שקט, נלחמים בהשתקה

בימים האחרונים מפרסמת האגודה לזכויות האזרח דו"ח חדש, אשר עוסק בתביעות-דיבה והשפעתן על השיח הציבורי בישראל. הדו"ח זכה במהרה למאמר מערכת מיוחד בעיתון 'הארץ', "לא להשתקה" שמו,שמדברר את כותביו וקורא למחוקק לאמץ את מסקנותיו. הדו"ח עצמו ארוך למדי, ומסתמך רובו ככולו על עבודת מוסמך של תלמיד תואר שני מאוניברסיטת תל-אביב. הוא כולל גם פרק המלצות, שבו מבקשת האגודה לערוך שידוד מערכות – שלא לומר מהפיכה רבתי – בדיני לשון הרע הנהוגים במדינת ישראל.

תופעה מדומיינת

כשל מתודולוגי מרכזי מאפיין את הדו"ח, המעמיד בספק את הצורך בכתיבתו מלכתחילה: הדו"ח אינו מספק מידע אמפירי באשר להיקפה של התופעה המדוברת בישראל. מידע כזה נדרש כדי לבדל תופעה אמיתית מפסיאודו-תופעה, ועל-מנת להבחין בין טענה מהותית לטענה תיאורטית. תחת זאת, מסתפקים המחברים בתיאור כללי בלבד:

בשנים האחרונות הולכת וגוברת בישראל תופעה שמוכרת זה מכבר במדינות אחרות: תביעה או איום בתביעת לשון הרע שמגיבות לביטוי או לפעולה בנושא ציבורי ושתוצאתן המסתברת, לעתים גם כוונתן, הטלת אפקט מצנן על יכולתו של הנתבע… להשתתף בוויכוח מסוים.

 ניתן היה לצפות שקביעות כה גורפות, יתבססו על מחקר אמפירי במאגרי המידע המשפטיים, שיעמוד על היקפה של התופעה ויבהיר האם המציאות העובדתית אכן מצדיקה המלצות כה רדיקליות. אך מחקר כזה לא התבצע כלל.

תחת זאת נקטו החוקרים בשיטת מחקר מעניינת למדי:

לקראת הכנת דו"ח זה פנתה האגודה לציבור וביקשה לקבל דיווחים על איומים ועל תביעות משתיקות. בעקבות זאת הגיעו לתיבת הדוא"ל של האגודה עשרות פניות, בעיקר של אנשים פרטיים, שתיארו קשת של מקרים בנסיבות ובנושאים מגוונים.

 פניות של מכותבי דוא"ל, הן אכן מקור למידע אמין ומוצק. ומה לגבי תביעות ממשיות, כאלה שבאמת הוגשו לבית-המשפט?

 ובכן, להלן מעט נתונים: בדיקה כמותית שנערכה בשנת 2010 על-ידי מחלקת לשון הרע במשרד עורכי-דין אריאל שמר ושות', שתוצאותיה התפרסמו אף הן בעיתון 'הארץ', בחנה את כלל תביעות לשון-הרע שהוגשו בבתי המשפט בישראל. הממצאים העלו כי המספר עמד על 153 תביעות שהוגשו לשלום ולמחוזי אשר רק מחציתן התקבלו.

לא מדובר אם-כן, בהצפה רבתי של תביעות-סרק, וכאשר אלה מוגשות, יודעים יפה בתי-המשפט למוץ את הבר מן התבן ולסלק את אלה שאין בהן ממש. אחסוך מכם את הזמן, הנתונים האלה אינם מופיעים בדו"ח.

 אין הפרדה בין דעה ועובדה

 לא די בכך שמערכת בתי-המשפט אינה מוצפת בתביעות-סרק שנועדו להטיל אימה אלא שמחברי הדו"ח בוחרים להביא כדוגמא דווקא מקרים שכן התקבלו בבתי-המשפט, וביניהם, כמה מקרי-קיצון מפורסמים.

 כך, מתייחסים מחברי הדו"ח לעבודת המוסמך השקרית של תדי כץ, שטען כי חיילי חטיבת אלכסנדרוני רצחו במלחמת העצמאות "לא פחות מ-200 עד 250 גברים בנסיבות בהן היו אנשי הכפר נטולי נשק ונטולי מגן לחלוטין". העבודה עצמה התגלתה כביזיון אקדמי –  של המנחה בעבודה, השופטים והחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. וכץ עצמו אף הצהיר כי הוא "חוזר בו מכל מסקנה משתמעת מהעבודה בדבר התרחשותו של הטבח או בדבר הרג של אנשים חסרי נשק וחסרי מגן".

הנה מקום שבו הייתה יכולה האגודה לזכויות האזרח להבהיר כי אכן דיני לשון-הרע עשו את העבודה כראוי, והקלון שהומט על מוציאי הדיבה היה המעט שניתן לעשות כדי למרק את שמם של הלוחמים. אלא שבמקום להציג מקרה זה כמקום בו מוצב גבול בפני חופש הביטוי, מסכמים המחברים כי תוצאות המשפט "יצרו תקדים שמעיב על החופש האקדמי". העובדה שהוכח חד-משמעית כי ה"מחקר" סילף ובדה עדויות שלא היו ולא נבראו אינה משנה כהוא זה. "החופש האקדמי", אם-כן, כולל בחובו גם בדיית ממצאים, המצאת עדויות, והסקת מסקנות מחקריות שערורייתיות.

