היועמ"ש אינו מציית לחוק, החוק מציית ליועמ"ש

שלטון החוק הוא בעל ערך עליון במשטר הדמוקרטי. ללא חוק, לא ניתן לשמור על הסדר הציבורי – "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו". מעבר למשמעותו ההרתעתית והפרוצדורלית של שלטון החוק, עומדת מאחוריו גם תפיסה מהותית של שוויון בסיסי: בפני החוק כולם שווים.

אמנם, בישראל התפתח רעיון שלטון החוק בכיוון קצת שונה: אל תאמר שלטון החוק, הרי החוק לא שולט; מעתה אמור: שלטון אנשי החוק. ראשיתו של המהלך במהפכה החוקתית, מתקופת אהרן ברק כנשיא בית-המשפט העליון, עת הוצב בית-המשפט בראש פירמידת השלטון, ללא איזונים וללא בלמים. המשכו הוא בחיזוק מעמדם של היועצים המשפטיים מול ח"כים ושרים, שהרי מי אם לא הם משמשים כנציגי החוק והצדק, בחסות פסיקת בתי-המשפט.

כיום, היועצים המשפטיים של המשרדים השונים כפופים כולם ליועץ המשפטי לממשלה, שמצודתו פרוסה על כלל פעילות הממשלה. זאת ועוד, משרד או גוף ממשלתי הנזקק לייצוג בבית-משפט, מחויב להשתמש בעורכי-הדין ממשרד המשפטים. למען הסר ספק, במקרה של מחלוקת בין הנציג (עורך-הדין) והמיוצג (הממשלה), ידו של עורך-הדין היא על העליונה. הרי הוא לבדו יודע מה החוק ומה אמור "לקוחו" לחשוב.

לא מזמן ביקש היועץ המשפטי לממשלה להאריך את כהונתם של שניים מבכירי משרדו. דא עקא, הממשלה קיבלה החלטה ב-2008 לקצוב את כהונת נושאי המשרה הבכירים, על-מנת לרענן את השורות ולייעל את המערכת. מה עשה היועמ"ש? פנה על-פי הנוהל לוועדת החריגים, אשר בסמכותה להאריך את הכהונה במקרים יוצאי-דופן. התמזל מזלו יוצא-הדופן של היועמ"ש, ואחת מארבעת חברי הוועדה הייתה פקידה בכירה במשרדו, הלא היא המשנה ליועץ לממשלה (ייעוץ). למרות שלפי הנחיותיו של היועמ"ש עצמו, ניתן היה לכנס ועדת איתור על מנת למצוא לבכירים מחליף – אפילו בתקופת הבחירות הבעייתית מבחינת מינויים – במקרה זה הוא "התנדב" שלא לעשות זאת, על-מנת לשמש דוגמא למשרדים האחרים. המשפט האחרון איננו ציני; כך הוא נימק את בקשתו.

אלא שוועדת החריגים לא הצליחה להגיע להחלטה, ובאין החלטה לא מוארכת הכהונה. שלטון החוק היה מחייב את היועמ"ש להבין כי גם הוא, כמו כל בכיר אחר, צריך לכבד את החלטות הממשלה. אך, כאמור, בישראל השלטון אינו של החוק אלא של אנשי החוק. עו"ד דן חי הגיש עתירה לבג"ץ כעותר ציבורי נגד משרד המשפטים ונגד מנכ"ל משרד ראש הממשלה (שהתנגד להארכת הכהונה), על כך שהוועדה לא החליטה להאריך את כהונתו של אחד הבכירים, ודרש את כינוסה מחדש על-מנת שתחליט (בשיקול דעתה העצמאי כמובן) לשנות את דעתה הקודמת וכן להאריך את כהונתו.

ניגוד עניינים מובנה

כמה נוח ליועץ המשפטי. כעת המשחק הוא במגרש הביתי שלו – בית-המשפט. כעת הוא גם יוכל להביע את דעתו הצודקת והמחייבת, כפי שסבר מלכתחילה, שחובה להאריך את כהונת פקידיו היקרים.

בשלב זה נכנס לתמונה שחקן חדש, ארגון בשם פורום קהלת, שביקש להצטרף כידיד בית-המשפט. בקהלת הבינו את שלא הבינו אחרים: העתירה הופנתה נגד משיבים שונים. מכנס הוועדה, הראל לוקר ממשרד ראש הממשלה, ומשרד המשפטים, היו חלוקים בדעתם בנוגע להארכת הכהונה; משרד המשפטים תמך ולוקר התנגד. בכל זאת, למרות המחלוקת בין לוקר למשרד המשפטים, מושאי העתירה, בבית-המשפט מופיע אך נציג אחד בשם המשיבים. אותו נציג מהיכן? ממשרד המשפטים כמובן.

בכללי האתיקה של עולם המשפט יש למצב זה שם. קוראים לו ניגוד עניינים. עורך-דין המייצג לקוחות עם אינטרסים מנוגדים, מחוייב להבהיר זאת ללקוחותיו ולהציע להם לפעול בהתאם לקבלת ייצוג ראוי. עו"ד שלא ינהג כך צפוי להליכים משמעתיים.

נחזור לקהלת. הפורום ביקש מבית-המשפט להיות פה למי שלא מיוצג בשל ניגוד האינטרסים, הלוא הוא הראל לוקר, ולנמק מדוע החלטת הוועדה שלא להאריך את הכהונה היתה סבירה, ולפיכך אין צורך לכנסה מחדש (רמז לפותרי החידה: משילות, שלטון החוק).

אולם, בית-המשפט הגבוה לצדק לא קיבל את עמדתם של חברי קהלת, ולא הצליח להבין על איזה ניגוד אינטרסים מדובר. מבחינת בית-המשפט, המייצג הבלעדי לממשלה הוא היועץ, ונציגו אכן נוכח. דעתו של לוקר אינה באמת חשובה, שהרי דעת נציגו גוברת עליה בכל מקרה. ניגוד עניינים? הרי מדובר כאן במקרה פשוט כל-כך, בו העותר והמשיבים שניהם מסכימים שהמשיבים טעו.

אנשי החוק לימדו אפוא לקח את הראל לוקר. כעת הוא מבין שהשלטון בידי האנשים הנכונים ממשרד המשפטים, ואין פירצה ביכולת המשילות שלהם. טוב יעשה אם יחזור בו וייכנס את הוועדה מחדש, כדי שתשקול שנית מדוע צריך להאריך את הכהונה.