גם בקרב הצעות החוק הפופוליסטיות, הצעת חוק יסוד זכויות חברתיות מהווה שיא חדש של היעדר חשיבה רציונלית וניתוק מהמציאות
הבעיה העיקרית בהצעת החוק אינה נובעת מן הבסיס האידיאולוגי שלה, הגורס כי על המדינה מוטלת החובה לדאוג לכל מחסור של אזרחיה, אלא בניסוחה הייחודי, המבטל הלכה למעשה את שאר חוקי היסוד ומעניק לאזרח את הזכות לדרוש לקבל מהמדינה הכל, כרצונו, ובחינם. החוק, שהוגש בכנסת הקודמת על-ידי מירי רגב מהליכוד וזכה לתמיכה רחבה מסיעות נוספות, מוגש כעת שוב על-ידי חברת הכנסת שלי יחימוביץ'. יומרת החוק היא להעניק לכל אזרח זכויות "חברתיות" בכל התחומים: החל מדיור, דרך חינוך, בריאות, עבודה ועד לתזונה, כאשר כולן מהוות חלק מזכות-העל המופשטת: "הזכות לקיום בכבוד".
הניסוחים בהצעת החוק חריגים אף בהשוואה להצעות חוק "חברתיות" אחרות, עד שקשה להבין איזה בית-מחוקקים המכבד את עצמו עשוי להעבירה. גלומה בה פסילה של כל תפיסה קיימת של כלכלה, איזון תקציבי, או שוק עבודה, ומיטשטש בה ההבדל בין דמיון למציאות. אין כאן עניין מקרי; הניסוחים הללו חוזרים ומופיעים לכל אורך ההצעה ואינם מוגבלים לסעיפים בודדים.
דיור לבחירה כרצונך
בתחום הדיור, לדוגמא, מתאר החוק את היותו של "כל אדם זכאי לדיור נאות, בר השגה ונגיש, להגנה מפני פינוי שרירותי, לחזקה מוגנת על מקום מגוריו ולנגישות לשירותים ותשתיות בקרבת מקום מגוריו; לכל אדם הזכות לבחור את מקום מגוריו כרצונו" [ההדגשה כאן ולהבא – שלי].
החוק מחייב את המדינה לדאוג לדיור "נאות, בר השגה ונגיש" לכל אדם, ובכך מטיל על המדינה אחריות לשכור, לרכוש או, לחילופין, לבנות דירה לכל אדם. במילים אחרות, משלם המיסים מחויב לממן לכל אחד מחמשת מיליון אזרחיה הבוגרים של המדינה דירת מגורים בקריטריונים האמורים. גם אם נניח שעל המדינה לספק רק ל-10% מהזכאים דירות, ושעלות דירה ממוצעת מגיעה ל-700,000 ש"ח, התקציב הדרוש למימוש זכות זו הוא כ-350 מיליארד ש"ח, השקולים לכל תקציב מדינת ישראל לשנת 2011.
אך הסעיף אינו עוצר כאן, ובנוסף לזכות לדיור "נאות, בר השגה ונגיש", מציין החוק במפורש את זכותו של אדם לבחור את מקום מגוריו "כרצונו". מכאן שאחריות המדינה גם לעמוד בגחמותיו של כל אזרח, אף אם ברצונו להתגורר בסביון או על חוף ימה של תל-אביב.
אוטופיה בחלם
עיון בשאר סעיפי החוק מציג ניתוק מוחלט של מנסחי הצעת החוק מן המציאות. ניתן לסכם את התפיסה העומדת מאחוריו ב:"אני קובע בחוק מה שאני רוצה שיהיה, ולפיכך הדבר יתקיים", כמו אין מציאות כלכלית או אילוצים תקציביים. ברוח זו ניתן היה גם, לו היה המחוקק הנאור מעוניין בכך, לחוקק למים לזרום במעלה ההר.
למשל, סעיף הבריאות בהצעה קובע כי "כל אדם זכאי ליהנות מרמת הבריאות הגופנית והנפשית הגבוהה ביותר שאפשר להשיגה, כולל הזכות לסביבה בריאה, הזכות לנגישות לרפואה מונעת, והזכות לטיפול רפואי באמצעות ביטוח בריאות ממלכתי; ביטוח בריאות ממלכתי מבוסס עקרונות הצדק, השוויון והעזרה ההדדית, כאשר טיפול רפואי יינתן ללא צורך בתשלום ישיר ועל-פי שיקולים של צורך רפואי בלבד".
גם אדם התומך בתפיסה לפיה על המדינה לספק שרותי רפואה לאזרחיה, יתקשה להתעלם מהניסוח המרהיב והאוטופי של הסעיף. למעשה, החוק אינו מגדיר שום מגבלה לדרישותיו של אדם מהמדינה. כך, הזכות לרפואה מונעת מגדירה את זכותו של כל אדם לעיסוי רפואי המונע בעיות פרקים, גישה חופשית למכון כושר הידוע כתורם לחוסנו הגופני, זכות לחופשה במעיינות מרפא לחיזוק המערכת החיסונית, ויכולת להיוועץ בתזונאית בכל שאלה.
