כל אנשי הנשיא – יועצי אובמה לסכסוך

כשבועיים לפני המראת ה'אייר-פורס 1' בדרכו למזרח-התיכון, נפגש ברק אובמה עם עשרות נציגי ארגונים יהודיים באמריקה, מכל גווני הקשת הפוליטית, לשם הצהרה על כוונות הביקור. אך, כידוע, בארץ הקודש שוכנים גם פליטים מארצות-ערב, ולכן, לאחר מספר ימים (11.3), הזמין הנשיא לביתו הלבן גם קבוצה של ראשי ארגונים ערביים-אמריקנים בכדי לשמוע את דעתם ולקבל מהם המלצות ביחס לביקור. על-פניו אין זה אלא הוגן שהנשיא ייפגש עם קבוצות המייצגות כל צד מהסכסוך המתחולל באזורנו. אלא שבחינה מדוקדקת יותר של הארגונים שהשתתפו באירוע מעלה תהיות ותמיהות הן ביחס למזמינים והן ביחס למוזמנים.

ארגון ידידי חיזבאללה

בין אלו שהשתתפו בפגישה, נכחו נציגים מ'הועדה הערבית-אמריקנית נגד אפליה' (ADC) וכן מ'המועצה המוסלמית ליחסים ציבוריים' (MPAC), שני ארגונים אנטי-ישראליים מובהקים הידועים בתמיכתם בחמאס ובחזבאללה.

ארגון ADC הוקם בשנת 1980 על-ידי סנאטור ג'יימס אבּוּרֶזק, הערבי-אמריקני הראשון ששירת בסנאט. אמנם, מטרות הארגון הן "להגן על זכויות האזרח ולעודד הבנה הדדית", אך כיאה לארגונים מסוג זה, הדבר נכון כל זמן שמדובר ב"אזרח" הנכון. במהלך כהונתו, וגם לאחריה, טען אבורזק שוב ושוב כי על ארצות-הברית להפסיק את הסיוע הכלכלי לישראל, אשר ניתן לה לטענתו רק בשל לחץ מצד ארגוני לובי יהודיים. בשנת 2007, כסנטור בדימוס, הוא התראיין לערוץ 'אל-מנאר' – ערוץ החזבאללה – שם חזר על הדברים בתוספת שלל טענות צבעוניות נוספות, למשל, שמנחם בגין וי

צחק שמיר עמדו בראש ארגוני טרור; כי הערבים שהיו מעורבים בפיגוע במגדלי התאומים שיתפו פעולה עם "הציונים"; שחזבאללה וחמאס הם "לוחמי ההתנגדות" מהוללים; ועוד.

התמיכה בחמאס ובחזבאללה הפכה למעין מסורת בקרב נשיאי ADC. בשנת 1993 הצהיר הנשיא דאז אלברט מוח'יבר כי הוא מתקומם למשמע כינוי חמאס כ"חבורה של רוצחים". שנה מאוחר יותר התמנה חמזי מוג'רבי לנשיא והודה כי הוא "מכיר הרבה אנשים בחמאס. הם כולם מאוד מכובדים. אלימות אינה מקובלת עליהם, ואני לא מאמין כי ארגון החמאס הוא אלים". היתממות זו נמשכה, כאמור, גם בקרב שאר נשיאי הארגון לאורך השנים: "חזבאללה היא כוח שחרור אחראי וממושמע"; "חזבאללה הוא ארגון שחרור לבנוני … אי-אפשר להגדיר זאת כטרוריזם"; וכו'. אין זה פלא אפוא כי לנוכח אופיו התיירותי משהו של הביקור הנוכחי, יצא נשיא ADC הנוכחי וורן דיוויד מהפגישה עם אובמה בתחושת אכזבה.

אדם נוסף שהיה נוכח בפגישה זו הוא היועץ הפוליטי ג'יימס זוג'בי, מי שהיה בעבר מנהל אדמיניסטרטיבי של ADC ושותף בהקמת מספר רב של ארגונים לזכויות מוסלמים באמריקה. זוג'בי, אשר הגדיר עצמו "חבר טוב" של אובמה, גם הוא תומך נלהב של חמאס וחזבאללה, סייע בעברו לפת"ח וליאסר ערפאת ואף כינה את ישראל "נאצית" ואת פעולותיה כלפי הפלסטינים "שואה".

