ממשלה חדשה הולכת, ממשלה חדשה קמה. האם עולם כמנהגו נוהג, או שיש אמת בטענה שבבחירות האלה באה לעולם "פוליטיקה חדשה"?
כעת, לאחר תום המשא-ומתן מן הסוג ה"ישן" מאוד – שכלל סחטנות, דרישת תיקים, משברים יזומים, הדלפות מחושבות, כיבודים, תקציבים, והרבה נקמות, הדרות ושנאה מכובסת – כדאי לעצור ולדון לרגע ברעיון של "הפוליטיקה החדשה".
משעשע לראות את אלו שרק אתמול היללו את "הפוליטיקה החדשה", מתפארים ב"בית-הספר" – מן הסוג הערמומי והישן – "שעשו לפיד ובנט לנתניהו". מצטרפים אליהם שלל פרשנים שמטעמי שנאה עניינית ביותר תמיד חושבים שנתניהו יוצא מפסיד, טועה ופחדן.
ובכן, נתניהו אמנם נכשל בהשגת הקואליציה שתכנן (בשל סירובה של שלי יחימוביץ'), אך מרגע שפנה להקמתה עם לפיד ובנט, הוא השיג את מטרותיו: יש לו רוב בממשלה; שני תיקים בכירים מתוך שלושה (חוץ ובטחון, לצד ראשות הממשלה); בנט ולפיד אינם סגניו; לפיד לקח את תיק האוצר שאיש לא רצה (כולל הוא), ולמרות שדרש את החינוך והפנים הוא יסתפק רק באחד מהם; בנט אינו שר בכיר. לגוש לפיד-בנט הישגים נאים, אבל יותר מאשר עשו לנתניהו בית-ספר, הם קיבלו שיעור במשא-ומתן קואליציוני.
לקראת הסוף מצאו עצמם הפוליטיקאים החדשים מסבירים שבעצם העמידה על תארי כבוד ותיקים איננה סחטנות, מפני שהם חשובים לצורך השפעה ומימוש ערכיהם. על כך כבר אמרו חכמים: "וואלה?" כי החרדים, למשל, מעולם לא סחטו לצורך השפעה ומימוש ערכיהם; אצלם זו הייתה סחטנות לשמה.
ובכל זאת, למרות האמור לעיל, יש "פוליטיקה חדשה", המבטאת את המשך והעצמת מגמת הפופוליזם המשתלט על הציבוריות בישראל. ניתן לזהות לפחות ארבע תופעות פוליטיות מעניינות המהוות חלק ממשחק ה"אנטי-פוליטיקה" החדש.
שלי יחימוביץ' לא חברה, שלי יחימוביץ' לא משחקת
את הפרס הראשון בתחרות על שם גראוצ'ו מרקס ל"פוליטיקאי הלא-פוליטי", גורפת בקלות שלי יחימוביץ'. בסוף המירוץ התברר שהיא הנציגה האותנטית העיקרית של מהות "הפוליטיקה החדשה", והיא מוכיחה היטב את התזה שרק "הפוליטיקה הישנה" יכולה להשפיע על המציאות.
מסיבות שאינן שמורות בשום מערכת, נתניהו ניסה ברצינות להקים ממשלת חרדים-עבודה. מעולם לא הציע ראש ממשלה הרבה כל כך למנדטים מעטים כל כך. למגינת ליבו של כל מי שמבין משהו מינימלי בכלכלה, יחימוביץ' יכולה הייתה לשלוט בברזים הכלכליים של מדינת ישראל.
אבל יחימוביץ' לא באה למסיבת ניצחונה, מפני שהייתה מסונדלת בכבלי "הפוליטיקה החדשה". מבחינה עניינית, פיק הברכיים שלה היה מוצדק. תכניתה הכלכלית הגרנדיוזית, אפילו היא כנראה יודעת, הייתה מרסקת את ישראל. אם כן, מדוע הציגה אותה? כחלק מן ה"שואו" של תרבות המחאה הבומבסטית החדשה, שבאה להוכיח שהפוליטיקאים הישנים הם מושחתים וטיפשים, ונדרשת מהפכה מוחלטת באופן שבו תופסים את המציאות. יחימוביץ' מעולם לא התכוונה שהתכנית, חלילה, תיושם.
