בלוג: הבקעה שהתחפשה לשווייץ

לכבוד חופשת פורים קיבלו השלטונות החלטה משפחתית פה אחד: נוסעים לקיבוץ בעמק בית-שאן, המכונה היום "עמק המעיינות". עיקר התוואי: כביש הבקעה, מצפון ים המלח עד לבית-שאן.

עולים לאוטו, הורים וארבעה טף, נחגרים, גז, לדרך. מיידית פוצחת המקהלה בפזמון:

            "אבא, שים שירים".

"שירים", יש לדעת, הם אוסף שירים עבריים קלאסיים המצוי ברכב. אלא שכאן אין דילמה: אצלנו אין הילדים מצווים. מבוגרים בשפע איבדו בימינו את סמכותם ההורית. ילדיהם רודים בהם מן הטעם הפשוט שלדבריהם אבד כובד-המשקל הראוי, אותו gravitas רומי, ציווי רציני משולב עומק. כיבוד אב ואם הפך בימים טרופים אלו למליצה, וההורים אינם נחשבים כבעלי-הבית.

לא כך אצלנו. למען האמת, זהו רגע של סיפוק הורי; מי שטרח בערב שישי, אוכל לשובע בשבת. זרעי החינוך הקפדני הנביטו זה מכבר הבנה גמורה אצל טפנו: אבא זה אבא, ילד זה ילד. אבא אומר, ילד עושה. להטמיע בנפש הטף מסר זה, זו אחריותו העיקרית של ההורה. אם כן:

            "עוד חמש דקות".

אני אומר זאת בנון-שלאנט, בביטחון היודע מקומו כמנהיג החבורה. אין כאן החלטה שרירותית, מפגן כוח ראוותני. צריך לתדלק בעוד מספר דקות, והדרך ארוכה; רק לאחר מכן יהיה הגיוני להתחיל בשירים. עד אז, קצת שקט למרגוע. אך הטף אינו זקוק לטעם ונימוק. הוא מכיר בשלטון המבוגר האחראי, ודי לו בכך.

            "טוב. אבל בינתיים שים שירים".

כך הטף. אני נוטל על עצמי את האשמה. טון דבריי האגבי הטעה אותם. הגיעה השעה לקבוע מסמרות באמירה, ולא להותירה פשרנית ובלתי-מחייבת. גבולות, גבירותיי ורבותיי, הם סוד ההורות. לדעת לתחום את התנהגות הטף, גם בנחרצות כשצריך.

            "אמרתי, עוד חמש דקות".

כך אני, בנחישות הפעם, קולי כפלדה מחושלת. כאן נעוץ ההבדל בין ההורה החוסך שבטו לאוהב בנו. לצופה מן הצד אולי נדמה הדבר כנוקשות-מה, אך הטף לומדים כאן התמדה, עקביות, עקשנות. כולן תכונות המוצבות להם כדוגמא, על מנת שיאמצו אותן על-דרך החיקוי, וכך תסייענה להם לפלס דרכם בנפתולי החיים.

            "בסדר, אבל מה עם השירים? אבא, שים שירים".

תגובה מעניינת, הוכחה ברורה לכך כי פירות החינוך נקצרים נאמנה: כבר השתרגו באישיות הטף תכונות ההתמדה, העקביות והעקשנות. הדגשת הסמכות ההורית עובדת, אם כן. זה הזמן לעבור לשלב החינוכי הבא: קול ההגיון, השכנוע, ההסבר הרציונלי. בשלב מתקדם זה גם הטף, מרגע שנחשפו לנימוק, באים על סיפוקם האינטלקטואלי, ודוחים על נקלה סיפוקים אחרים. אשרינו שהגענו לשלב זה בהתפתחותם. דמעות נקוות בעיניי הגאות.

            "נשים שירים בעוד חמש דקות. עוד מעט נמלא דלק, והדרך ארוכה. אחרי התדלוק נשים שירים".

קול ההגיון הסבלני עושה את שלו. רואים ממש את גלגלי התבונה הרכה סבים, את הזיק המתפשט בעיניים עת שוקעת ההבנה. כמעט אפשר לשמוע את הדיאלוג הפנימי: "אז זאת הסיבה", משיח לעצמו הילד כפי תומו, "אבא צודק, וטעמיו עמו. לשווא התעקשתי".

            "אוקיי", שונה הטף, "אבל שים שירים".

