דור רביעי לרווחה: קבצני הזכויות שמייצרת המדינה

היא מחנה את הג'יפ החדש מרחק כמה רחובות הליכה, וצועדת לעבר הבניין. בדרך היא תפגוש בחברתה, שהשנה באה מוכנה, מצוידת בשקיות המותגים שאספה בטיול האחרון לאילת. בעוד הן עומדות בתור, הן עוד מספיקות להתרשם מהתסרוקת החדשה שמציגה זו שלפניהן, ומבניית הציפורניים של זו שנדחקת בגבן.

המתח השורר באוויר יתפוגג רק לאחר שיכנסו סוף-סוף ללשכת הרווחה, ויקבלו את סלי המזון לחג. קבצני רווחה לתפארת מדינת ישראל.

הסיפורים בכתבה זו, שנאספו בשיחות עם עובדים סוציאליים רבים, מצביעים על תופעה בעייתית: הסיוע החומרי שמעניקות לשכות הרווחה לנזקקים יוצר תרבות של תלות בלשכת הרווחה וכפיות-טובה אצל הפונים, המתרגלים לכך ש"מגיע להם" לקבל מהמדינה ומתורמי סלי רווחה.

"למה אני לא מקבל השנה שי לחג?" שואלים חלק מהפונים, משל היו "עובדים ברווחה", כשמתברר להם שהפעם הם לא מופיעים ברשימות החלוקה. אחר מתרעם בטענה שהוא כבר "דור רביעי ברווחה", ועוד אחד רב עם העובדת-הסוציאלית: "השנה את לא חושבת עליי".

לא ניתן להכחיש כי בישראל יש ציפיה ציבורית רחבה לכך שהמדינה תעזור לסובלים ממצוקה ועוני. אלא שבאותה מידה לא ניתן להכחיש כי תרבות הקצבאות מייצרת הונאה בקנה-מידה גדול מצד אחד, ומצד שני תלות רבה בקצבאות ואובדן סדר עדיפויות ראוי, מצד ציבור שהיה נורמטיבי לגמרי בנסיבות אחרות. מעט מדי מעזים לדבר על הצד השני של מטבע הרווחה.

מקבלים ומתלוננים

"בשבע השנים שאני בתפקיד, רק פעם אחת מישהו דחה את חבילת הסיוע בטענה שכנראה יש אחרים שזקוקים לה יותר ממנו". כך מספרת ל'מידה' פ', עובדת-סוציאלית מהצפון. "בשאר הזמן התגובות כעוסות מאוד. אפילו את המילה 'תודה' כמעט ולא שמעתי". לדברי פ', החלוקה יוצרת מתחים לא בריאים בין העובדים הסוציאליים לבין הפונים. "זה פוגע בקשרים שלנו עם המטופלים, הופך אותנו למושא ללעג ומבזבז לנו המון אנרגיה. במקום לטפל בילדים בסיכון אני צריכה לעשות טלפונים לאנשים ולהזמין אותם לבוא לקחת מנות-מזון", היא קובלת.

באחת הפעמים הגיע אליה אדם מבוגר מכור לסמים, שלא היה זכאי לסיוע לחג. "מרוב כעס הוא שלף את השיניים התותבות שלו וניסה להשליך אותן עליי", נזכרת פ' בחלחלה. כשראה שהחטיא את המטרה, עבר לקללות נמרצות. "הנקודה האירונית בכל הסיפור הזה היא העובדה שאת השיניים התותבות שלו הוא קיבל מהרווחה", היא מסכמת.

במקרה אחר התקשרה אחת המטופלות לראש-הצוות כדי להודיע שיש לה "עובדת סתומה כמו קיר, שלא מבינה כשמדברים אליה". והיו גם איומים: "שתחכה העובדת הסוציאלית, שתראה מה אעשה לה".

התלות שמפתחים חלק מהמטופלים במערכת הרווחה היא כה גדולה, עד שמענקי הסיוע הופכים עבורם למובנים מאליהם, וסדר העדיפויות הכלכלי שלהם משתבש לחלוטין. באחד המקרים מטופלת שהגיעה לבקש תלושי-מזון הסבירה כי נותרה ללא דבר, אחרי שבזבזה חמש-מאות שקלים בסיבוב בקניון עם ילדיה: "החלטתי שאני לא אומרת להם לא", היא הצדיקה את עצמה לעובדת הסוציאלית המשתוממת. במקרה אחר מטופלת טענה שהיא לא יכולה לשלוח את ילדיה לבית-הספר כי אין לה כסף "ללחמניה, שוקו ומונית". על רעיונות מהפכניים כדוגמת לחם פרוס (שמחירו מסובסד) ואוטובוסים (המסובסדים לתלמידים), היא סרבה לשמוע. כשהנזקקות הופכת לאורח-חיים קנה המידה הכלכלי מתעוות.

הפוליטיקאים מתערבים

מרבית המימון לסלי המזון ולתלושי הקנייה המתחלקים בלשכות הרווחה בשבועות האחרונים מגיעה מכספי תרומות, אליהם נוסף בדרך כלל גם תקציב מטעם ראש העיר. למרות שרוב המימון הוא למעשה פרטי, החלוקה נעשית לרוב באמצעות מחלקת הרווחה העירונית. הדבר יוצר מתח רב בין האינטרסים של הפוליטיקאים המקומיים לבין עבודתם של גורמי הסיוע.

