דעה: בשם האל והערכים

להתנקות מעבריינות אידיאולוגית במגזר הדתי-לאומי

חשיפת הקלטת בה מעיד קבלן קולות כיצד קיבל כספים תמורת קניית קולות בפריימריס של הבית היהודי, התקבלה בציבור הדתי כהפתעה גמורה וכאירוע חריג, אך בפועל נראה שאין לנתח את הפרשיה הזאת בניתוק מהמתרחש בשנים האחרונות בפוליטיקה הדתית-לאומית.

המערכת הפוליטית בישראל ידעה בעשורים האחרונים לא מעט פרשיות שחיתות, דיונים משפטיים וחקירות משטרתיות. אך מאז ימי אהרון אבוחצירא בתחילת שנות ה-80 קשה להיזכר בפוליטיקאי מן המפד"ל ושאר המפלגות הדתיות-לאומיות שנדבק בו רבב כלשהו. עם זאת, בשנים האחרונות מתחילות הנורמות בפוליטיקה הדתית-לאומית להידרדר ובמערכת הבחירות האחרונות הדברים הגיעו לשיא.

התפקדויות שווא

כבר שנים מוכרת התופעה של קבוצות בציבור הדתי-לאומי המתפקדות למפלגת הליכוד ומשפיעות על בחירת המתמודדים בה, למרות שבפועל הן מצביעות למפלגות הדתיות-לאומיות. כשאורי אליצור ניסה לגנות את התופעה טרם הבחירות על גבי העיתון 'מקור ראשון', הוא זכה לשלל תגובות המצדיקות את ההתחזות הזאת, כשאפילו חגי סגל, פובלציסט מכובד והגון, חלק עליו מעל דפי העיתון. ניתוח הקלפיות לאחר הבחירות הראה לא מעט יישובים דתיים בהם כמות מתפקדי הליכוד גבוהה בהרבה מכמות הקולות שקיבלה המפלגה.

האטמוספירה הציבורית הזו מחלחלת גם להנהגה הפוליטית. לפי חשיפת איילה חסון מימנו אנשיו של בנט התפקדות של קבוצת חסידי קרעטשניף מרחובות לבית היהודי, מהלך שתרם מאות קולות עבור בנט במאבקו המר עם אורלב. כמובן שאיש מבין החסידים הללו לא העלה בדעתו להצביע ל'בית היהודי'. דוגמא אחרת סיפק הרב דב ליאור, ממנהיגי 'תקומה', שהדיח את כצל'ה והיה דמות מרכזית בקביעת רשימת המועמדים לכנסת של המפלגה שהתאחדה עם הבית היהודי, אך כעבור זמן קצר העביר את תמיכתו ל'עוצמה לישראל', ולבסוף, לאחר שהמפלגה לא עברה את אחוז החסימה, חזר לחלק הוראות למנהיגי 'תקומה'. מילא שהרב דב ליאור לא רואה כל פגם במהלכיו, הבעיה היא שהם אינם מעוררים ביקורת כלשהי בתקשורת ובציבור הדתי.

עבריינות אידיאולוגית בהנהגה

היבט משמעותי יותר של שינוי הנורמות בפוליטיקה הדתית-לאומית בלט בבחירות הקודמות עת הוצב בראש מפלגת "האיחוד הלאומי" יעקב כץ (כצל'ה), שהורשע על-ידי בית-המשפט השלום בירושלים במספר עבירות בפרשת "ערוץ שבע" אותו ניהל. בניגוד ליתר עמיתיו לניהול הערוץ, שהורשעו אך ורק בשידור ללא רישיון, כץ עצמו הורשע גם בשתי עבירות של עדות שקר ושתי עבירות של שבועת שקר, כשלטענת בית המשפט הוכח "מעבר לכל ספק סביר כי מסר גרסאות כוזבות ביודעין בשני תצהירים שהגיש לבג"ץ". השופט ציין כי כץ היה מודע לכזב שבתצהירו. אפשר אולי לסלוח לכץ על מעשיו, אך קשה להבין כיצד העמדתו בראש מפלגה לא זכתה כלל לדיון ברחבי הציבור הדתי-לאומי.

מול תופעות כאלו עולה לעתים השאלה כיצד אנשים דתיים מבצעים מעשים פסולים כאלה. אך למעשה במרבית המקרים הללו הדת דווקא מלמדת על הסיבה למעשים. מצביעי 'הבית היהודי' המתפקדים לליכוד אינם עושים זאת לשם טובת הנאה אישית, אלא הם סבורים שכך הם יקדמו את ענייני ארץ ישראל. גם יעקב כץ שיקר, כפי שציין השופט עצמו, "כאשר חשש שהרשויות ישביתו את התחנה". זוהי גם הסיבה שבציבור הדתי מתייחסים בסלחנות רבה לתופעות הללו: כשאדם מרמה מתוך מניעים דתיים ולשם אידאולוגיה הדבר לא נתפס כחמור כל כך. הזעם על כץ במפלגתו התפרץ רק לאחר שסירב לקבל את הדחתו והחל לפעול להקמת מפלגה חדשה, שתזכה לכספי המימון של 'האיחוד הלאומי' ולאות ט' המייצגת אותה.

גם בפרשיה האחרונה של קניית הקולות בפריימריס בבית היהודי, ניתן לראות הד לתפיסה הזו. אביחי אמרוסי, אותו "קבלן קולות" המואשם כי קיבל כספים שלא כדין מניסן סלומיאנסקי, איננו עבריין סטנדרטי, אלא אדם המכהן כמנהל ישיבת הסדר בנתניה. טענתו של אמרוסי לפני החוקרים: "לא לקחתי כסף לכיס הפרטי, הכל לעמותה של הישיבה", היא חלק מהעולם התפיסתי הסבור שעבריינות מתוך אידיאולוגיה דתית איננה דבר פסול כל כך. בכתבות בתקשורת נאמר עליו ש"הוא לא איזשהו מאכער, פשוט יהודי טוב שנקלע למצוקה ופעם ראשונה בחייו שנמצא בחדר החקירות".

ש"ס מלמדת עד כמה חלק המדרון

עוד לפני שפרשת סלומיאנסקי מתבהרת די הצורך, נראה שניתן ללמוד ממנה לקח חשוב: עבריינות מתוך אידאולוגיה יכולה לגלוש במהירות לעבריינות לשם טובות הנאה אישיות, כפי שקרה לרבים מחברי תנועת ש"ס שמצאו עצמם בכלא. אריה דרעי, למשל, הואשם כי העביר כספים שלא כדין ממשרד הפנים לגופים תורניים כמו ישיבת "לב לבנים", אך בו-זמנית גם הואשם כי קיבל שוחד אישי בסכום של 150,000 דולר, בו השתמש לקניית דירות בירושלים.

רוב הפוליטיקאים הדתיים הם אנשים ישרים והגונים. דווקא משום כך, אסור להם להזניח את הטיפול הקשה והגינוי הנחרץ של תופעת הרמאות האידיאולוגית במחנם. אחרת הם עלולים למצוא עצמם מסתבכים בפרשיות אפלות הרבה יותר, שאינן ראויות למכריזים על עצמם כי הם חלק מהופעתה של פוליטיקה חדשה בציבוריות הישראלית.