הסולחה המוסלמית והטעות הישראלית

בשנת 1981 נרצח חבר-הכנסת הראשון במדינת ישראל חמאד אבו-רביעה, חבר מטעם הבדואים במפלגת הלוויין של מפא"י "הרשימה הערבית המאוחדת". הוא נרצח על-ידי שני הבנים של חברו הדרוזי למפלגה ג'בר מֻעדי, בשל חוסר נכונותו לפנות את כסאו על-פי הסכם הרוטציה שנקבע בין השניים. לאחר הרשעת רוצחי אביו, הצהיר בנו הבכור של אבו-רביעה, מאג'ד, כי "הבדווים בנגב מסתפקים בעונשים שהטיל בית-המשפט המחוזי בירושלים על בני משפחת מעדי ולא תהיה נקמת-דם. אנו נוטרים רק לרוצחים ולא לכל העדה הדרוזית, שעמה מקיימים הבדואים יחסים טובים".

בצעד חריג ביותר, החליט נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, לחון את רוצחי אבו-רביעה 10 שנים בלבד לאחר ששהו בכלא, למרות שהרצח אותו ביצעו היה רצח בכוונה תחילה. אחת הסיבות לכך, כפי הנראה, הייתה הסכם הסולחה שנערך בשנת 1991 בין חמולת אבו-רביעה לחמולת מעדי.

סיפור זה מכיל שני רכיבים: נקמת-הדם (קִצאץ) והסולחה, הזרים למי שאינו מעורה בתרבות הערבית. למנהג זה שורשים קדומים, אך האסלאם אימץ אותו כמצווה דתית המופיעה בקוראן. בסורה 2 פסוק 178 נקבע כי נקמת הדם היא מצווה שחובה לקיימה בהתאם לסוג הקורבן: חייו של בן-חורין תמורת חייו של בן-חורין; עבד תמורת עבד; אישה תמורת אישה; אך ניתן גם להמיר את נקמת הדם בכופר (דִיה). הפרשנות לפסוק זה מסבירה כי נקמת הדם יכולה להתבצע רק כנגד הרוצח, ולא כנגד כל מי ששייך למשפחתו או שבטו. הקביעה כי ניתן להמיר את הקצאץ בכופר נפש פותחת את הפתח לסולחה, ואכן באחד מקבצי החדית' המוקדמים והחשובים ביותר בעולם האסלאם, פרי עטו של אלבח'ארי (מת בשנת 870 לסה"נ), מופיע פרק שלם בשם "שער הפיוס" (כתאב אלצֻלח), בו מובאים מקרים המתארים כיצד הנביא מוחמד ערך סולחה בין צדדים שונים בזמנו.

מערכת המשפט הישראלית היא יוצאת-דופן בין מערכות המשפט ברחבי המזרח-התיכון בכך שאינה מקבלת את טענת נקמת-הדם לצורך הקלה במקרה של רצח, שדינו במשפט הפלילי הוא מאסר עולם. בספרו נקמת דם; נידוי, תיווך וכבוד המשפחה (זמורה-ביתן, 2000), מסביר יוסף גינת כי ברוב מדינות המזרח-התיכון אם אדם הורשע בכך שהרג על רקע נקמת-דם או חילול כבוד המשפחה, הוא לרוב יזכה לחנינה תוך מספר חודשים, אם לא יזוכה לחלוטין מעונש. דוגמא אחת מיני רבות היא המציאות המשפטית בירדן, שם ניתן לגזור על רוצח שרצח על רקע נקמת-דם רק שמונה שנות מאסר. במקרה של רצח אישה או גבר על רקע חילול כבוד המשפחה העונש נע בין חצי שנה לשנתיים, והשופט אף רשאי לקבוע כי הנאשם חף מפשע.

סליחה, טעינו

על-פי המנהגים הקדומים, נועדה הסולחה להגן על הפושע מפני נקמת-הדם הצפויה לו, במטרה לעצור את מעגל הדמים שעשוי לנבוע מכך. כך, הסולחה ונקמת-הדם הם שני גורמים המשלימים אחד את השני ומהווים חלק בלתי-נפרד מאותו מכניזם שבטי לפתרון סכסוכים. אלא שבישראל, בה אין הכרה בלגיטימציה של נקמת-הדם, רווחת ההכרה בסולחה מתוך חוסר-הבנה בסיסי של השופטים, הנוטים לראות בסולחה עדות לירידה במסוכנותו של הנאשם. השופטים סבורים כי הסכם סולחה נועד לסיים את הסכסוך ולהגן על הקרבן, בעוד שלמען האמת ההסכם נועד להגן על הפוגע ומשפחתו מפני נקמה.

