מפטר הגדול לצאר פוטין הראשון

פטר הגדול, הצאר שהוביל את התפשטותה הטריטוריאלית של רוסיה ואת הפיכתה למעצמה עולמית, הניח את יסודות מדיניותו של הענק הסלאבי במזרח, אשר נמשכת כבר מאות בשנים. את השאיפה לעוצמה רוסית ואת האסטרטגיה של יצירת אזורי חיץ נרחבים, לצד אידיאולוגיה פאן-סלאבית, המשיך גם סטאלין, שב-5 למרץ מלאו 60 שנים למותו. כעת נראה שגם ולדימיר פוטין מיישם את אותם עקרונות ישנים, וחותר לערעור ההגמוניה המערבית בעולם

בשבוע שעבר מלאו שישים שנה למותו של אחד הדיקטטורים הגדולים בהיסטוריה האנושית, יוסף סטאלין. סטאלין שלט בברוטאליות בברית-המועצות מאז 1928 ועד למותו ב-1953, והיה אחראי לרציחתם של מיליוני אזרחים.

למרות שסטאלין היה יציר כפיה של המהפכה הקומוניסטית, אפשר למתוח קו ישר בין מדיניות החוץ שניהל לבין העקרונות שהתווה הצאר פטר הגדול (1725-1682) יותר ממאתיים שנה קודם לכן. יתר-על-כן, גם קריסתה של ברית-המועצות בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-20, לא הביאה לשינוי דרסטי בעקרונות מדיניות החוץ שעיצב פטר הגדול. כך, ניתן לשרטט מדיניות רוסית די ברורה, הנמשכת בעקביות על-פני מאות שנים.

באופן פשטני, ניתן לקבוע כי מטרתו של פטר הגדול הייתה להפוך את רוסיה למעצמה אשר תהיה שחקנית מרכזית במערכת הבינלאומית, שנשלטה בתקופתו על-ידי מדינות אירופה השונות, בעיקר צרפת ואנגליה. הצאר ניסה לממש מטרה זו על-ידי התקרבות למערב, לצד ביסוס כוחה הצבאי והכלכלי של רוסיה.

פטר הגדול החל בתהליך הרחבת שטחיה של רוסיה לכיוון דרום ומערב, על מנת ליצור חגורת הגנה טריטוריאלית עבור מרכזיה האסטרטגיים והכלכליים שנמצאו במערב. מטרה נוספת הייתה השאיפה להגיע לנמל מים חמים. כמו כן, כחלק מהפיכתה של רוסיה למעצמה, הכריז פטר הגדול על מדיניות פאן־סלאבית; כלומר, רוסיה היא הפטרון המגן של העמים הסלאביים, שנמצאו באותה תקופה תחת שלטונן של האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית.

הצארים שבאו אחרי פטר הגדול המשיכו לפעול להגברת עוצמתה המדינית, הצבאית והכלכלית של רוסיה. מדיניות זו סיבכה את רוסיה בשורה ארוכה של מלחמות במאות ה-18 וה-19, עד לנפילתה של רוסיה הצארית במהלך מלחמת-העולם הראשונה.

המגמות הללו נמשכו גם בתקופתו של סטאלין. במדיניות הפנים שלו כפה סטאלין מהפכה תעשייתית, שאחת ממטרותיה הייתה בניית מערכת שתוכל לספק את צרכי הצבא. באופן מובהק, מדיניות החוץ בסגנון הצארי באה לידי ביטוי בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב עם גרמניה הנאצית (23 באוגוסט 1939), ובתהליך ההשתלטות המדינית על מדינות מזרח-אירופה בשלהי מלחמת-העולם השנייה ועד 1949. בכך יצר סטאלין חגורת הגנה, ראשית מול העוצמה הגרמנית ולאחר מכן מול העוצמה האמריקנית. מדיניות זו נמשכה גם בעשורים הבאים, כשביטויה המרכזי היה הרצון לבסס פטרונות על משטרים חדשים שקמו במזרח-אסיה, במזרח-התיכון ובאפריקה.

ניתן אפוא לתאר את מדיניות החוץ הצארית והקומוניסטית כחותרת בהתמדה להשגת מעמד הגמוני לפחות במרחב האירו-אסייתי, או על כל פנים כזה השווה למעמדן של המתחרות בזירה הבינלאומית. בתקופה הצארית פעלה רוסיה בעולם רב-קוטבי, ואילו בשנות המלחמה הקרה בעולם דו-קוטבי. בשנים הראשונות שלאחר התפרקות ברית-המועצות, נדחקה רוסיה לשולי התהליכים העולמיים, ובעל-כורחה נאלצה להסתפק במעמד משני בזירה הבינלאומית, שנוהלה על-ידי עוצמתה חסרת המתחרים של ארצות-הברית. בשלב זה הפך העולם למעשה לחד-קוטבי.

פוטין מנסה להחזיר עטרה ליושנה

ואמנם, עם עלייתו לשלטון של ולדימיר פוטין (1999), החלה רוסיה להשקיע מאמצים כבירים לשדרוג מעמדה העולמי. מאמצים אלו התבצעו בשני כיוונים עיקריים: הראשון, חיזוק הכלכלה הרוסית; השני, הגברת השפעתה ומעורבותה בתהליכים עולמיים, תוך נסיון לערער את ההגמוניה האמריקנית.

