לחגוג את פסח עם נוּן ואלתרמן

לא מעט משירי נתן אלתרמן הפכו לסמל דור הקמת המדינה; כך, למשל, 'זמר הפלוגות': "כי לא נשוב אחור, ודרך אין אחרת. אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו", או 'מגש הכסף': "ואומה תעמוד קרועת לב אך נושמת, לקבל את הנס האחד אין שני". 'מגש הכסף' פורסם ב'טור השביעי' בעיתון דבר, בו הדפיס אלתרמן בין 1943 ל-1967 קרוב ל-700 שירים (שלא במפתיע, סופגים היום השירים הציוניים ומלאי הפאתוס הללו ביקורת נוקבת משמאל).

לצד השירים שהלחנתם שמרה אותם בתודעה, נותרו פנינים רבות עלומות. יצירה אחת שכזו היא השיר שהתפרסם בפסח תש"ט – ערב הפסח הראשון של המדינה היהודית העצמאית –  המיטיב לבטא את הלך הרוח ששרר אז בישראל ואת זיקת הציונות למקורותיה היהודיים. שם השיר: 'נוּן'.

מהלכו של נוּן

אדם שגרתי, בשם נוּן, חי לו במצרים. חייו חיי עבדות נוראה, מלאי תלאה וסבל, אך הוא חי אותם תוך השלמה עייפה עם המציאות. התנהלותו עצלה, אין לו סיבה למהר. עבד טיפוסי, המקבל גורלו באפתיה ("כדבר המובן מאליו"). כמו את סבלותיו ועבדותו, גם את הציווי לארוז כליו ולצאת ממצרים מקבל נוּן ביגע וחוסר אמון, וכך אף את הנסים והפלאות המתרחשים במהלך הבריחה.

אך אז, ללא הכנה, כאשר מושרת שירת-הים, מתחולל בו שינוי גדול. מצד אחד, משפיעה עליו ההבטחה העתידית – "תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בהר נחלתך"; מצד שני, הביצוע: לא רק משה שר, העם כולו שר. ב'שמות' כתוב רק: "אז ישיר-משה ובני ישראל", אבל אלתרמן מוסיף: "עֵת גֻּלְגַּל כְּמוֹ רַעַם שִׁיר-הֶחָג בְּאַדִּיר עַל הַחוֹף". העם שר בגאון, בקול גדול:

זהו קול הולדתה של החירות הלאומית. שירת ההמונים מעידה בפני נוּן על קיומה של אומה. כעת משלים את ההבטחה האלוהית הציבור שיממשה. את נוּן פוקדת בשורת קץ הגלות וראשית הקוממיות, והוא יכול לראשונה, מתוך מודעות שלא הייתה לו, להשקיף על ההיסטוריה שלו ושל עמו; בבת-אחת, בזכות החירות הלאומית שנמצאה לו, מתחוורות ומקבלות משמעות עבדותו (זכר הטיט, החומר והשוט), תלאותיו (פצעיו נושאים פתאום צעקה), וגאולתו הניסית.

את המשך דיוננו הקצר נותיר לסוף, כדי שלא לפגוע בקריאה הראשונה. התיאור הדרמטי משהו גם חוטא לוירטואוזיות הקלילה של אלתרמן, המצפינה עומק ודקויות אינספור. רשות הדיבור, אם כן, למאסטרו:

                       נוּן

                    בְּבִקְתָּה מִתְמוֹטֶטֶת מִיּשֶׁן,
                    עִם אֶחָיו בְּחַסְדֵי אֵל חַנּוּן,
                    הִתְגּוֹרֵר לוֹ אֵי-אָז אִישׁ בְּגשֶׁן,
                    אִישׁ-עִבְרִי פָּלְמוֹנִי וּשְׁמוֹ נוּן.

                    בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת – שָׁם שָׁקַע הוּא
                    בֵּין מִכְרוֹת רַעַמְסֵס אוֹ פִתֹם.
                    וּלְמוֹפְתִים נוֹרָאִים לֹא חִכָּה הוּא
                    כִּי אָמַר הוּא: מוֹפְתִים? מַה פִּתְאֹם?

                    תַּחַת שֵׁבֶט נוֹגֵשׂ הַקּוֹרֵעַ
                    מֵעָלָיו אֶת עוֹרוֹ הַצָּהֹב,
                    דֹּם הִלֵּך, הוּא, אָדִיש וְיָגֵעַ,
                    וְלִבּוֹ לֹא נִשְׁבַּר מִמַּכְאוֹב.

                    וּבְאוֹתָהּ הֲלִיכַת עֲצַלְתַּיִם
                    הוּא נִגַּשׁ וְאָסַף אֶת כֵּלָיו
                    בְּיוֹם צֵאת יִשְרָאֵל מִמִּצְרָיִם…
                    כָּאָמוּר שָׁם בַּסֶּפֶר הָעָב.