נחת מרווה אותי. הטף עבר גם את השלב האינטלקטואלי, וקורא תיגר על ההיקש ההורי. זהו גילוי מובהק של עצמאות שכלית, רצינות החלטה. כאב אחראי, מוטל עליי להיזהר שלא לפגוע בגילוי האופי, בהתעצמות האישית, המתעצבים בקרב הטף לכדי אישיות בוגרת בשניות אלה ממש.

            "אולי בכל זאת", אני פונה בתחינה רכה לטוב לבם, "קצת שקט עד התדלוק?"

אלא שעצמאות, מרגע שנרכשה, אין להשיבה אחור:

            "אבא, שים שירים!"

נו, שם שירים. מה יש להתעקש? לילדים לא מגיע לקבוע מדי פעם משהו? מי שלא ייתן לילדיו לחוש סמכות מהי, יפגע בהתקדמותם הטבעית. חובת ההורה המובהקת היא לתת לדברי הטף כובד משקל ראוי, לשעות ל-gravitas הרומי שבהם. סוד ההורות, רבותיי וגבירותיי, היא לדעת להציב גבולות ברורים ונחושים, לעצמך ולסמכותך ההורית.

הבקעה מתחפשת לשווייץ

אם כן, נוסעים לצלילי מיטב הזמר הישראלי, ומגיעים ליצירת-מופת מתאימה להפליא: "האיש מן הבקעה". השיר נכתב כנראה על גנדי (שהזמין אותו מחיים חפר), ובדרך על שמו אנו נוסעים עתה. בביצוע המקורי של להקת פיקוד מרכז יש ליווי גיטרה חשמלית מופלאה; הגיטריסט הפורט מעדנות, כך מעלה מחקר קצר, הוא גיל דור הצעיר. זהו שילוב מוסיקלי ישראלי מנצח, שקשה למצוא היום: עיבוד המשלב שמרנות ומודרניות, שמאלציות וציניות, הרמוניות משובצות אקורדים דיסוננטיים, מוסיקליות גבוהה ופטריוטיות בלתי-מתחסדת. כאן אולי המקום לווידוי אישי, פרט ביוגרפי שאני חושף כאן לראשונה, בחשש בלתי-מבוטל של יציאה-מהארון; לדעתי, דורית ראובני היא זמרת-על.

אט אט, מתפשטת ברכב תחושת אושר, שהולכת וגוברת עם הנסיעה. ככל שמתקדמים, קולות השירה מתגברים, ועליזות פושה בכל. אני תוהה על פשר השמחה. 5 דקות משדמות מחולה, נופל האסימון: הכל שוקק צבע, פורח, גועש. השמש מבצבצת מדי פעם בינות לשמיים המעוננים, מזג האוויר מושלם, והבקעה נדמית כאחו שווייצרי; גבעות מוריקות, בצבוצי אדום וצהוב מכל עבר, משחקי אור וצל בקרקע המחורצת שיפולים גבוהי-פריחה.

נזכיר, בבקעה אנו דנים. הבקעה, שבקיץ אפשר לצאת ממנה לחופשה מרעננת בגיהנום. המקום הקשה והמחוספס ביותר בסביבה, מרביץ כעת נאות דשא. או אז עולה בי מחשבת כפירה: מעניין, האם שמאלנים עשויים ליהנות כל כך מיפי-ארצנו, או שהנאתם מלווה תמיד מרורי ייסורים, כאוכלי פרי אסור? האם החמיצות האשמתית השמאלית מקורה בחוסר תחושת בעלות על ארצנו, ומחירה תסמונת התסכול לנוכח יפי הבריאה המקומית?

כלניות ענק בעמק המעיינות

מגיעים לקיבוץ הורי השלטונות, עמק בית-שאן. יישובים רבים באזור קמו ב-1937 לערך, כפעולת-מנע התנחלותית לפני ועדת פיל. הקיבוץ מרובד כעת בכרי כלניות ענק, בשלל צבעים, שנראות כמו מוטציות טרופיות, רמות-קומה כתפאורה צבעונית של סרט אנימציה הוליוודי.

עם ישראל, ברכה לא צפויה נחתה עליך. זה הזמן, ואין בלתו. רוב השנה נידון הספר לצהוב, אפור וחום מדבריים. לכבוד פורים השנה, התחפש המדבר לנווה; ירוק עמוק, אדום עז, סגול ססגוני, צהוב צוחק. גם מזג האוויר משתף פעולה. צאו מבתיכם, העמיסו טפכם, שימו להם שירים כבקשתם, וגדשו בהמוניכם את הפריחה בדרום, בצפון ובמזרח ארצנו הקטנה, בשטחים הנכבשים דאז והכבושים דהיום. בלי רגשות אשמה, העונג מובטח.