בתחום הכלכלי ערך פוטין מספר רפורמות, אשר הובילו את רוסיה למעמד הכלכלה השביעית בעולם. תהליך זה התאפשר הודות לצמיחת משק הגז והנפט, שהפך למשענת הכלכלית העיקרית של המדינה בתחום הייצוא. מצד מדיניות החוץ שלו החל פוטין לפעול במספר מישורים, על-מנת להחזיר את רוסיה למעמדה ההיסטורי כשחקנית בינלאומית מרכזית. העיקרון המנחה של מדיניותו הוא התרסה והפגנת כוח מול המערכת החד-קוטבית בהנהגת ארצות-הברית, תוך קריאת תגר על מנהיגותה.

מדיניות החוץ של פוטין משלבת למעשה את המסורת הרוסית האימפריאליסטית עם העקרונות הגיאו-פוליטיים של ברית-המועצות. כך נוכל להבין את התנגדותו החריפה להכנסת מדינות מזרח-אירופה – שהיו תחת ההגמוניה הסובייטית – לאיחוד האירופי ול-NATO, ואת ניהול המאבקים העיקשים והאלימים במרחב הגיאוגרפי בו שלטה ברית-המועצות לשעבר. רוסיה של פוטין, בדומה לרוסיה של פטר הגדול וברית-המועצות של סטאלין, מגדירה את המדינות שקמו בדרומה ובמזרחה כאזור אינטרסים חיוני, בהיותן אזורי-חיץ החיוניים לביטחונה הלאומי ולמניעת חדירתו של המערב. מעבר לכך פועל פוטין להשבת ההשפעה הרוסית ושיקום ההגמוניה אותה איבדה בקריסת ברית-המועצות. תהליך זה נעשה במגוון רחב של דרכים, החל בפעילות מדינית וכלכלית גלויה בבלרוס ובקזחסטאן, דרך פעילות חתרנית-חשאית במדינות הבלטיות ובאוקראינה, וכלה בשימוש בכוח צבאי, דוגמת המלחמה עם גאורגיה (2008).

המלחמה ב-2008 מציינת גם את החזרה למעין מדיניות פאן-סלאבית של רוסיה הצארית. רוסיה תומכת, צבאית וכלכלית, בגורמים בדלניים בחבלי אבחזיה ואוסטיה, אשר נלחמים על קבלת עצמאות מגאורגיה. כמו כן, ניתן לזהות את תמיכתה של רוסיה בממשלה הבדלנית בחבל טרנסניסטריה שפרש ממולדובה. כן הביעה רוסיה את תמיכתה בעצמאות חבל נגורנו-קרבאך מאזרבייג'ן. אמנם פוטין מציג תמיכה זו כניסיון לשמור על מיעוטים אתניים מפני השמדת-עם, אך במערב נתפסת מדיניות זו כניסיון להרחיב את האימפריה הרוסית ולשמור על תחומי השפעתה ההיסטוריים.

למרות השיפור ביחסי רוסיה עם המערב בעקבות יוזמתו המדינית של הנשיא אובמה ("מדיניות האתחול"), רוסיה עדיין מחפשת דרכי פעולה חדשות אשר יחזירו אותה למקומה הטבעי, קרי, לדרגת מעצמה עולמית. יחד עם זאת, רוסיה עדיין נעה במסלול הנמנע מ"שבירת כלים" עם המערב, ובראשו ארצות-הברית. תהליך זה ניתן לזיהוי במעורבותה של רוסיה במזרח-התיכון; ההתקרבות לישראל נועדה לשלב את רוסיה בתהליך השלום תוך קידום יוזמות מדיניות, וזאת לנוכח קשייה של ארצות-הברית לקדם תהליך דומה. בנוסף, רוסיה מחפשת אחיזה במזרח-התיכון, והיא עושה זאת על ידי חימושן של סוריה ולבנון – אך מבלי להפר את שיווי המשקל האסטרטגי בחבית חומר הנפץ המזרח-תיכונית. ההוכחה לכך היא סרובה למכור לסוריה נשק "מפר איזון".

אין כל ספק אפוא, כי הנשיא פוטין מעוניין להשיב לרוסיה את מעמדה כמעצמה עולמית, וכי עקרונות מדיניות החוץ שלו אינם שונים מהעקרונות אותם התווה הצאר פטר הגדול, ואשר באו לידי ביטוי גם בעידן הסטאליניסטי. כאז כן היום, רוסיה מחפשת את מקומה בעולם הנשלט על-ידי מעצמות אחרות, תוך שהיא נזהרת מהידרדרות דרסטית ביחסים עם המערב ועם סין, הידרדרות שיכולה להביא למלחמה.

מדיניותו הזהירה אך הנחרצת של הצאר פטר הגדול, נמשכת אם כן גם בעידן "יורשיו" העכשוויים.

ד"ר טל טובי הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת בר-אילן