גם הגדרת רמת הטיפול אינה יודעת גבול. מכיוון שכל אדם זכאי ליהנות מרמת הבריאות "הגבוהה ביותר שאפשר להשיגה", הרי שעל המדינה להקציב סל בריאות ללא תקרה. הדבר כולל, לדוגמא, טיפולים פלסטיים, אשר עשויים לתרום לבריאות הנפשית, או אינספור בדיקות רפואיות – החל מבדיקות דם, דרך צילום רנטגן ועד לבדיקות MRI – אשר דורשות ציוד יקר ביותר.
תקציב, שמקציב, העיקר הזכויות
החוק פוסל, הלכה למעשה, את הרעיון של "תקציב". מלכתחילה, מטרתו של תקציב היא להגדיר מה ניתן לספק ולהגביל את השירותים שנותנת המדינה. מכיוון שהוצאות המדינה ממומנות באמצעות מיסים, החלת החוק במתכונתו הנוכחית תאלץ את האזרחים לספק למדינה, באורח פלא, מימון לא מוגבל. עם זאת, גם 100% מס על הכנסות האזרחים מהווה מגבלה להיקף ההוצאה הציבורית, דבר העומד בניגוד לחוק, שקובע שכל אדם זכאי לקבל את כל הטיפולים.
בדומה, בתחום "הביטחון התזונתי", מגדיר החוק כי "כל אדם זכאי לנגישות למים נקיים וראויים לשתייה ולביטחון תזונתי, הכולל נגישות למזון מזין ובטוח, בכמות מספקת בהתאם לצרכיו הגופנים, להעדפותיו ולנדרש לחיים פעילים ובריאים". הזכות הזו מאפשר למעשה לכל אדם לרכוש מזון כרצונו, לאכול בכל מסעדה בהתאם להעדפותיו האישיות, ולאחר הקינוח להגיש את החשבון למדינה.
עבודה ועורך דין לפי דרישה
בתחום העבודה, מוגדרת "לכל אדם הזכות לעבוד למחייתו בעבודה שיבחר בה באורח חופשי". נראה שהמילה "למחייתו" השתרבבה לכאן בטעות, שהרי החוק קובע שאדם זכאי לקבל מן המדינה את כל צרכיו – בין אם הוא עובד ובין אם לאו. הסיפא של הסעיף, המגדירה את הזכות לבחור עבודה "באורח חופשי", היא אכן נדבך חשוב בכל מגילת זכויות בסיסית; בצירוף הזכות למזון, היא תהפוך את מרבית תושבי המדינה למבקרי מסעדות, ואת הנותרים לכדורגלנים, זמרים, טייסים, וכדומה.
עבודה, בשונה מחופשה, היא פשרה בין הרצון לממש את כישוריי, לבין הצורך הקיומי להתפרנס. רוב המלצרים, המאבטחים והמנקים אינם עושים זאת מתוך הגשמה עצמית, אלא מן ההכרח להרוויח שכר. הביטוי "באורח חופשי" אינו מתחשב בעובדה שלא כל אדם יכול לבחור את עיסוקו כרצונו, אלא הוא מוגבל על-ידי כישוריו וצרכי החברה. אין משמעות לרצון להיות טייס אם ראייתך לקויה, ואין זה אפשרי לכל אדם שני להתפרנס מכדורגל, גם אם הוא בטוח שיש לו דריבל לא רע. אני, באופן אישי, חלמתי בילדותי להיות אסטרונאוט; לא מן הנמנע שהמדינה תצטרך כעת לספק לי חללית.
כיצד ידאג החוק למימוש המלא של הזכויות המעוגנות בו? על-ידי הקביעה כי "כל אדם זכאי לייצוג הולם ונגיש על ידי עורך דין בהליך משפטי למימוש זכויות לפי חוק זה". אין ספק שכך יקטן משמעותית מספר עורכי הדין המובטלים, אך יחד עם זאת, העיקרון לפיו על המדינה לדאוג ולספק לכל אדם עורך דין כדי שיתבע אותה הוא קצת אבסורדי; הרי אם המדינה לא תקיים את החוק מלכתחילה, מה ימנע ממנה מלעבור גם על הסעיף הזה? בעצם יש פתרון: הנפגע יוכל להכריז על עצמו כעורך דין, מתוקף זכותו לבחור בעבודה "באורח חופשי".
חוק למציאות שאיננה בנמצא
נוסח החוק מתריס כנגד ההיגיון הבריא והשכל הישר. החברה, כפי שאני מכירים אותה במשך אלפי שנים, מתבססת על סוג כלשהו של סחר חליפין, בו האחד מייצר דבר מה או מספק שירות בעל ערך לאחר, ומקבל בתמורה מוצרים או שירותים. החוק החדש, לעומת זאת, מגדיר כלכלה חדשה, בה כולם מקבלים הכל ובחינם, ואף אחד לא צריך לייצר דבר.
מול מציאות כלכלית מהפכנית שכזו, יש לתמוה מדוע עוצר החוק בסיפוק מבוקשם של האזרחים בתחומי הדיור, הבריאות, העבודה, וכו'? ניתן, בקלות רבה כנראה, להוסיף לחוק סעיפים רבים, המגדירים, למשל, זכאות לכל אדם לרכב (חופש התנועה), טלוויזיית פלזמה וערוצים למכביר (חופש הפנאי), וסמארטפון (חופש השיחה).
