרום-סודן ואף בשכנתה קניה, שדרך נמלי הים שלה סביר שתעבור אספקת הנפט העתידית.
אבא אבן היטיב לתאר את התנהלות המדינות והמעצמות במועצת הביטחון, בדגש על מדינות המערב, כאשר הן רוצות לממש את האינטרסים שלהן: "בני אדם המצטיינים בסובלנות ובגישה פייסנית לענייניהם הפנימיים והארציים של מדינותיהם, הופכים לנמרים כשהם מדברים על המוסדות הבינלאומיים ודורשים במפגיע אכיפה בלי שום התחשבות".
ההתערבות באפריקה אמנם צריכה להתבסס על אינטרס לאומיים ארוכי-טווח של המערב, אך עדיין, כחלק ממערכה של יצירת בריתות עם מדינות האזור, למען פיתוחן ולא רק במסגרת כיבוי שריפות.
.
נמרוד אסולין הוא סטודנט M.A בחוג להיסטוריה של עם ישראל ובתוכנית לדיפלומטיה ע"ש אבא אבן, אוניברסיטת תל-אביב. אלון קמחי הוא יו"ר ארגון What Israel, המתמחה בדיפלומטיה ציבורית.