                    וְהִדְלִיקוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ
                    אֶת מוֹפְתֵי לֵדָתוֹ שֶׁל הָעָם,
                    וְרָתְחוּ הַתְּהוֹמוֹת וְסָעָרוּ
                    וּלִשְׁנַיִם נִקְרַע הַיָּם – –

                    אֲבָל גַּם אֶת הַיָּם הַקָּרוּעַ,
                    וְהַמָּוֶת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו,
                    הוּא עָבַר, עִם סַלּוֹ הָקָּלוּעַ,
                    כְּדָבָר הַמוּבָן מֵאֵלָיו.

                    וְהַקְּרָב לֹא נָתַן בּוֹ צְמַרְמֹרֶת
                    וְלִבּוֹ עוֹד עִקֵּש וּמַחֲשֶה–
                    כָּךְ הִגִּיעָה אִתּוֹ הַמָּסוֹרֶת
                    אֶל פְּסוּקֵי "אָז יָשִׁיר משֶׁה"…

                    אֲבַל אָז, עֵת גֻּלְגַּל כְּמוֹ רַעַם
                    שִׁיר-הֶחָג בְּאַדִּיר עַל הַחוֹף, –
                    אָז (גַּם נוּן לֹא יָדַע עוֹד מַה-טַּעַם…)
                    בּוֹ הָשְׁבַּר לְבָבוֹ כִּי בָא סוֹף…

                    הוּא זָכַר אֶת הַטִּיט וְהַחֹמֶר,
                    וְזָכַר אֶת הַשּׁוֹט בְּאָדֹם,
                    וּפְצָעָיו שֶׁהֶחֱרִישוּ בְלִי אֹמֶר,
                    צְעָקָה נָשְׂאוּ יַחַד פִּתְאֹם.

                    הוּא זָכַר הַמּוֹפְתִים שֶׁבָּאָרֶץ,
                    הוּא זָכַר אֶת הַחֹשֶׁך-וָדָם,
                    הוּא זָכַר הַתְּהוֹמוֹת שֶׁסָּעָרוּ,
                    הוּא הֵבִין
                    כִּי נִקְרַע לוֹ הַיָּם – –

                    בְּיָדוֹ הַשְּׂעִירָה כְּמוֹ יַעַר
                    אֶת רֹאשׁ בְּנוֹ הוּא הֶחֱלִיק בְּעֶדְנָה.
                    וִיהוֹשֻׁעַ (בִּן-נוּן) עוֹדוֹ נַעַר,
                    עוֹדוֹ נַעַר קָטָן בַּגַּדְנָ"ע…

                    בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת הִתְיַפֵּחַ
                    אִישׁ זַקֵן מִפְּשׁוּטֵי יִשְׂרָאֵל –
                    וְהֵאִיר אָז אוֹתוֹ הַיָּרֵחַ,
                    הַדּוֹלֵק מֵעָלֵינוּ הַלֵּיל

                       פסח תש"ט

יהושע בן נוּן בפסח תש"ט

חזרנו. האיש הפשוט נוּן מלטף את ראש בנו הנער – יהושע – ומתייפח. אותו נער, אנו יודעים, יגדל לממש את הבטחת שירת-הים. יהושע כבר שייך לדור שדוחה את העבדות ונלחם על חירותו, דור שחזר להיסטוריה מן הגלות חסרת-הזמן במצרים. אך טרם הגיע השיר לסיום. בשורותיו האחרונות זורח הירח, אשר האיר מעל נון, גם על אלתרמן וקוראיו, חוגגי חג החירות תש"ט לראשונה מזה אלפיים שנים במדינתם הריבונית בארץ-ישראל. הנס של נוּן הוא הנס של תש"ח. פשוטי ישראל דאז (נוּן ובני דורו), הם החלוצים ושורדי השואה "דהיום" (1949). מועד פרסום השיר הוא חלק מהותי בו.

היציאה מעבדות לחירות נראתה בעיני רוב ה'נוּנים' טרם הקמת המדינה כבלתי-אפשרית, מיותרת, ואפילו לא-ראויה או נושאת חטא. אך בארץ ישראל תש"ט, דורש אלתרמן, ישיל מעליו דור ה"נונים" את אדישותו, עייפותו וקבלת הדין שלו. נוּן מלטף את ראש יהושע, וקוראי אלתרמן מלטפים את ראשי ילדיהם, ומורישים להם מטען של חירות לאומית והבטחה אלוהית – לקחו של נוּן, נס העצמאות.

הדמיון ההיסטורי שריגש את אלתרמן בהחלט מפעים. הביצוע האסתטי, על שלל ההבחנות רבות המבע, מופתיים. בצירוף ההקשר והזמן בו פורסם, נוּן הוא בפני עצמו פיסה של היסטוריה ציונית.

           
המילים נלקחו מאתר עיתונות יהודית היסטורית, בעדכון הופעתן בספר 'הטור השביעי'.