בנימה אישית, קריאת הצעת החוק הזו הותירה אותי מתלבט אם לצחוק או לבכות. לצחוק, כיוון שקשה להישאר אדיש לנוכח הניסוחים המופרכים המלווים את ההצעה מתחילתה ועד סופה. לבכות, כי הסתבר לי שישנם 44 חברי כנסת, שתמכו בהצעת החוק כאשר הוגשה בכנסת הקודמת, ומי יודע כמה יצביעו בעדה בגילגולה הנוכחי. איני יודע מה חמור יותר: שיש חברי כנסת שהבינו את משמעות החוק ולמרות זאת הצביעו בעדו מסיבות פופוליסטיות, או שיש חברי כנסת החסרים את התבונה המינימלית להבנת השלכות חוק היסוד החדש?
ארקדי בוטמן הוא מהנדס תוכנה וחבר הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה, בעל הבלוג "כשל שוק".
שנים של ביטול החברה והאלהת הפרט וזכויותיו, וזו התוצאה: מחוקקים שבאמת מאמינים במה שכתוב פה, ולחלוטין לא יודעים מה זה אומר, "בחינם לכולם".
בשביל אנשים שמאמינים ב"בחינם לכולם" יש פתרון וולונטרי נהדר – הקיבוצים.
הבעיה היא שמנסים לכפות את זה על כולנו.
איפה פה זכויות הפרט וביטול החברה??? חוקים מסוג זה נחקקים בשם עדיפות הכלל על הפרט, והפרטים הם אלו שיאלצו לשלם את מחיר השטויות האלה. זכויות הפרט הם ההגנה היחידה נגד חקיקה מסוג זה, אבל זכויות הפרט לא כוללים "זכות" לדירה, רפואה או מקום עבודה, רק זכות לחייו, חירותו ורכושו.
פספסת את המשמעות של סעיף "כל אדם זכאי לדיור נאות" כשפרשנת אותו כאילו חל על "חמשת מיליון אזרחיה הבוגרים של המדינה"!. הצעת החוק מדברת על כל "אדם" ולא על כל "אזרח", נסה לחשוב על מאות אלפי המסתננים מארץ האויב סודן -אחרי הכל הם "אדם"- ותבין לאן מובילה הצעת חוק זה
לא רציתי להיכנס לשאלות מוסריות \ פוליטיות בנוגע לנושא השב"חים.
החוק מספיק הזוי גם בלי זה.
מאמר מעולה! לצערי, הצעות החוק האלו נשמעות ממש טוב לחלק גדול מדי של האוכלוסיה…
אכן, כי הציבור לא מבין שבפועל, רוב הציבור ישלם על קבוצה קטנה של נהנים, בעוד שהרוב חושב, שהעשירים יממנו את כולנו.
כמו הציטוט של בסטיאט: "המדינה היא הפיקציה, שבה שכולם רוצים לחיות באמצעותה על חשבונם של כל האחרים."
אבל אתה בטוח מבין שהמשמעות (לפחות על פי מנסחי החוק, לדעתי) של "לכל אדם הזכות לבחור את מקום מגוריו כרצונו" היא שלא יהיו ישובים שמונעים באופן מוצהר מגורים של סוג מסוים של אוכלוסיה (אין כניסה לחרדים, אין
כניסה לערבים, אין כניסה לחוגלות עם 3 רגליים).
כנ"ל על חופש הבחירה של עבודה. (ערבים לא יתקבלו לעבודה הזו, חילונים אשכנזיים פסולים מלהיות במקצוע זה וזה).
" ואתה מבין ש"אדם זכאי לדיור נאות, בר השגה ונגיש
מתייחס לאלו שנזקקים, בדיוק כמו שהיום עמידר ועמיגור אמורות לעזור בדיור לזכאים, אבל למעשה תושבים רבים לא מצליחים לגור תחת קורת גג מינימלית.
הפרשנות שלך נשמעת לעתים כמו הבן התם מארבעת הבנים עליה דיברה התורה. אולי אפילו הבן המיתמם.
ואתה גם בטוח מבין שהפרשנות הליטרלית של כל המשפטים היא לא אופרטיבית, כלומר "מימון דיור לכל דורש", אלא מימוש אידיאולוגי של זכות, שלכאורה לא ממומשת נכון לעכשיו וברצונם של אותם מחוקקים לממש.
אני כותב את כל זה עוד לפני שאמרתי אם לדעתי החוק צודק או לא, אגב, אז אשמח שלא לקבל ביקורת על כך שאני תומך בחוק. אני רק מתייחס לפרשנות שלי של הצעת החוק מול הפרשנות שלך.
החוק אמורפי במתכוון, כדי שאנשים לא ידברו על מונחים כמו איזון תקציבי, או שוק עבודה, אלא על זכויות יסוד של תושבים.
חוקי יסוד לא נועדו לאכיפה על ידי פקחים שמעניקים דירות לכל דורש במשרד כלשהו בכתובת פיזית. הם נועדו לייצר קווים מנחים אידיאולוגיים\מוסריים ליישות מדינית כלשהי.
ברור שחוק שואף למציאות שאינה בנמצא. אף אחד מאיתנו לא אמור להעלים מס, אבל חלקנו עושים את זה באופן כלשהו, וזה לא נאכף. החוק אמור להיות אוטופי, כדי שנשאף אליו, ולא כבול למציאות שקיימת עד היום. הוא אמור להוביל לשינוי של המציאות, ולא לקיפאון.