"היי, זאת שלי" הייתה בבעיה נוספת. במהלך הבחירות, תוך כדי זליגת מנדטים מן העבודה שמאלה, היא התחייבה בחופזה שלא תשב עם נתניהו. ההבטחה לא הועילה למניעת הזליגה, אך גרמה לה לחשוש שתצטייר כפוליטיקאית "ישנה" אם תפר אותה.
אבל, כפי שיודע כל פוליטיקאי "ישן", את הבוחרים מעניינת ההצלחה יותר מן ההבטחה. יחימוביץ' ויתרה על הצעה נדיבה יותר ממה שקיבלו לבסוף לפיד ובנט ביחד, ויכלה ליישם חלק ניכר מערכיה המוצהרים. אך יחימוביץ' לא באה להשפיע ולעצב מציאות. הפוליטיקה החדשה לא רוצה את המושכות, היא רוצה למחות. היא רוצה לעצב תודעה, לא מציאות. כמו בימיה הטובים של יחימוביץ' ברדיו.
פוליטיקאים באש המחאה
באחד הקטעים המשעשעים ביותר במערכת הבחירות הזו, הסביר המושחת לשעבר אלדד יניב – נציג נוסף של "הפוליטיקה החדשה" – כי הוא מתכוון להשתמש בחסינותו הפרלמנטרית העתידית כדי להבעיר את הרחובות במחאה במימדים אפיים. יניב ביטא אמת יסודית נוספת של "הפוליטיקה החדשה": היא נולדת מתוך מחאה ונועדה להמשיך בה. אסטרטגיה של "מחאה מתמדת" כתחליף למדיניות.
התופעה לא נולדה היום, אבל הטירונים הפוליטיים הרוכבים כל הדרך לכנסת על כנפי המחאה החברתית הפכו אותה לשיטה. הפוליטיקה החדשה לא עסוקה מדי בחקיקה או מדיניות. היא רוצה לצאת מהכנסת לרחוב (או לכותל), משולחנות הוועדות הבלתי-מדווחות למצלמות הטלוויזיה. פעם פוליטיקאי היה צריך לקצור הישגים פרלמנטריים ושלטוניים כדי לקבל כותרת. פוליטיקאי המחאה קיצרו את התהליך: כותרות בזכות התפרעות-בחסות-חסינות, פרובוקציה כתחליף לשלטון. שיטות של שוליים עוברות למרכז הבמה.
דרוש: פוליטיקאי. חוסר נסיון: יתרון
הרוח המהפכנית של הפוליטיקה החדשה מציגה את הפוליטיקה כמושחתת ורעה. לכן חוסר נסיון נתפס בה כיתרון מובנה; מי שבא מבחוץ, לא חולל וניטמא על-ידי הפוליטיקה המשוקצת. 'יש עתיד' אף הכריזה על כך כעקרון (עד שלפיד הציע ללבני לחבור אליו). כך קיבלנו את הכנסת והממשלה הירוקות ביותר אי-פעם, עם מספר חסר-תקדים של ח"כים ושרים המקבלים כעת שיעור אזרחות בסיסי בעבודה פרלמנטרית ושלטונית.
הפוליטיקאים החדשים עוד יגלו כיצד הם הופכים, באופן מיידי כמעט, לחלק מן המערכת הביורוקרטית המסובכת, הכושלת, ובמידה רבה המושחתת, הקרויה "מדינה". הם יידרשו, על-סמך הבטחותיהם ואמונותיהם, לעשות את הבלתי-אפשרי: לפתור את כל חוליי החברה. אבל, בתוך שעה בתפקיד, מרגע שיתברר להם שהמיליארדים שקיבלו בתקציב אובדים במנגנון והשפעתם על החברה מוגבלת, הם יהפכו ל"ישנים": כל פוליטיקאי יכריז שהוא "ממלכתי" לפחות כמו דוד המלך, אבל בפועל ידאג לציבור בוחריו הממשי והפוטנציאלי.
