פרשנות: שקר הפוליטיקה החדשה, הבל הפוליטיקה האחרת

הרכבת הקואליציה מתעכבת, כפי שהיא תמיד מתעכבת, והתקשורת בבולמוס אנטי-ביבי שגרתי חוגגת את קיומו של "ציר בנט-לפיד". חלק גדול מהתקשורת היום מסור לבנט או לפיד, וכך נוצרת האשליה שיש מעין "ברית בין הירוקים", ושני הח"כים החדשים עושים לנתניהו הוותיק בית-ספר.

למעשה, ציר בנט-לפיד הוא יותר פנטזיה עיתונאית ממציאות פוליטית, אשליה המתוחזקת על-ידי הבדיה שנוצרה בבחירות האחרונות בדבר קיומה של פוליטיקה "חדשה" ו"אחרת". בנט ולפיד בוודאי משוחחים ואולי אפילו הגיעו לכמה מסקנות משותפות, אבל לפיד יודע, בדיוק כפי שבנט יודע, שהם אינם ציר אמיתי.

הסיבה לכך פשוטה: אינטרסים ממשיים. ברגע האמת, ברור לכל השחקנים שללפיד עדיף ציר נתניהו-לפיד על פני ציר בנט-לפיד, ולבנט עדיף ציר נתניהו-בנט על פני בנט-לפיד.

ניתוח "מיושן" של הפוליטיקה החדשה

להלן ניתוח "מיושן" אך ריאלי. בפוליטיקה פרלמנטרית, כאשר ישנה מפלגה גדולה באמצע ושתי מפלגות קטנות יותר מימינה ומשמאלה, האינטרס המובהק של הקטנות הוא להגיע להסכם עם הגדולה, ולא אחת עם השניה נגד הגדולה.

גם בנט וגם לפיד, הפוליטיקאים החדשים, מבינים זאת היטב. זאת משום שמי שיחלק תיקים ויקבע מדיניות הוא נתניהו. הם כמובן יכולים להשפיע בכנסת ובממשלה, וזה תפקידם, אבל השפעתם עוברת דרך נתניהו, לא דרך השפעתם אחד על השני.

מעבר לכך, יאיר לפיד ונפתלי בנט יכולים להיות חברים טובים ואפילו להקים יחד מפלגה. אבל הרשימות שלהם לא. התשב קלדרון עם סטרוק? קלדרון השמאלית בקושי יכולה לשבת עם לפיד איש המרכז; ושלח עם אריאל ירבץ? אריאל המגזרי בקושי יכול לשבת עם בנט הממלכתי. באופן כללי, הרשימה של לפיד שמאלית מלפיד, של בנט ימנית מבנט. לכן אין להם יכולת לשבת יחד מבלי שהליכוד יהווה גשר פוליטי ביניהם.

ועוד, בלי הליכוד, החרדים, והערבים, אין רוב בכנסת. אבל בנט לא ישב עם הערבים (והם איתו), וכך גם לפיד והחרדים. לכן ציר בנט-לפיד איננו עצמאי; הוא לא יוכל להרכיב ממשלה לבד. שוב הגענו לאותה מסקנה: יש עתיד והבית היהודי תלויים בליכוד.

שאלה של מחיר

שאלה מעניינת נוספת בנוגע לברית (לכאורה) בין בנט-לפיד היא מי המרוויח הגדול יותר מן הברית? התשובה חד-משמעית: המפלגה הקטנה יותר, במקרה זה של בנט, המקבלת את הגיבוי (לכאורה) של המפלגה הגדולה. אם כך יש לשאול: מה גבולות הברית? גם אם לפיד מאוד רוצה את בנט בממשלה, השאלה הפוליטית היא איזה מחיר הוא מוכן לשלם עבורו.

רגע האמת של שאלת המחיר יגיע מהר מאוד: האם לפיד ובנט מוכנים ללכת לבחירות כדי לא לפרק את ה"ציר"? הבית היהודי אולי פחות מודאג מבחירות, מכיוון שקהלו שבוי, אך לפיד? הכישלון להקים קואליציה ייפול בעיקר עליו. הוא העומד בראש המפלגה השנייה בגודלה, המייצגת המובהקת של המרכז הפוליטי, שהמליצה על נתניהו כראש ממשלה. האם לפיד ייתן לציר שיצר עם הימין המתנחלי להובילו לבחירות? האם הוא יסתכן בהרגזת בוחריו בכך שהוא עובד עבור מצביעי בנט יותר מאשר עבורם? הם הרי הצביעו לו לישיבה בממשלה, כפי שהצהיר שיעשה, בלי שיח של פסילות ושנאה.

ועוד, לפיד צריך לקחת בחשבון שאם ילכו לבחירות, נתניהו לא ירוץ שוב עם הליכוד כפי שהוא היום, אלא יערוך מפץ מסוג כלשהו (למשל, עם לבני כמספר שתיים או שלוש), יצעיר את רשימתו, ישדרג אותה, וישבור חזק למרכז. כך יחזור נתניהו להיות אלטרנטיבה עבור חלק ממצביעי לפיד, שלא אהבו את הבדלנות של לבני ואת ימניות-היתר של רשימת הליכוד.

ספק גדול אם לפיד מוכן להסתכן בתרחיש שכזה, ועוד בשביל ראש מפלגה אחרת, קטנה משלו, הרחוקה ממנו אידיאולוגית יותר מהליכוד. התסריט הזה לא סביר; אמנם לפי ניתוח הרציונל של "הפוליטיקה הישנה", ועדיין, לא סביר.