הכל לדעתי האישית, כמובן. יכול להיות שפשוט פירשתי את החוק אחרת.
כן, ניסיתי להפריד בין הביקורת על עצם הרעיון של חוק יסוד מסוג זה, לבין הנוסח המופרך של החוק הזה ספציפית.
לגבי שאלת האפליה בעבודה, כבר יש חוקים האוסרים על אפליה זו, ולכן אין צורך בחוק זה.
גם בנוגע של מגורים – החוק לא מדבר על איסור אפליה, אלא על כך שהמדינה חייבת לספק דירה בהתאם לרצוני.
אפשר להבין חוק שפוי, שבו המדינה מסייעת בשכר דירה או שמספקת דירות בפריפריה לאנשים שאינם יכולים לעבוד ולפרנס את עצמם. אגב, הביטוח הלאומי עוזה זאת גם היום. הנקודה היא שהנוסח הנוכחי של החוק הוא נוסח קיצוני במיוחד – והזכיר לי הצעת חוק שאני הייתי מסוגל לכתוב באופן הומוריסטי.
ולגבי מהות החוק, הוא חוק מטופש כי הוא מנסה להפוך זכויות חיוביות (זכויות המחייבות מישהו לספק לי משהו) לזכויות יסוד וזכויות אדם, בעוד שזכויות אדם לעולם מדברות על זכויות שליליות (Zכויות שלאף אחד אסור לקחת ממני).
בעוד שחוק האוסר על מישהו אחר לפגוע בגופי, או לגנוב את רכושי הוא חוק מתקבל על הדעת, הרי שחוק ההופך שירותים מסויימים לזכויות יסוד הוא חוק מגוחך, כי השירותים הללו לא נופלים מהשמים: כל מה שהמדינה נותנת לי, היא לוקחת למישהו אחר.
ברור שהנוסח של החוק מעורפל בכוונה, כי הוא לא נועד לתת תוכנית עבודה ספציפית (שהרי כזו לא יכולה להיות קיימת, לאור מופרכותו של החוק) – אלא לנסות ולהשריר את התפיסה המעוותת, לפיה אני שכאי לקבל ממישהו אחר מזון, קורת גג וכדומה – רק כי אני חי.
אפשר, כמובן, להציע ולהרחיב שירותים סוציאליים – להגדיל קיצבאות, להקים בתי תמחוי, לבנות דירות ולחלק לנזקקים. אני כנראה אתנגד לזה, אבל זה לגיטימי, כי מדובר בתוכניות שאינן קובעות שמדובר בזכות יסוד כלשהי, אלא ברצון ויכולת (לכאורה) של הציבור לספק *כרגע* את השירותים הללו.
ברגע שהופכים את הזכויות הללו מהטבות לזכויות יסוד – מגיעים למצב שבו אין אפשרות לסגת מהתוכניות הללו, גם אם אין למשלם המסים את היכולת הכלכלית לספק את הזכויות הללו.
ארקדי, אי אפשר להגיב לתגובה שלך, אז אני מגיב לך כאן.
הבנתי אותך לחלוטין.
אני עדיין חושב שהפרשנות שלך של הניסוח היא לא כוונת החוק, אבל אם ניתן לפרש אותו כמו שפירשת, ברור שצריך לשנות את הניסוח גם אם האידיאולוגיה שמאחוריו ראויה.
אם יש כאן פרצה משפטית של ניסוח החוק שבגינה יכולים מיליוני אנשים לצבוא יום אחרי אישור החוק על שערי המוסדות הממשלתיים בדרישה לדירה, זה לא טוב.
לדעתי אם "אדם זכאי" זה לא אומר שהוא זכאי לקבל בחינם, אלא יש לו את הזכות לקבל, כלומר אסור לשלול ממנו את הזכות לקבל. בגלל זה החוק מדבר על "הזכות לחיות בכבוד" ולא על "מתן שירותי דיור ורפואה בחינם".
שוב, הכל לדעתי. אני לא מבין בהכפפת פרשנות משפטית של ניסוח חוק על המציאות. אם אתה מבין יותר בנושא, אז יש סיכוי גדול שאתה צודק בדבריך.
אגב, אני עדיין סבור שחוק יסוד צריך להתוות דרך כללית שהמציאות כמעט ולא יכולה לעמוד בה, כששאר החוקים פורטים את הדרך למעשים- סיוע בשכר דירה למי שהוחלט שצריך לקבל סיוע, וכו'.
החכמת אותנו ולדעתי יצרת דיון מעניין ופורה,
לילה טוב,
כ. זה
ככה זה,
אין ספק שהפרשנות שהוצגה כאן היא פרשנות מעד "פרובוקטיבית", אך כזו שנועדה להראות את האוויליות של החוק.
הכוונה של החוק היא לא להגדיר בצורה מפורשת את החובה המוטלת על המדינה כלפי (לתת לי דירה? לממן לי שכ"ד? לשכן אותי באכסניה?), אלא לקבוע סטנדרט של זכויות יסוד המגיעות לי באופן טבעי כאדם, ושאינן יכולות להישלל ממני.
אין כאן פירצה משפטית, אלא הגדרה שמלכתחילה נועדה כדי לאפשר לבית המשפט, לפרש את החוק כראות עיניו.
