טרכטנברג והטעויות: את מס החברות כדאי להוריד

ועדת טרכטנברג המליצה להעלות את שיעור מס החברות, והפופוליזם חוגג * התקשורת תומכת, בעלי הון שממילא לא משלמים את המס מעודדים, ומשרד האוצר קופץ בשמחה על קופת החברות * אלא שהוועדה הגיעה למסקנותיה דרך השוואות לא-הגיוניות ושימוש בנתונים הלא-נכונים * למעשה, ההפך הוא הנכון: בעוד שהעלאת המס תפגע במשק הישראלי כולו, הורדתו מצטיירת כמנוע הצמיחה החשוב ביותר למשק

העלאת שיעור מס החברות מוזכרת תדיר בתור אחת התוכניות המיועדות לסגור את הגרעון הנוכחי בתקציב הממשלה. למדיניות זו, הנסמכת במידה רבה על המלצות ועדת טרכטנברג, אין התנגדות של ממש בדיון הציבורי; מס החברות נתפס בתור מס המוטל על עשירים, ולכן נראה שמדובר בצעד פרוגרסיבי ראוי לזמני משבר. התמיכה גורפת: התקשורת, בעלי-ההון המקושרים (ממילא הם אינם משלמים את שיעורי המס האלו מתוקף ההנחות שהם מקבלים במסגרת חוק עידוד השקעות הון), ופקידי האוצר, השמחים לכל תוספת כספית מהירה שתעזור להם לסתום את הבור התקציבי.

אך אליה וקוץ בה: הניתוח של ועדת טרכטנברג בנושא בעייתי וחסר. ניתוח מלא ומדויק יותר מוביל דווקא למסקנה ההפוכה: שיעור מס החברות בישראל צריך לרדת, לא לעלות, במיוחד עכשיו, כשמרבית המומחים צופים ירידה בשיעורי הצמיחה.

מס חברות בישראל ובעולם

מס החברות בישראל נמצא במתווה ירידה מזה שלושה עשורים. עד אמצע שנות ה-80 הוא עמד על מעל ל-60%, וירד בהדרגה עד לשיעור של 36% בשנת 1996. בשנת 2003 המס החל לרדת שוב, עד לרמה של 24% בשנת 2011, שאז התערבה ועדת טרכטנברג והעלתה אותו לשיעור של 25%, והמליצה אף להגדילו ל-26% בהמשך. שתי הירידות הגדולות – מאמצע שנות ה-80 ובשנת 2003 – נועדו לייצר צמיחה בתקופות משבר על-ידי עידוד השקעות ויזמות – והפלא ופלא: זה עבד מצוין.

הפחתת מס החברות בארץ היא חלק מהתחרות העולמית למשיכת השקעות זרות, תחרות שדוחפת את מיסי החברות בכל העולם למטה. בשבדיה, למשל, עד שנות ה-90 היה מיסוי החברות בין הגבוהים בעולם. אך אז פקד אותה משבר כלכלי שהוביל את הממשלה להפחית את שיעורו, עד שבאמצע שנות ה-90 היה מס החברות השבדי נמוך ביחס לשאר אירופה. לאחר מכן הפחיתו גם מדינות אחרות את המיסוי, ובשנים האחרונות החליטה שוודיה על הפחתה נוספת של המס ל-22% בשנת 2013.

מגמה דומה מסתמנת גם בארצות אירופאיות קטנות אחרות: שאר המדינות הנורדיות, אירלנד (שהסתכסכה לאחרונה עם צרפת וגרמניה בגלל מס החברות הנמוך שלה), שוויץ, פורטוגל, מדינות מזרח אירופאיות כגון הונגריה וצ'כיה, ועוד. מאז תחילת המשבר הנוכחי מדינות אירופאיות רבות הכריזו על הפחתה במיסוי החברות, למרות קשיים תקציביים. ישראל היא בין המדינות הבודדות בעולם הפועלות בכיוון הפוך למגמה.

שלוש הטעויות של ועדת טרכטנברג

בדו"ח ועדת טרכטנברג נטען כי שיעור המס בישראל ממוצע ביחס למדינות ה-OECD, ולכן אין סיבה להמשיך ולהפחית אותו. בטיעון נכללו שלוש טעויות.