גם ארגון MPAC התנגד להגדרת חמאס וחזבאללה כארגוני טרור, ומאידך הגדיר את ישראל כמדינה טרוריסטית. בשנת 1998, אמר היועץ הבכיר וממייסדי הארגון מאהר חאת'ות, מחסידי מייסד 'האחים המוסלמים' חסן אל-בנא, כי התקפות חזבאללה על כוחות מזויינים (או במילים אחרות: על ישראל), הן לגיטימיות. בשנת 2000 התבטא בחריפות כאשר כינה את ישראל "מדינת אפרטהייד גזענית", הכריז כי הישראלים הם "קצבים" וכי ממשלות ערביות המשתתפות בוועידות שלום עם ישראל הן בוגדות ש"ישטפו לביוב של ההיסטוריה". גם סנגור הטרוריסטים, נשיא הארגון סלאם אל-מריאטי, אמר בשנת 1999 כי התקפות החזבאללה על חיילי צה"ל הן "התנגדות לגיטימית", וכי יש לקחת בחשבון את ישראל כחשודה באירועי ה-9/11.

מינויים בעייתיים

המפגש בבית-הלבן אינו ארוע מבודד, אלא חולייה אחרונה בשרשרת הקשרים שבין ADC ו-MPAC לממשל אובמה. אל-מריאטי, הקונספירטור אוהד החזבאללה, הוזמן בשנת 2010 על-ידי מחלקת המדינה האמריקנית להרצות בשמה באירופה בנושא חופש הדת וחופש הדיבור. בנוסף, נראה כי תמיכה בארגוני טרור לא טרדה את מנוחתם של כתריסר ארגונים ממשלתיים אמריקניים, ביניהם צבא ארצות-הברית ומחלקת-המדינה, אשר אירחו את נציגי MPAC בסעודת האִפְטַר (סיום הרמדאן) המסורתית בשנת 2009.

הקשר בין הארגונים הערביים-אמריקנים לממשל הוביל גם למינויים בתוך המערכת. לדוגמא, בשנת 2009 מונה כרים שוּרה לתפקיד בכיר במחלקה לביטחון-המולדת של ארצות-הברית על-ידי ג'נט נפוליטנו – מי שמונתה שנה לפני-כן על-ידי אובמה עצמו למזכירת ביטחון-המולדת. משנת 1999 ועד המינוי, עבד שוּרה ב-ADC במספר תפקידים משפטיים ומנהליים בכירים. במהלך עבודתו שיתף פעולה עם 'המועצה ליחסים אמריקנים-אסלאמיים' (CAIR), עליה כבר נכתב בהרחבה ב'מידה', וקבוצות אסלאמיות נוספות, בשתדלנות נגד יוזמות מלחמה בטרור של ממשל בוש הבן. כמו כן, בשנת 2008 מונה שוּרה כחבר צוות המשימה למדיניות חוץ של קרן פורד.

בראש של אובמה

קצרה היריעה מלהרחיב על מעללי הארגונים הערביים-אמריקנים ביחס לטרור, לישראל, וכן למעורבותם העמוקה בזרועות הממשל האמריקני. אך אם נחזור לסיבה לשמה התכנסנו, המפגש בין נשיא העולם החופשי וקבוצות אנטי-ישראליות מובהקות שכאלה מדאיג ומטריד. האמנם עמדותיהן בנוגע למדינה בה עומד הנשיא לבקר, בת-הברית הקרובה ביותר של אמריקה במזרח-התיכון ואולי בעולם כולו, לא נבחנו לעומק לפני שהוזמנו לשיחה בבית-הלבן? ואם אכן נבחנו, קשה להתחמק מהמסקנה המתבקשת ביחס לעמדותיהם ושאיפותיהם של אובמה וממשלו. ניתן רק לקוות כי השפעתן לא תגבר במהלך תקופת כהונתו השנייה של אובמה.

מסקנה נוספת עולה ביחס ל"תהליך השלום" המיוחל ומשמעותו אפילו בעיני הקבוצות הערביות-אמריקניות הנחשבות למתונות ביותר בקרב הארגונים הערביים-מוסלמים בעולם. הללו התאכזבו מכך שאובמה לא מתכוון להציג תכנית מדינית, ומאידך תומכות נלהבות של "ארגוני ההתנגדות" האלימים ביותר במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. יועצי אובמה היהודים נלהבים לסיים את הסכסוך ולהוטים להגיע להסכם. אך מבחינת יועצי אובמה המוסלמים "תהליך שלום" אינו הסכמות הדדיות על-סמך ויתורים משותפים, אלא כניעה של ישראל ללחץ הדיפלומטי הבינלאומי והטרוריסטי האלים המופעל כנגדה על-ידי הפת"ח, החמאס והחיזבאללה.