במידה וחוק כזה היה מאושר, אין שום מניעה עבורי, כאדם, להגיש תביעה לבית המשפט בדרישה לקבל מהמדינה פתרון דיור, והכל בהתאם לחוק.
לגבי המשפט שלך – "לדעתי אם “אדם זכאי” זה לא אומר שהוא זכאי לקבל בחינם, אלא יש לו את הזכות לקבל, כלומר אסור לשלול ממנו את הזכות לקבל" – אני לחלוטין לא מסכים איתך.
אם הפרשנות שלך הייתה צודקת, הרי שהחוק מיותר. האם המדינה צריכה לחוקק חוק אשר לא שולל ממני את הזכות לרכוש או לשכור דירה? ברור שלא. אני יכול לעשות את זה כבר היום.
החוק לא נועד להגדיר שאסור למדינה לשלול ממני את הזכות לקבל, אלא נועד לקבוע שהמדינה אחראית לדאוג לכך שאקבל.
הזכות לחיות בכבוד היא זכות פיקטיבית, שתחתיה מבוצע נסיון להעמיס כל דבר שהוא. הרי מחר אפשר להחליט שהמדינה חייבת לספק טלוויזיה לכל אזרח, כי הרי אדם החי ללא טלוויזיה אינו חי בכבוד, אלא בעוני ומחסור.
וכן, לגיטימי לחלוטין לנהל דיון אם ראוי \ צריך שהמדינה תגדיל את הסיוע לחסרי הדיור, תגדיל את קיצבאות הילדים, תפתח בתי תמחוי וכו'. זו לא המטרה של הפוסט.
עם זאת, זה שונה מהותית מהנסיון המגוחך לקבוע שהטבות מסוג זה הם חוקי יסוד.
תחשוב רגע על חוקים מפורשים:
חוק יסוד אשר קובע שאסור למדינה לאסור אותי בכלא ולמנוע ממני חופש, הוא בוודאי חוק יסוד הגיוני.
האם חוק יסוד הקובע שעל המדינה לספק לי דמי אבטלה במשך 6 חודשים כחלק מזכויות האדם שלי נשמע לך הגיוני?
חוק יסוד נועד כדי לקבוע זכויות יסוד שאסור להפר אותן. דמי אבטלה, לעומת זאת, אינן זכות יסוד אלא מדיניות כלכלית חברתית. יש הבדל עצום בין השנים.
מחר, הממשלה יכולה להחליט לקצר את משך דמי האבטלה ל3 חודשים. זה לגיטימי, בלי קשר לויכוח אם זה טוב או לא. עם זאת, חוק המאפשר לממשלה לאסור את אזרחיה באופן שרירותי הוא כנראה לא לגיטימי.
המטרה של ההצעה האווילית הזו היא להפוך את ה"זכויות" הללו – מזכויות הנקבעות בהתאם למדיניות כלכלית (וניתנות לשינוי) לזכויות יסוד שלאף אחד אסור לקחת.
דווקא הכתבה שלך ממש פופוליסטית,פרשנויות (שלדעתי)
מטעות ולכל הפחות מלאות גוזמה ואוויר חם אתה כותב טוב אבל או שאתה נכשלת בהבנת הנקרא או שאתה פשוט מסית..
הפרשנות נגזרת מהניסוח ההזוי של הצעת החוק.
אפשר היה להעביר חוק תחת אותה מטריב אידיאולוגית, אך בניסוח שפוי אפשרי – כגון:
"על המדינה להקים בתי תמחוי, אשר יאפשרו לכל אדם לקבל ארוחה חמה"
וגם "כל אדם אשר אין ביכולתו לרכוש או לשכור דירת מגורים, זכאי לקבל מהמדינה פתרון דיור סרמה נאותה" וכדומה.
אלא שהנוסח של החוק שונה לחלוטין – כאילו כדי להתריס. מקומו של החוק, בניסוחו הנוכחי, הוא להיות מוגש לכנסת בראשון באפריל.
לכותב בשם "ככה זה" אני מבין שאתה מחסידיה של שלי… ואני מצליח להבין גם שכלל לא חשוב שהחוק המוצע הינו גיבוב של שטויות
שאין להן שום מקום במציאות הקיימת.
מה שאיני מבין זה את המשפט המלומד שהפרשנות הליטרלית של כל המשפטים היא לא אופרטיבית ?
לא לקחת את שאלתי יותר מידי ברצינות…אני בחרתי להיות עורך דין אך אי קיום חופש העיסוק עשה אותי חשמלאי…..
למה אתה חושב שאני תומך בחוק?
לרגע לא אמרתי את זה.
בסך הכל ניסיתי להבין למה אני וארקדי הבנו אחרת את נוסח החוק ואגב, ארקדי הגיב לי והסביר את עצמו מצוין, ואני מקבל כמעט כל מילה ממה שהוא אמר.
ניסיתי לבקש שלא להעביר עליי ביקורת בתור תומך בחוק או בניסוח שלו, כי זה לאו דווקא נכון.
המשפט ה"מלומד" בסך הכל אומר שהפרשנות של הכתבה לקחה לדעתי פשוטו כמשמעו את נוסח החוק- אם כתוב בו" כל אדם זכאי לקורת גג", אז המדינה חייבת לממן לי דירה ממוצעת.
וברור שהפרשנות הזו לא ניתנת ליישום.
