נאום אובמה: השמיעה הסלקטיבית של השמאל

נאום אובמה נועד לחזק את מעמדו בציבור הישראלי ולהחליש את נתניהו לקראת הגברת הלחץ על ישראל. אך כאשר בוחנים את קווי המדיניות שהציג, מתברר שהשמאל הישראלי ואובמה כבר לא משדרים על אותו גל: אובמה אימץ ללא סייג את הדרישות והעקרונות המדיניים שהתווה נתניהו בשנים האחרונות. מכיוון שהעקרונות הללו ימנעו מאבו מאזן מלשבת ברצינות לשולחן המשא-ומתן, אין סיבה ממשית למצהלות השמאל.

לפני הכל, תני לי להבהיר משהו על הסיפור של "מדינה יהודית". הם התחילו לדבר על המדינה היהודית רק לפני שנתיים. מאז הם מדברים איתי על זה בכל הזדמנות, כל פורום שהשתתפתי בו. שואלים: מה אתה חושב על "המדינה היהודית". אמרתי את זה בעבר, ואגיד את זה שוב: אני לעולם לא אכיר ביהודיות של המדינה, או במדינה יהודית. מחמוד עבאס (אבו מאזן), הטלוויזיה המצרית, 23.10.2011.

תביעת נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית … מערימה קשיים בדרך למימוש תכנית שתי המדינות לשני העמים … המצאת תנאים מכשילים, דוגמת הדרישה שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית … [נהפכה] למנוף להשלכת האחריות על המשבר בזירה המדינית לפתחם של הפלסטינים. מאמר המערכת של עיתון 'הארץ', 25.10.2012

זה הזמן לעולם הערבי לנקוט בצעדים לקראת יחסים נורמליים עם ישראל. באותו זמן, חייבים הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, ובזכותה להגן על עצמה. נשיא ארה"ב ברק אובמה, ירושלים.

לא היה עוד נאום כזה מפי נשיא אמריקאי, או מפי מדינאי ישראלי. את דבריו של אובמה צריך להכניס לספרי ההיסטוריה – ולספרי הלימוד של ישראל … זה היה נאום הצדק. אם יש עוד נאומים היסטוריים, כזה היה הנאום הזה של ברק אובמה. גדעון לוי, 21.3.2013.

מבולבלים? גם אנחנו. כאשר משווים את תוכן נאומו של נשיא ארה"ב אובמה למאמרי המערכת של 'הארץ' מן השנים האחרונות, שמחת השמאל לאחר הנאום תמוהה. השמאל מן הסתם צודק בכך שאובמה מעוניין ללחוץ על ישראל להציע ויתורים מפליגים לפלסטינים. אולם אם הנאום שנשא הנשיא בישראל לא נועד להונות את הציבור הישראלי, הרי שבקרוב יתברר – כפי שטען השמאל עצמו לפני "הנאום ההיסטורי" – כי ההכרה בישראל כמדינה יהודית היא מכשול בלתי-עביר, שכן אין מנהיג פלסטיני היכול לקבל את הדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית.

גם אם יתברר כי הליטופים וההסכמה לדרישות ישראל היו מן השפה ולחוץ, בכל זאת סיפק אובמה בנאומו את מלאי התחמושת הרטורית והאידיאולוגית לה יזדקק נתניהו על מנת להדוף את לחצי השמאל והקהילה הבינלאומית. "לא אני קבעתי שעל הפלסטינים להכיר במדינה היהודית", יאמר נתניהו, "את הדרישה העלה נשיא ארה"ב, זוכה פרס נובל לשלום, ידיד ג'יי-סטריט וקורא אדוק של דוד גרוסמן: ברק אובמה".

שמאל גרסה 2.0

בחינה עניינית של הנאום מגלה אובמה קצת אחר, למוד-כישלונות. זה לא השמאל של נאום קהיר (שגם הוא, בזמנו, שלהב את השמאל הישראלי), אלא שמאל מפוכח יותר. שמאל המטיל אחריות לכישלונות המו"מ גם על הפלסטינים ועל מנהיגותם הסרבנית. שמאל שמתחיל קצת לחשוש שאולי הימין צודק, והפלסטינים רוצים הרבה יותר מאשר מדינה עצמאית. שמאל שקורא להצעות של אולמרט ולבני נדיבות, ותוהה בקול מדוע הפלסטינים לא קפצו עליהן. שמאל שרואה, ואומר בקול בנאום פומבי, כמה שנאה ורוע חסרי-הצדקה יש כלפי ישראל. שמאל שמבין כעת כי דרישת נתניהו להכרה בישראל כמדינה יהודית איננה סתמית, אלא משמשת מבחן אותנטי לרצינות כוונות הערבים במשא-ומתן.