לאור מקרה זה, ממליצים מחברי הדו"ח לאפשר לאנשים לפרסם שקרים אחד על השני – וגם לחסן אותם מפני תביעה:

ההגנה של "הבעת דעה" צריכה לחול גם במקרים שבהם המפרסם כשל בהפרדה מדוקדקת בין דעה ועובדה –הפרדה שהיא מטושטשת ממילא – וגם אם המפרסם "קופץ למסקנות נחרצות".

 באופן משעשע למדי מוצאים מחברי הדו"ח את שורות המחץ שלהם דווקא בפסקי-דין שדי הופכים את הטיעונים שלהם למשל ושנינה. כך לגבי המשפט מטיל-האימים הבא:

באווירה בה פחד והרתעה פועלים כנגד מי שמשמיע קולו בביקורת ציבורית […] חופש הביטוי לא יוכל עוד לשרוד

הפעם, מדובר בפסק-הדין בעניין סרן ר' נגד אילנה דיין  –אותו מעשה פאליוודי בו שתלו דיין ומערכת 'עובדה' קטעי וידיאו מזמנים שונים, שיצרו תמונה מעוותת ושקרית לפיה לוחמי הפלוגה המסייעת של גדוד 'שקד' יורים באמצעות מקלעים ומטולי-רימונים על ילדה, ולאחר מכן חוגגים את מותה ב"מסיבה מאולתרת". שתי הערכאות – הן בבית המשפט המחוזי והן בעליון – הכריעו כי דיין כשלה כאן ברמה קולוסאלית. ההבדל היחיד בין הכרעת המחוזי לעליון אינו ביחס לעובדות המקרה או מאחר שהסכינו עם הטענה כי האבחנה בין עובדה לדעה "מטושטשת ממילא", אלא ביחס למשקל הניתן ל"חופש הביטוי", וכי ה "עריכה" האמורה, נכנסת בגדר "הבעת דעה החוסה תחת הגנת החוק".

בישראל מתקיים, אפוא, מסע-השתקה מעניין למדי, במסגרתו ניתן לסלף, לשקר ולפגוע בשמו הטוב של אדם, ובכל-זאת לצאת זכאי בבית המשפט.

קמפיין נגד העובדות

האם דיני לשון-הרע בישראל עובדים באופן מושלם? ובכן, לא. כך, למשל, עיתון נחשב עשוי להחליט כי אתה סוחר עם האיראנים, ולכל היותר יידרש לפרסם התנצלות חיוורת. תאגיד אחר יכול להפוך את רוב אוכלוסיית המדינה לאפריקנרים תומכי-אפרטהייד (ולפרסם לאחר-מכן "הבהרה"), ואנשי תקשורת רבי-עצמה יכולים לכנות בני-אנוש אחרים "חיפושיות זבל".

אך למרות הכול, נראה כי המערכת בישראל עובדת באופן סביר: כך, מערכת המשפט דווקא נוטה להקל במאוד על המפרסם מידע אודות שחיתות ציבורית, גם אם אין בידיו "הוכחות חותכות" למעשה עצמו. זו גם מטרתו של החוק אשר מבחין בין "אנשי ציבור" לכאלה שאינם. ובכל מקרה, ידוע כי בתי-המשפט אינם נוטים להשית את הסכומים המקסימאליים בתביעות דיבה – גם כאשר הם פוסקים לזכות התובע.

רק בתחילת החודש נוכחנו לראות כיצד ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של פעיל סביבה אשר התבטא בחריפות כנגד תאגיד מחזור ונתבע על הוצאת לשון-הרע: ביהמ"ש המחוזי ביטל ארבעה מתוך חמישה סעיפי תביעה והותיר על כנו רק סעיף אחד בו המערער לא הצליח לספק ראיות לטענותיו. עם-זאת, מתוך ראייה כי מדובר ב"מאבק לגיטימי בעל חשיבות ציבורית"; מאחר ש"מטרת המערער לא הייתה לפגוע במשיבה, אלא להביא לידי שינוי המדיניות"; ולנוכח דעתו של בית-המשפט כי "לא ניתן להתעלם מן הרושם לפיו המשיבה סימנה לה למטרה להשתיק את המערער", פסק לטובתו סכום של 45,000 ₪ כפיצוי, בקיזוז של 10,000 ₪ אותם הוא נדרש לשלם לתאגיד המחזור, מכיוון שכשל לעמוד בחובת "אמת בפרסום".

כל אלו הן עובדות משפטיות ידועות וברות-בדיקה; ומי שמבקש לשנות סדרי-עולם צריך לבוא עם מעט יותר מדו"ח הנשען על כמה פניות אנונימיות של אזרחים מבוהלים. מתובנות אלה, קמפיין "לא להשתקה" של האגודה לזכויות האזרח מעדיף משום-מה להתעלם.