אתה מתעלם מסעיף 3(ב) בחוק, שקובע במפורש את האיזון המתבקש בין כל הזכויות שמפורטות בחוק, לבין האילוצים הכלכליים של המדינה:
(ב) המדינה מחויבת לפיתוח ולקידום מתמשך של התנאים להבטחת מימושן של הזכויות החברתיות עד כדי מירב המקורות העומדים לרשותה ובאופן הדרגתי בהתאם ליכולתה הכלכלית.
שים לב לשלושת המילים האחרונות: בהתאם ליכולתה הכלכלית.
יכול להיות שכדאי לחדד את הניסוח, אבל בהחלט אין חובה אינסופית על המדינה
אתה צודק, אלא שיש כאן סתירה מהותית, שהרי החוק מגדיר שזכויות מסויימות הן זכויות יסוד, ומבחינה קונספטואלית, זכויות יסוד אינן זכויות התלויות ביכולת כלכלית \ תקציב המדינה, אלא זכויות בסיסיות וחשובות.
בנוסף, הרי אין מגבלה חוקתית לגובה תקציב המדינה – כך שבמידה והחוק יעבור, אין שום מניעה מאזרחים לעתור לבג"צ ולדרוש מהמדינה לממש את זכותם החוקית לדיור, לדוגמא.
ואם לא יהיה כסף? המדינה תמיד יכולה לקבל עוד כסף – הגדלת נטל המס, הנפקת אג"ח (כניסה לחובות), וכדומה.
הביקורת על החוק היא מעט דמגוגית. הנכון הוא שלפחות לפי הציטוטים המובאים ממנו הוא חוק חסר כל משמעות מעשית, ככזה אינו רצוי ממילא בספר החוקים – כל הסעיפים שצוטטו פה אינם מוגדרים היטב ולכן אינם ברי ישום אפילו תאורטית – הפרשנות שנותן הכותב כאן היא רק אפשרות אחת מני רבות, זה לא חוק רציני ורק בגלל זה עדיף שלא יהיה קיים – יש לנו די והותר חוקים "על הנייר" וכל אחד מהם פוגע בחוסנו של שלטון החוק.
עניינית – כיוון שלא הוגדר שום שיקול תקציבי ולא סדרי עדיפויות, מתקיים העקרוןשלימד אותי ראש הצוות הראשון שלי "כשהכל חשוב – שום דבר לא חשוב" – אז אמרו שצריך לתת את כל הדברים הנפלאים האלו ובאופן הטוב ביותר, מה זה האופן הטוב ביותר – זה בדיוק מה שיקבעו התקציב וסדרי העדיפויות…
אני לא רואה שום בעיה *בכפוף למגבלות תקציביות ברורות וסדרי עדיפויות ברורים* לקבוע מה חייבת המדינה לספק לאזרחיה כדרישת סף קיומית. אפשר למשל לטעון שהומלסים זכאים לקורת גג ואוכל די קיומם וסיוע בתהליך שיקום – בהחלט אינטרס חברתי לשקם אנשים במצוקה – ואפשר גם לספק להם את זה, זה לא יקר כל כך ויש רווח לפעולה כזו. לדאוג לכל אדם לדיור ולאוכל ולעבודה כרצונו – לא ניתן ממילא, אז למה להבטיח?
ד"א "טיפול רפואי יינתן ללא צורך בתשלום ישיר ועל-פי שיקולים של צורך רפואי בלבד" אין פירושו חינם אין כסף, אלא רק שהטיפול קודם כל יינתן ורק אחר כך ייגבה תשלום תמורתו, וזה אכן המצב הקיים כיום בחדרי מיון.
החוק לא אמור להיות בעל משמעות מעשית, בדיוק כפי שהזכות לחופש העיסוק אינו בעל משמעות מעשית, אלא הצהרתית בלבד.
עם זאת, חוק הצהרתי שכזה הוא פתח ישיר לחקיקה של חוקים אשר מטרתם היא להוציא אל הפועל את הזכויות המוגדרות בחוק.
הבעיה בחוק שהוא למעשה לוקח שאלה התלויה במדיניות זו או אחרת, ולמעשה להפוך אותה לזכות יסוד שאינה ניתנת לביטול.
אפשר, כמובן, להתווכח אם ראוי להגדיל את סל הרווחה, אם ראוי לממן פתרונות דיור להומלסים, אם ראוי להקים בתי תמחוי וכדומה – הכל לגיטימי. עם זאת, החוק בא ולוקח דיון לגיטימי שכזה, ולמעשה קובע שיש רק אופציה אחת אפשרית – מדיניות סוציאליסטית. החוק מוציא אל מחוץ לחוק מדיניות קפיטליסטית, כי מדיניות כזו בהכרח מפירה את זכויות היסוד של האזרחים.
לגבי טיפול רפואי – ודאי שהכוונה היא שהמטופל לא יצטרך לשלם כלל (גם לא אחרי הטיפול). זה אכן המצב גם היום – האזרח משלם סכום זניח לקופת החולים, בעוד שאת רוב התשלום מעבירה המדינה (שיטת האוצ'רים).