על בסיס טעות זו, שיחרר בשנת 1999 בית-המשפט העליון אדם שדקר אדם אחר והרס את חנותו. במקרה אחר, דרש בית-המשפט עצמו כי אדם שהואשם בחבלה ואיומים יקיים הסכם סולחה עם הקורבן כתנאי לחלופת מעצר (שמשמעה, בדרך כלל, מעצר-בית).

פעמים רבות הסכמי הסולחה לא ממלאים אפילו מטרה זו, ואף מסכנים את הקרבן. לדוגמא, בפסק-דין שניתן בשנת 2009, ערבייה שגרה במרכז הארץ הייתה נתונה במשך תשעת חודשי נישואיה לאלימות בוטה, אונס ומעשי סדום מצד בעלה, סייען שב"כ מעזה. לאורך תקופת חיי הנישואין היא ניסתה לעזוב אותו אך חזרה אליו, בין השאר בגלל הסולחות הרבות שנעשו ביניהם.

לעתים הסכמי הסולחה מביאים גם לשחרורם מהכלא של עבריינים שהורשעו בעבירות אלימות במיוחד. כך אירע במקרה של ריב בין חמולות בביר אל-מכסור, שכלל, בין השאר, הכאה מכוונת של תינוקת בת שנתיים על ראשה. בפסק-דין משנת 2005, המיר בית-המשפט העליון את עונש המאסר בפועל שהושת על המורשעים, שנקבע בבית-המשפט המחוזי, בשישה חודשי עבודות שירות, על סמך הסכם הסולחה שהושג בין הצדדים.

במחקר שערכה, זיהתה ד"ר נורית צפריר את גורמי הלחץ המשפיעים על גיבושן של סולחות פוגעניות במיוחד. הסולחה מוצגת בדרך כלל בפני בית-המשפט בשלב הבקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים. הדבר מוביל לכך שפעמים רבות נערכים הסכמי הסולחה בחופזה, תוך איומים מפורשים על הקרבן, כדי שיחתום על ההסכם על-מנת להיטיב עם הנאשם.

הסולחה בשירות הנאורות

למרות שפעמים רבות הסולחה אינה ממלאת את תפקידה, יש מי שסבור, מתוך גישה רב-תרבותית, שמוסד הסולחה לא רק לגיטימי, אלא אף מהווה אמצעי להכרה במעמדו של המיעוט הערבי בישראל כקולקטיב. בפסק-דין משנת 2003 קבע שופט השלום בחיפה רון שפירא כי תושב ג'יסר א-זרקא בעל עבר פלילי שתקף אדם במקל, שבר את גולגלתו והיה צפוי לעונש של עד 14 שנות מאסר, ירצה עבודות שירות בלבד, משום שנערכה סולחה בינו לבין הקרבן. בין הנימוקים להחלטה, מספק שפירא את הנימוק הפוליטי-חברתי:

בהיות הליך ה"סולחה" הליך שמקורו דתי מהווה מתן ההכרה למעמדו של הליך "סולחה" ומעמדם של הנכבדים העוסקים ב"סולחה" גם פועל יוצא של ההכרה והשמירה על זכויות ומסורות המיעוטים בישראל, הכרה המהווה חלק בלתי נפרד מהעקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל, עקרונות המהווים חלק משיטת משפטנו בהתאם להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו … הכרה במוסד ה"סולחה", במנגנון ישוב הסכסוכים ובתרומתם של נכבדי הקהילה להשקטת הרחוב והפחתת האלימות, יש בה גם כדי לחזק את האמון של המיעוט הערבי אשר לעיתים חש כי מערכת המשפט מתעלמת ממעמדו כקולקטיב. גם לעניין זה חשיבות ציבורית וסבור אני כי יש בכך שיקול כדי ליתן משקל של ממש לעריכת הסולחה.

כך, במקום לעסוק בתפקידו ליישוב סכסוכים ומניעת עוולות פועל בית-המשפט למען מטרה פוליטית באופיה. אך דבריו של שפירא לא הופיעו בחלל ריק. דברים ברוח דומה התבטא המשפטן אמנון רובינשטיין בספרו המשפט החוקתי של מדינת ישראל (שוקן, 2005), כאשר קבע כי מתן "אוטונומיה טריטוריאלית" לציבור הערבי בישראל, השוכן בתוך גבולות הקו הירוק, היא דבר רצוי, משום שכך יוכל ציבור זה לשלוט על חיי הדת והתרבות שלו.