בעקבות חששו זה, השמאל החדש מתייחס ברצינות גם לנושאים סמליים, הרבה מעבר לסוגיית ההכרה בישראל כמדינה יהודית. בשלל נושאים הביע אובמה עמדות שרוחן זר לרוב כותבי מאמרי המערכת של 'הארץ', ארגוני "זכויות האדם", "אנשי רוח", או המרצים, המחזאים ויתר חותמי העצומות הסדרתיים שמיהרו להתמוגג מדבריו. כך, למשל, הכחיש אובמה את טענת השמאל שישראל היא סרבנית שלום מתמידה, האשמה הקבועה בקריסת המשאים-ומתנים ובפרוץ האלימות:

אני יודע שישראל הסתכנה למען השלום. מנהיגים אמיצים – מנחם בגין ויצחק רבין – הגיעו להסכמים עם שניים משכניכם. הצגתם הצעות משמעותיות לפלסטינים באנאפוליס. נסוגתם מעזה ולבנון, ואז ניצבתם בפני טרור וטילים. הושטתם יד לחברות בכל רחבי האזור, ולעתים תכופות מדי נתקלתם במציאות מכוערת של אנטישמיות. לכן אני מאמין ברצונו של העם הישראלי בשלום, ויש לכם כל זכות להיות ספקנים באשר לאפשרות להשיגו.

אובמה גם הכחיש את טענת השמאל שישראל הופכת מדמוקרטיה למדינה פשיסטית וגזענית, בשבחו את העובדה ש"ישראל הצליחה לבסס דמוקרטיה חזקה", בזמן בו ישנם "איומים בלתי-פוסקים על ביטחונה". הוא אף קישר בין הפצצה האיראנית לשואה, רעיון עליו זכה נתניהו לקיתונות של לעג ולהאשמה כי הוא מחרחר מלחמה. חשוב יותר: הוא דחה את עמדת הפלסטינים בנוגע לתנאים המוקדמים למו"מ, כולל הקפאה של בנייה בהתנחלויות.

יתר-על-כן, אובמה, בניגוד לנאומים קודמים שלו, הצדיק את קיום ישראל באופן היסטורי ומוסרי, מבלי להדגיש את השואה. הוא סיפר את הנרטיב הישראלי בהערצה שאם הייתה נשמעת מפי איש ימין הייתה זוכה ודאי בשמאל לכינוי "קיטש לאומני רומנטי":

מסעו של העם היהודי למימוש הבטחת מדינת ישראל נמשך דורות אינספור, דרך מאות שנים של ייסורים וגלות, דעות קדומות, פוגרומים ואפילו רצח עם. בתוך כל אלו, נצר העם היהודי את זהותו הייחודית, את מסורותיו, ואת כיסופיו למולדתו. ולמרות שהיהודים הגיעו להישגים יוצאי דופן בכל רחבי העולם, חלום החירות האמיתית מצא ביטוי מלא ברעיון הציוני – להיות עם חופשי בארצו.

גדעון לוי צודק: הדברים הללו אכן ראויים להיכנס לספרי הלימוד בהיסטוריה ואזרחות. בהחלט חבל שבספרים שנכתבו בשנים האחרונות, ברובם על-ידי בני מחנהו, קשה למצאם.

שמאל הוא שמאל הוא כבר-לא-בדיוק שמאל

אכן כן, אובמה שופע הכריזמה הוא איש שמאל מובהק, והפיוזים של הימין קופצים לנוכח הרבה מהתבטאויותיו. הוא נגד הכיבוש, אותו הוא מתאר כמי שחי בסרט שמפיקים לו עיתון 'הארץ' וארגוני הקרן החדשה לישראל; הוא בעד שתי מדינות לשני עמים; הוא אוטופיסט נאיבי, שכנראה מאמין (מפני שכל הילדים מזכירים לו את שתי בנותיו), כי השלום ממש מעבר לפינה (ועזבו אתכם מאינטרסים לאומיים, בטחון, משאבים, תרבות, דת, לאומיות, פערים כלכליים, דמוגרפיה, ועוד). החלטתו לנאום בפני סטודנטים ולא בפני הכנסת מעידה על הבנתו שהוא יתקשה בקרב הנציגים האותנטיים של הציבור הישראלי, ומוטב לו לנאום בפני צעירים אוטופיסטים כמותו (חלילה לא מאוניברסיטת אריאל).