מאמר מעולה. החוק הזה גם כשייתקבל (חלילה וחס) יישאר רק בגדר ההכרזות, הרי זה ברור שאי אפשר לממש אותו במלואו. אולי אפשר יהיה לממש אותו עבור קבוצה מסויימת של האנשים על חשבון כל השאר
מה שאני רואה כחיובי בחוקים כאלה זאת שאלות שכל אדם חושב יעלה: מה הן זכויות האדם אמיתיות אם יש כאלה ומה הבדל בין זכויות אדם אמיתיות לבין מזוייפות. חוק שכזה מאפשר לנסח זאת בצורה ברורה וחד משמעית
כרגע, החוק אמנם הוא חוק אבסטרקטי, שכולו הכרזות, אך ברור שמטרתו היא, בסופו של דבר, לשנות את המדיניות בפועל.
אפשר להסתכל על הדוגמא האמריקנית – ועל הנסיונות האיטיים, אך השיטתיים, לקבע תפיסות סוציאליסטיות כבסיס שאינו ניתן לערעור (לדוגמא, חוק הביטוח הלאומי שחוקק ב1935).
בסופו של דבר, התוצאה היא שחוקים שנראו מופרכים לחלוטין לפני 50 שנים,
נפתסים כלגיטימיים ואף הכרחיים כיום.
עוד דוגמא היא ההוריקן בניו יורק מלפני כמה חודשים. בעוד שבסוף המאה ה19, הנשיא קליבלנד פסל הצעת חוק לסיוע פדרלי עקב אסון שהתרחש בטענה שהחוק אינו חוקתי, הרי שהיום סיוע כזה מועבר כלאחר יד, ואפילו בלי שום צורך לבצע תיקון לחוקה.
אני חושב שבחוק (מי שכתב אותו) מתכוון לזכות של כל אדם לזכות בדברים האלו – כמעעין "חיזוק" לקריאה ל"שוויון חברתי". לא שזה שונה מהזכויות הטבעיות של כל אדם (ושכל אדם יכול לממש כבר עכשיו). מה שגורם לבעלי הכוח הפוליטיים (כלל הנראה) שהעלו ככל הנראה את הצעת החוק להעלות אותה היא העניין שאנשים מסוימים שחשים באי שוויון חברתי (ולרוב אלו אנשים שלא נוטים לחשוב על הדברים והם הרוב שאני שם לב אליו במדינה כרגע) (ככל הנראה) מרגישים שברע שמעלים הצעות כאלו "מבינים אותם" מה שגורם לאלו שרוצים בתמיכתם להגיד את הדברים האלו חסרי כל המשמעות משום שהם ככל הנראה מבוססים בחוק כבר עכשיו. מה גם שהם רק רוצים כוח פוליטי בלי להתחשב שהמדינה היא איחוד של בני אדם לטובתם וזהו יעודה שלולא כן לא היו מתאחדים.
כן, אלא שצריך לבצע הפרדה בין מדיניות (האם להגדיל קיצבאות, האם לסבסד מוצר מסוים, האם לסייע בדיור), שהיא נושא בר-שינוי לשיקול דעתו של הציבור והממשלה הנבחרת, לבין הנסיון לקבע מדיניות מסויימת כחובה מוסרית באמצעות חוק יסוד.
לדוגמא – אפשר לתמוך במדיניות שבה המדינה תסבסד החלפה של מקררים אבל יהא זה הזוי בעיני לחוקק חוק יסוד, לפיו כל אדם זכאי לקבל מהמדינה מקרר חדש.
ההבדל הוא שמדיניות היא נתונה לשינוי. כרגע מחלקים קיצבאות ילדים לכל דורש? מחר, הממשלה יכולה להחליט לחלק קיצבאות עד הילד השלישי בלבד. זה לגיטימי.
מצד שני, היום חל איסור על מאסר שרירותי של אדם. במקרה הזה – לא מדובר במדיניות ברת שינוי, אלא חלק מזכויות היסוד של כל אדם ואדם.
חוק יסוד זכויות חברתיות" יקדם את חיסול המדינה
החוק יעזור למרכז הפוליטי השמאלני המתקרא בג"צ (כדברי פרופ' מאוטנר), להעניק זכויות חברתיות מלאות לכל פולשי העולם וילדיהם, שהסתננו למדינת היהודים. מסגד וכנסיה יוקמו גם בכיכר דיזנגוף כי זו זכות חברתית שיש להעניק לפולש עם כבוד אדם וחרותו, ואכן אירגוני הקרן NIF מקדמים את החוק!
שימו לב שאת החוק הזה מובילים אנשי מר"צ וחד"ש כבר שנים רבות, ומתלוננים תדיר על כך שהוא אינו מצליח לעבור בכנסת.
את שני החוקים המחוררים כגבינה שוויצרית – חוק יסוד כבוד האדם וחרותו (של הפולש והערבי) וחוק יסוד חופש העיסוק (של המחבל) העבירו בכנסת הודות לאצבעותיהם של אנשי המפד"ל!
אלמלא הם לא היתה נוחתת על ראשנו "המהפיכה החוקתית" של אהרון ברק "שודד הים המשפטי" כהגדרתו של פרופ' פוזנר, שביקש מדן מרידור לחוקק אותם, שכן חוקים אלה הם המכשיר באמצעותו מייצר בג"צ חקיקה משל עצמו, תוך שהוא ואנשיו – שהם חבר שהביא חבר – מכניסים לחורים של הגבינה השוויצרית המחוררת הזו – כל מה שמתחשק להם.