זוהי השחיתות החוקית המובנית בעצם קיומו של המנגנון המדיני הפרלמנטרי. כל מי שמצטרף אליו ינהג כך; לא מתוך רוע, אלא משום שזה הטוב ביותר שביכולתו לעשות: השלטון הוא מיסוד ביורוקרטי של העברת כספים שאינם שלך למקורבים.
לנוכח מציאות זו, השיח של חוסר-ניסיון כיתרון, מחאה מתמדת, פוליטיקה "חדשה", שינוי, התחלה ומהפכה, מביס את עצמו במהרה. לבחירות הבאות יבואו הפוליטיקאים ה"חדשים" מוכתמים, מגזריים, וישנים. או אז הם יסבירו שניסיון הוא נכס ושלכלוך הוא שפשוף. כשכיסא העור תומך בישבנים מדושני תקציבי-ציבור, כולם הופכים פתאום לשמרנים.
המשך הפופוליזם באמצעים אחרים
התופעה הרביעית והאחרונה איננה הרת-גורל, אך מלמדת משהו גם על הנבחרים וגם על הציבור: הפוליטיקאים החדשים הם חיות רשת. סצנת הפייסבוק רועשת גועשת. כל צפצוף "לילה טוב" זוכה לאלפי לייקים ומאות שיתופים. משא ומתן קואליציוני נראה כערב מול "האח הגדול".
אלא שהקריאה בטקסטים שהם מעלים מאכזבת; התכנים עבשים, מתוכנתים. שלא במפתיע, הפוליטיקאים לא אומרים שום דבר באמת אישי או משמעותי, הם לא חושפים פרטים מעניינים או מסגירים מידע. אלו פוסטים של בנאליות בשיאה, שתפקידם ליצור אשליה של דיבור ישיר מהלב.
היום היה יום קשה. התעייפתי. אני נתקל כל הזמן בפוליטיקה הישנה, שחושבת שתקנה בכסף את הערכים שלנו. הם עוד לא קלטו את השינוי, את הפוליטיקה החדשה שאנחנו מייצגים. אבל אני לא שוכח לרגע בשביל מה אנחנו פה. שלחתם אותנו כדי לממש ערכים וזה מה שנעשה. דווקא ברגעים הלא-פשוטים האלה אני רוצה להגיד לכם תודה. ככה, פשוט, מהלב. התמיכה שלכם נותנת לי כוח. אתם העתיד. אתם הגיבורים האמיתיים של הבחירות האלה. לילה טוב.
מצד אחד אין בעיה גדולה, זה בסך-הכל בידור זול, מין פוליטיקה לאומית כתנועת נוער; מצד שני, כשאומרים לצעירים המתלהבים שזה בידור זול, הם מתכעסים: לא, זה רציני, זאת הפוליטיקה החדשה, זאת מהפכה.
הפייסבוק הוא מעין סקר מיידי, זמין ותמידי. הוא משעבד את הפוליטיקאי והופך אותו ממנהיג ציבור למתחרה בתחרות ריאליטי של לייקים, בה מנצח היותר פשטני, רגשני, ופונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. אף אחד לא יוצא מהטרנד החדש טוב, לא הציבור ולא הפוליטיקאי המשתתף בהנמכת הציבור ועצמו.
התמסדות החתרנים
לעת עתה נראה כי הדמוקרטיה המודרנית נכשלה בהקניית ערכים מתמידים ויציבות ציבורית. השיח כבד-הראש על מדיניות, שהיה בעבר חלק מרכזי בפוליטיקה הישראלית, התאדה. באופן פרדוקסלי, עד כמה שיש "פוליטיקה חדשה", היא מובילה להרס עצמי, לחוסר-השפעה, ולרידוד הדיון במדיניות, שאיכותו היא תנאי לשגשוגה של חברה דמוקרטית. על כך עוד נוסיף במאמר הבא לסיכום הבחירות, שיהיה, ראו הוזהרתם, מעט פילוסופי יותר.