השועל הותיק בכרם

בסופו של יום, עם כל הביקורת שיש על נתניהו, יכולת אחת הוא מוכיח באופן עקבי: להפתיע פוליטית. רק בקדנציה האחרונה הוא שיחק עם האיחוד הלאומי, פיצל את העבודה עם ברק, הכריז על בחירות ואז הכניס את קדימה לקואליציה, ועוד. הכל נערך בחשאיות גמורה ובהפתעה מוחלטת, כולל למקורביו בליכוד.

כך שבהחלט יכול להיות שלפיד או בנט כבר סיכמו את תנאיהם עם נתניהו, ולפנינו מופע פוליטי שנועד להוזיל את מחיר שאר המשתתפות בקואליציה. אולי אפילו תקום ממשלת ליכוד-עבודה-התנועה-קדימה-חרדים; עם נתניהו אי-אפשר לדעת. מדובר בשועל פוליטי ותיק, שישב כבר בחייו עם העבודה, שינוי, מפד"ל, חרדים, קדימה, האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו, ועוד, ויודע משהו על ניהול משא ומתן קואליציוני.

ב

שקר הפוליטיקה החדשה, הבל הפוליטיקה האחרת

עיתונאים רבים, כמו חלק גדול מן הציבור, נפלו קורבן לשיח האנטי-פוליטי שאפיין את הבחירות. הצעירים רוצים שינוי מהפוליטיקה הישנה. אבל לפוליטיקה יש כללים, ואין בלתם. הדרך לחוקק במשטר פרלמנטרי עוברת דרך התגמשות, יצירת קואליציות מורכבות, השגת רק חלק מתאוותך, הגדרת סדרי עדיפויות ברורים, תחכום ואפילו תחמנות, הליכה בין הטיפות, כל אלה הכרחיים במשטר הפרלמנטרי. הדיבור על "ערכים", על פוליטיקה בלי דיבור פוליטי, בלי בריתות, בלי הישגים שבצדם מחירים, הוא אוטופיה של נערים בתנועת נוער, שמחפשים איזו מציאות פוליטית של חמימות הורית והבטחות מנחמות.

לפיד מצוי במלכוד שהוא עצמו יצר בשיח האנטי-פוליטי שלו. הוא נשא את דגל "הפוליטיקה של הלא-פוליטיקאים", אבל בעוד ארבע שנים הרשימה שלו תהיה מורכבת כולה מפוליטיקאים "מקצועיים", אחרי קדנציה שלמה. אלא אם כן ישב באופוזיציה (שם אפשר להיות אוטופיסטיים), חברי 'יש עתיד' ישבו בועדות, יתפשרו, יתלכלכו, יותקפו, יילחמו, ויחשפו בעבודתם הפרלמנטרית הרגילה.

מה יגיד לפיד אז? הוכחנו שיש פוליטיקה חדשה! כעת הצבע לפוליטיקה הישנה? האם יחליף לפיד את כל חברי המפלגה, כולל עצמו, כי הוא כבר "פוליטיקאי מקצועי"?

ברור ששיח האנטי-פוליטיקה הוא שיח שווא, שיח שקר. הפוליטיקה היא מקצוע ראוי, חשוב ודורש נסיון והתמקצעות. המחשבה שיש יתרון בפוליטיקה למי שבז לה היא טעות חמורה של הבוחר הישראלי, שטוף שיח ה"ערכים", שמעדיף דיבורים יפים על הישגים חלקיים. התוצאה: רשימות של ערב-רב במקום מפלגות, והכנסת הלא-מנוסה והבלתי-אחראית ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.

בנאלי ובלתי מכובד

שיח הערכים הבלתי-מעשי ניכר היטב בנאומי הבכורה של שני הח"כים ממפלגות הפוליטיקה החדשה: נפתלי בנט ורות קלדרון. שני הנאומים הללו חרגו מכללי הטקס והיו בלתי-ראויים. בנט, במקום להיות ממלכתי ורציני, נתן נאום קמפיין מאולתר בעברית קלוקלת, על "ערכים", אחים-אחיות, נפש יהודית, מלחמת לבנון השנייה, ועוד אחים ואחיות. רות קלדרון, במקום לומר מה מטרותיה בכנסת, מה היא באה לקדם פוליטית, מה סדר העדיפויות שלה, חושבת כנראה שהיא עדיין ב'עלמא', ושמה שחשוב הוא לשנות את "השיח", לא את החקיקה. מה לה ולכנסת? לגמרא או ללפיד הפתרונים.

שני הטירונים החדשים מצאו לנכון להטיף מוסר לשאר חברי הכנסת, עוד לפני שחוקקו חוק אחד או הובילו מהלך אחד. "אנטי-פוליטיקה" במיטבה.

מומלצת לח"כים החדשים קצת צניעות פוליטית. אל תנסו לחנך את הוותיקים מכם, ותנו כבוד לכנסת, שמתפקדת יפה בלעדיכם כבר עשרות שנים. לשיעור גמרא ולהרצאת "ערכים" נוסח בה"ד 1 יש מקום חשוב, אבל לא במעמד זה. נאומי הבכורה הללו ריגשו את הקהלים שתעמולה מסוג זה נוגעת בליבם, אבל לא הוסיפו כבוד לפוליטיקה, אלא להפך, ביטאו זלזול בה ובמנהגיה.

הכנסת איננה עלמא או קורס מ"מים. היא קודש הדמוקרטיה הייצוגית, עם כללים ומסורת משל עצמה. מי שמזלזל בהללו, ימצא שבמהרה ש"הזלזול הוא בומרנג", כפי שאולי אמר פעם רבא בן יוסף בר חמא.