אנשים כמו אהרון ברק, פרוקצ'ה ובייניש משתמשים בשני חוקי היסוד הללו משל היו חוקה, מה שאין לישראל כלל וכלל, וזה מעשה רמייה שאהרון ברק בנה באמצעותו הררי הרים, ותילי תילים של פסיקה הזוייה, פרו כל מה שהוא לא יהודי, בנסיון מוצלח להפוך את המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה.
מעין ארה"ב קטנה.
אלא שהרמייה שזורה לאורך כל הקו הפוסט והאנטי ציוני הזה. ארה"ב אינה יכולה לשמש לנו דגם! ארה"ב היא מדינת כל לאומיה, ולא מדינת כל אזרחיה. לכל אדם בארה"ב יש מדינת מקור, מדינת אם ממנה הגיע לארה"ב.
ישראל היא מדינת האם – מדינת הלאום – של היהודים שנמצאים בארה"ב. לכן היא חייבת להמשיך ולשמש מדינת האם של הלאום היהודי, כמו שלכל אדם בארה"ב יש מדינת אם, שממנה הגיע לארה"ב.
על חברי הכנסת לא ליפול בפח שטומנים אירגוני הקרן החדשה עם חוק יסוד זכויות חברתיות. שכן הזכויות האלה לא יוענקו לנו היהודים.
החוק יבטיח שבייניש ודומיה במרכז המפלגה של השמאל הנקרא בג"צ, יעניק את הזכויות החברתיות האלה, (שייגזלו מאיתנו היהודים), לכל זרי, מסתנני וערביי העולם, שפלשו ויפלשו לכאן, ויעתיר עליהם גשם של מטבעות זהב, שלפתע ימצאו בידי המדינה על מנת לבצע את דרישות מפלגת השמאל – בג"צ, והוראותיה – פסיקותיה!
לצורך הענקת זכויות חברתיות לשוהים לא חוקיים תימצאנה הממשלות את המימון הנדרש אפילו מתחת לאדמה – ועל חשבון זכויותינו החברתיות – על מנת לחמוק מתפירת תיק פתאומית במתפרת מרכז מפלגת השמאל – מערכת המשפח בישראל!
***********
נספח:
פרופ' מאוטנר: שופטי בג"צ הפכו את בית המשפט העליון למרכז הפעילות הפוליטית של השמאל בישראל
פרופ' מנחם מאוטנר מדבר על שופטי בג"צ השייכים לקבוצה שהפסידה הרבה מאד כוח בפוליטיקה, ולכן העתיקה את הפעילות הפוליטית שלה לבית המשפט העליון, והפכה את המוסד הזה למרכז פוליטי להחדרת ערכים חילוניים פרו מערביים של השמאל.
פרופ' מאוטנר: בג"צ מתנהג כמין כנסייה של מאמינים חילונים והוא הגורם להתחרדות המקצינה בישראל!
בג"צ עוסק בהדרה של כל מי שאינו "משלנו" מכל תפקיד שיש עמו כוח. האם האסטרטגיות האלה משרתות את המפעל של שימור הליברליזם הישראלי? התשובה שלילית. הדרתו הבוטה של אחד מטובי בניה של הציונות הדתית, השופט נעם סולברג, גוזרת כליה על עתיד הליברליזם בישראל!
http://www.youtube.com/watch?v=KsxDURXWIyk&feature=player_embedded
http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=247427
ועוד:
פרופ' מאוטנר: אני מתנגד בתוקף לתפיסה של ישראל כמדינת כל אזרחיה
"אני מתנגד בתוקף לתפיסה של ישראל כמדינת כל אזרחיה. מדינה כזו אמורה לעסוק בקידום כל האינטרסים המרכזיים של אזרחיה, זולת זה של טיפוח התרבות הלאומית שלהם. האינטרס של האזרחים בטיפוח תרבותם הלאומית חשוב כמו כל אינטרס אחר, כגון: שהאזרחים יזכו מהמדינה בשירותי בריאות, חינוך ודיור ברמה גבוהה. מייקל וולצר הראה שארצות הברית היא 'מדינת כל אזרחיה' היחידה בעולם. כל המדינות הליברליות האחרות עוסקות גם בטיפוח התרבויות הלאומיות של אזרחיהן. אני חושב שישראל צריכה להיות מדינת הלאום של העם היהודי, ועליה לעסוק בטיפוח התרבות הלאומית של העם. אגב, בדומה לכך, אני מתנגד להפרדת הדת מהמדינה. אני חושב שישראל צריכה לעסוק בטיפוח התרבויות הדתיות של אזרחיה.
http://uripaz.wordpress.com/2008/08/20/%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%a8%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a0%d7%a8%d7%97%d7%91-%d7%a2%d7%9d-%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a4-%d7%9e%d7%a0%d7%99-%d7%9e/
http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=253026
כיצד יכול מישור שטוח להיות בו עקמת של כדור עם כיפוף עקמומיות של 20 ס"מ עבור כל אחד וחצי דונם של שטח? ומדוע מה שאנו רואים אינו מתאים לידע שלנו?
אנו רואים את כל השקר של המדינה כמה החוק לא תואם את המציות כאשר לא נמצא בפועל שהחק קיים, ולמה אנו כה תמימים מאמינים בכל זאת למדינה ולכל בלבולי המוח?