בינתיים, חברים ואחים, למרות הקשיים, אנו מאחלים לכם ולנו כאן ב'מידה' שנצליח להשפיע. שנתגבר על המכשולים, אנחנו ואתם, כי אתם נותנים לנו כוח. אתם הגיבורים האמתיים של האתר החדש והאחר הזה, שבא להחליף את האתרים הישנים, ששכחו מי באמת חשוב: הקוראים. זאת אומרת: אתם. אתם החשובים. אל תתנו לנו לשכוח את זה אף פעם. לילה טוב.
– כתיבה חדה כתער שני בחדותה רק למסר – אבוי לו לעם שמנהיגיו מונהגים – אבוי לו לעם שחוגג את האוכלוקרטיה
אכן, הדמוקרטיה המודרנית לא הצליחה להקנות ערכים לציבור. הסיבה לכך היא שהדמוקרטיה המודרנית, זו המבוססת על עיקרון זכות הצבעה לכל אדם מעל גיל 18, נתונה יתר על המידה להשפעה של פופוליזם ורעיונות בלתי-מציאותיים ומטופשים כמו אלה של שלי יחימוביץ' וסוציאליסטים אחרים. הנטייה הטבעית של משטר מסוג זה היא לא להקנות ערכים אלא ללכת בעקבות ההמון הנלהב והמוסת. הפתרון היחיד – ואני מודע לכך שהאמירה לא תעורר אהדה – הוא להעניק זכות הצבעה על פי הישגים ותרומה אישית.
"כי החרדים, למשל, מעולם לא סחטו לצורך השפעה ומימוש ערכיהם"
באיזה עולם אתה חי? כל מה שהחרדים עשו אי פעם זה סחטנות
הבנת הנקרא
נדב, נסה לקרא את המשפט עד הסוף
ברוח התקופה אומר משפט קצר וקולע במקרה הזה: אחד המאמרים אם לא ה
אכן כרגיל אתה שנון וחד
ובאופן כללי אני בעדך ומסכים עם הרעיונות הלאומיים שאתה מבטא באומץ
אבל לעיתים עולה בראשי התהיה האם אתה בוחן את עמדותיך או שמא אתה "הספקן הנצחי" שכן גם ספקנות לצורך ספקנות היא בסופו של דבר קונפורמיזם- עצמי.
האם באמת אין מה לתקן במבנה הפוליטי הנוכחי? האם המסרים שמעבירים לפיד ובנט- מבחינתי בעיקר בנט- אינם מייצגים משהו אותנטי וכן?
אינני מעריץ של אף אחד מהם- למרות שבחרתי בבית היהודי- ענין של הרגל למרות שאינני דתי, ולמען האמת די לעגתי ובזתי ליאיר לפיד, אבל אני חייב להודות ששניהם הפתיעו אותי לטובה, התחושה שעולה אצלי היא ששניהם באים ממקום אמיתי והם אינם מרגישים מחוייבים לאילו שהם מקורבים. עוד פעם- בייחוד בנט שדי שובר את הכלים בתוך מפלגתו והולך עם האני מאמין שלו עד הסוף… ואפרופו אני מאמין, עושה רושם שאתה בז ל"אני מאמין" שהוא, מדוע? מדוע הסקפטיות המוחלטת הזו?
אני מסכים שצריך להיות סקפטים לכל הבטחה שנתנת על ידי פוליטיקאי, ואולי על ידי כל אדם בעולם, אבל נדמה שאצלך הסקפטיות היא מטרה ולא דרך
מסכים עם דוד, למה להיות כזה פסימי, כזה בטוח ששום דבר לא ישתנה? אתה חושב שאין מה לשנות? שאין מה לקדם? במערכת שירותי הדת, למשל, בכלכלה, בחינוך, ברווחה? יש הרבה מה לעשות ויש הרבה מה לקדם, ויש הבדל בין מי שבא פתוח ורוצה לשמוע, רוצה לשפר, ובין מי שבא בעיקר לשרוד
גם הפייסבוק – ברור שאם תהיה תקיפה באירן לא ידברו על זה בפייסבוק, זה רק דרך נחמדה לשמור על קשר אישי עם הבוחרים, מה רע בזה?
קיצורו של דבר, לא רואה במאמר הצדקה לפסימיות, להכל יהיה כפי שהיה, מעבר לבחירה אישית בכך