"המטרה של ראש העיר היא לתת סיוע לכמה שיותר אנשים", מספרת ח', עובדת-סוציאלית מאזור ירושלים. "ככה הוא יכול להתהדר במספר גדול של נתמכים, למרות שכל אחד מקבל סכום קטן שבין 150 ל-300 שקלים". העובדים הסוציאליים, לעומת זאת, מעדיפים לרכז את המשאבים ולהצליח לסייע בסכום משמעותי למשפחות בודדות. "אני מעדיפה לתת 1000 ₪ לשמונה משפחות שבאמת זקוקות לעזרה ושמשתפות פעולה עם תכניות טיפוליות שלנו, מאשר לפזר 40-30 מנות קטנטנות שלא באמת עוזרות לאף אחד", היא מסבירה.

לפערים הללו יש גם השלכות מעשיות: "קורה לא פעם שמישהו שאנחנו מסירים מהרשימות פונה לראש העיר ואנחנו מקבלות הוראה מגבוה לתת למטופל הזה סל", מספרת ח'. "הגיע הזמן להוציא את הנושא הזה מהידיים של הרווחה", מסכמת פ'. "התורמים הם אנשים פרטיים, הם יכולים לפנות לתנועות הנוער, לגרעינים משימתיים ולמתנדבים אחרים שיבצעו את החלוקה". לדעתה, מחלקת הרווחה יכולה להמשיך להמליץ על שמות, אבל "החלוקה בפועל צריכה להתבצע על-ידי התורמים עצמם, ועדיף בסתר".

להפסיק את הקצבאות

עוד קול אחר בתוך המערכת משמיע איתן ארם, בעברו מנהל מחלקת הרווחה בקריית-שמונה, המרכז כיום את 'תכנית דרור' ל"פריצת שרשרת המצוקה הבין-דורית".

"הסיוע החומרי מזיק. הוא מחולק על-ידי העובדים הסוציאליים בשטח ועל-פי שיקול דעתם האישי. זה לא קריטריון אחיד והדבר יוצר פתח ללחצים רבים", מסביר ארם, שאף חקר את הנושא בעבודת המ"א שלו. "מי שמצליח להשיג יותר מהרווחה הוא מי שמצליח ליצור את התדמית של המסכן, ומשפחות רבות הורגלו לכך שזו הדרך להסתדר בחיים".

לדבריו, מדובר בנורמות האופפות את כל המערכת: "זה לא שיש למטופלים תפיסה של זכויות חברתיות או משהו כזה. הם פשוט גדלו לתוך הנורמות הללו והפנימו את המסרים האלה", הוא אומר. "העובדים נגררים להתנהלות הזו כי הם רואים מסכנות והם נוטים לרצות לעזור באופן מיידי. וגם הפוליטיקאים אוהבים את המצב כי זה מקנה להם הערכה בתור מי שעוזרים לשכבות החלשות". לדבריו, באופן זה "הרבה מהסיוע הופך בעצם לסיוע להישרדות, במקום לפעול לטווח רחוק יותר ולעזור לאנשים לשנות דפוסים ולצאת מהמסכנות".

אף שארם הוא תומך נלהב במדינת הרווחה ובמעורבותה המלאה בכל תחלואי החברה, הוא מודה כי רבות מהשיטות הנוהגות אינן מועילות כלל.

"רוב הכסף של תקציב הרווחה מחולק בקצבאות שונות, שחלקן ממש מזיקות", הוא אומר. "קצבאות הילדים הן הבעייתיות ביותר. ככל שיש יותר קצבאות יש יותר ילדים עניים, כי התמריץ של הקצבה מעודד בעיקר משפחות חלשות להוליד עוד ילדים. אם כבר מחלקים קצבאות, לפחות שיבטלו את קצבת-הילדים".

במקום להמשיך במצב הקיים, מציע ארם להסיט את המשאבים לתכניות שמיועדות לחילוץ מהמצוקה באמצעות עידוד תעסוקה, הכשרה מקצועית, חינוך ותכנון משפחה. "אני תומך בשינוי מערך התקבולים והתנייתם בפעולות מוגדרות וברורות מצידה של המשפחה. משפחה שנוקטת בפעולות לנטילת אחריות, ומשתפת פעולה עם תכניות השיקום שלנו, תוכל לזכות ליותר עזרה מהמדינה".

ארם למוד-תסכול. למרות מאמציו הרבים, עד היום הוכשרו רק כ-200 עובדים בכל הארץ לפעול על-פי עקרונות 'תכנית דרור', וגם הם אינם מיועדים בלעדית לתכנית אלא משמשים במקביל בתפקידי רווחה רגילים. "צריך להקצות לטובת העניין כוח אדם משמעותי, שיעסוק רק בנושא של יציאה ממעגל העוני וחילוץ ממצוקה. צריך עובדים שיהיו כפופים לביקורת תפוקות ולמבחן התוצאה", הוא מסביר. אלא שרשויות הרווחה לא ממהרות להתלהב מהרעיון, ובינתיים מאפשרות לארם רק להעביר הדרכות והכשרות במסגרת הצוותים הקיימים.

כלוב של זהב-שוטים

אחת הבעיות של מדינת-רווחה היא שפוליטיקאים מפתחים בעצמם תלות בחלוקת קצבאות וסיוע, בתור הנדבנים המיטיבים. משום כך קשה לצפות לשינוי כלשהו באופן בו המדינה מחלקת חלק ניכר מכספי המיסים שלה ומכספי נדבניה. השיטה כושלת, מודים גם אלו האחראים על החלוקה ותומכים בה. אך לעת עתה קשה לראות כיצד המערכת המדינתית תפסיק לפגוע באלו הזקוקים ביותר לעזרה, בכלאם בכלוב הזהב של קצבאות פטרוניות ובשיח זכויות שלא מקדם אותם לעבר פתרון ממשי.