ראשית, נבחין בין שני מושגים: מס חברות סטטוטורי, לעומת מס חברות אפקטיבי. שיעור המס הסטטוטורי הוא שיעור המס הקבוע בחוק (המספרים שצוינו עד כה מתייחסים אליו). שיעור המס האפקטיבי, לעומת זאת, הוא שיעור המס הממוצע שחברות משלמות בפועל – כולל הנחות במסגרת חוקים שונים (עידוד השקעות הון, מיסי חברות התלויים בגודל החברה, וכו'). מס החברות האפקטיבי הוא החשוב יותר, כמובן, מפני שהוא מייצג הן את התמריצים העומדים בפני חברות בינלאומיות השוקלות להשקיע בארץ, והן את הכספים המגיעים לתקציב הממשלה בפועל.

כאן מצויה הטעות הראשונה של ועדת טרכטנברג: התייחסותה למס סטטוטורי ולא למס אפקטיבי. השוואה בינלאומית של מיסוי אפקטיבי, שערכה פירמת רואי החשבון PwC, מעלה כי המיסוי בישראל דווקא גבוה, בייחוד ביחס למדינות מערביות דומות לנו בגודלן.

הטעות השנייה היא ההשוואה לממוצע ה-OECD. מיסי החברות הגבוהים בעולם נהוגים במדינות מערביות גדולות כגון יפן, גרמניה, צרפת וארצות-הברית, שם קיים שוק פנימי גדול שחברות מוכנות לשלם מס גבוה כדי להיחשף אליו. אין סיבה להשוות את מדינת ישראל למדינות כאלו. השוואה למדינות מערביות בסדר הגודל של מדינת ישראל מעלה מיסוי ממוצע נמוך יותר.

הטעות השלישית היא ההנחה שמדינת ישראל צריכה להיות ממוקמת באזור הממוצע. מיסוי חברות אינו הפרמטר היחיד המשפיע על שיקול דעתן של חברות בינלאומיות; נושאים חשובים לא פחות הם תשתיות התחבורה, נמלי הים, שחיתות, המרחק הפיזי משווקים חשובים, המצב הביטחוני, ועוד. ברוב הפרמטרים הללו מדינת ישראל משתרכת הרבה אחרי המדינות הנורדיות, שוויץ, אוסטריה והולנד, ובחלקם גם אחרי אירלנד, פורטוגל ומדינות מזרח-אירופה. מדינות רבות משתמשות במיסוי החברות על מנת לפצות על חסרונותיהן, ובהתאם לכך רמת המיסוי הסבירה בישראל צריכה להיות מתחת לרמת המיסוי הנהוגה במדינות הנורדיות או בשוויץ.

מי ישלם על העלאת המס?

האם הפחתת מס החברות מיטיבה רק עם העשירים? לא, משתי סיבות עיקריות. ראשית, מרבית ההון במדינת ישראל שייך לגופים מוסדיים, כקרנות פנסיה וקופות גמל, כך שמרבית החברות נמצאות למעשה בבעלות הציבור הרחב. מיסוי שיפגע בביצועי החברות יפגע גם בביצועי קרנות הפנסיה של הציבור. שנית, מס החברות משפיע על הצמיחה. מחקר של ה-OECD משנת 2010 מצא כי מכל סוגי המיסים, מס החברות הוא המשפיע ביותר על הצמיחה. מחקרים אחרים מצאו כי העלאת המס גוררת ירידה במשכורות התושבים במדינה, כתוצאה ממשיכת השקעות זרות. כאשר הצמיחה נפגעת הכנסות הממשלה יורדות, שירותי הרווחה מקוצצים, האבטלה גדלה, והעניים הם הראשונים להיפגע.

הדיון בנושא מיסוי חברות סובל מפופוליזם ומחסור בנתונים מדויקים. מן הנתונים הקיימים עולה בסבירות גבוהה כי מס החברות האפקטיבי בישראל כיום גבוה מדי, והעלאת שיעורו עלולה לפגוע בצמיחה ובתחרותיות המשק. לא ניתן להפריד את הדיון על המס הסטטוטורי מהדיון על חוק עידוד השקעות הון, שקובע במידה רבה את שיעור המס האפקטיבי, ולא ניתן לקיים את הדיון על חוק עידוד השקעות הון ללא השוואה בינלאומית תקפה. ובכל אופן, אסור להקריב את הצמיחה העתידית של מדינת ישראל בשמה של מטרה קצרת-טווח וקצרת-רואי, כסגירת החור בתקציב כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות התנגדויות פוליטיות.