אבל "עוולות הכיבוש" לא היה הכל בנאום. הגישה המדינית העדכנית של אובמה וקבלתו מספר רעיונות שמקורם בהנהגה הישראלית חשובים לא פחות. מוטב לשמאל הישראלי להטות אוזן ולהפנים את המסר המלא של הנשיא, שכנראה למד משהו על ריאליזם ועל המזרח-התיכון בקדנציה הראשונה שלו, בה התנפצו כל כך הרבה מציפיותיו. היום, בסוגיות של מדיניות, הקול הוא קול "מיסטר פרזידנט", אך האג'נדה אג'נדת נתניהו.

כישלון הגישה הכוחנית מול ישראל וריצוי הערבים

מה גרם לאובמה לשנות את גישתו, שבקדנציה הראשונה קיבלה את עמדת השמאל הישראלי כי הפתרון יושג על-ידי הפעלת לחץ על ישראל? כדי לענות יש לנסח את השאלה באופן מעשי: מה השיג אובמה מנאום קהיר, ההתעלמות מישראל, הזלזול בנתניהו (שיחה כשנעליו על השולחן, סירוב לקיים מסיבת עיתונאים משותפת), כפיית הקפאת בנייה בהתנחלויות, ואילוץ נתניהו להכיר בעקרון שתי המדינות (נאום בר-אילן)?

התשובה: כלום בריבוע. הפלסטינים, במקום לבוא למשא-ומתן תחת חסותו, העמידו שורת תנאים נוספים, ויצאו – בניגוד לבקשת אובמה – למערכה דיפלומטית ישירה נגד ישראל במוסדות בינלאומיים שונים. בדעת הקהל הישראלית אובמה נתפס כעוין, ונתניהו הזכיר לאמריקנים את עקרונותיו המדיניים, כולל הכרה בישראל, בנאומים שזכו לתמיכה רחבה ברחוב ובמוסדות השלטון בארה"ב.

אובמה למד את הלקח. במקום בו נכשל הכוח, הוא החליט לפעול במוח. במקום להתנגש עם נתניהו וללכד סביבו את הקונצנזוס הישראלי, הוא מצד אחד בונה אמון ופופולריות בציבור הישראלי (לפחות בשמאל ובמרכז), למקרה של עימות עתידי עם נתניהו, ומצד שני מקשיח עמדות מול הפלסטינים, ולא נענה לתביעתם להציב דרישות מוקדמות, כולל בנוגע להתנחלויות. בנוסף, הוא יוצר רושם שלא ישקיע בסכסוך הרבה, בהשאירו כאן את קרי נציגו ללא סמכויות ממשיות.

השלום לא בדרך

ולמרות כל זאת, השלום אינו בהישג יד. גם הגישה השמאלית החדשה של אובמה לא תוביל אליו. השלב הבא בהתפכחותו יגיע כשיגלה אובמה אמת מרה נוספת, שלמדו על בשרם כל אנשי ה"מרכז" הישראלים: הפלסטינים לא אוהבים דרישות. הם רוצים לקבל בלי לתת, ואז לעבור לדרישה הבאה בתור. הנסיון של אובמה להיות מאוזן ייתקל בקיר שהכשיל וימשיך להכשיל את יוזמות המשא-ומתן: הבעיה איננה חוסר-איזון, אלא חוסר-יכולת וחוסר-רצון מצד הפלסטינים לסיים את הסכסוך. כאמור, אפילו את הנוסח הכללי "שתי מדינות לשני עמים, אחת פלסטינית ואחת יהודית" – הנוסחה היחידה להסכם אפשרי – אין פלסטיני שיכול לקבל.

תגובות הפלסטינים לביקור אובמה מראות שאלו הם פני הדברים. הכל, אם כן, נאמר וידוע. אפילו אובמה כבר יודע לחשוש מן העתיד לבוא ומטיל ספק ביכולת להשיג הסכם, כולל הבעת דאגה גלויה בכנות הפלסטינים ותמיכה בשאיפת השלום הישראלית. אובמה 2.0 מציג קווי מדיניות ריאליים יותר, ואין ספק שיש לשמאל הרבה מה ללמוד מנאומו; השאלה היא רק מתי יפסיק השמאל לשמוע באופן סלקטיבי.