דת, מדינה והמגזר: חשיבה-מחדש

באוטוביוגרפיה החדשה שלו שיצאה לאחרונה בעריכת אבי רט, מתאר הרב שלמה גורן ז"ל שני עימותים שהיו לו, בעת הקמתו של צה"ל, עם מנהיגיה הפוליטיים של הציונות הדתית דאז, ראשי 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי'. העימות הראשון נסב סביב הקמת חטיבות נפרדות לדתיים בצבא. מנהיגי הציונות הדתית יחד עם הרבנים הראשיים לישראל ביקשו להקים חטיבות נבדלות לציבור הדתי, מפני חששם ששירות מעורב "יקלקל" חיילים דתיים, כשמנגד הרב גורן, מתוך תפיסה ממלכתית כוללת, התנגד לדרישה זו.

העימות השני נגע לשאלת מינויי הרבנים וקציני הדת ברבנות הצבאית. גורן מתאר כיצד התבקש "שכל המינויים שייעשו ברבנות הצבאית יהיו לפי מפתח מפלגתי שהם יקבעו", בעוד הוא התעקש שהמינויים יתנהלו באופן "מקצועי וראוי, אך ורק לפי הכושר והיכולת של האדם".

בפרספקטיבה של 65 שנה, נראה שבעימות הראשון נחל הרב גורן ניצחון. כיום, כשבראשות 'הבית היהודי', גלגולה העכשווי של 'המזרחי', עומד נפתלי בנט, בוגר סיירת מטכ"ל, יחד עם איילת שקד החילונית, קשה להאמין שראשי מפלגה זו תמכו בעבר בשירות נפרד לדתיים. אפילו המחלקות ההומוגניות של "ההסדר" משרתות בפלוגות ובגדודים רגילים, כשמלבד גורמים חרד"ליים שוליים למדי איש אינו מהרהר בהקמת מחנות צבאיים נפרדים לציבור הדתי-לאומי.

מנגד, בעימות השני עם מנהיגי 'המזרחי' נראה שהרב נחל כישלון. אמנם, המינויים ברבנות הצבאית מתבצעים כיום ללא זיקה לממסד הפוליטי, אך כל מוסדות הדת במדינה, ובפרט מינוי הרבנים, מתנהלים באופן מפלגתי-סקטוריאלי.

אידיאולוגיה, מגזריות והרבה כסף

חילופי השליטה המתרחשים בימים אלו במשרד הדתות מפיחים בקרב רבים רוח של תקווה לשינוי מהותי במוסדות הדת בישראל, לאחר שנים של סיאוב. אך בפועל סביר להניח ששינוי כזה לא יתרחש. בכתבה שפרסם לאחרונה ארי גלהר ב'מקור ראשון', בשם "תוכנית הבית היהודי לשינוי פני הרבנות", הוצג היעד שהוטל על שר הדתות, נפתלי בנט: "לרכז את עבודת ההכנה לבחירות ברבנויות השונות ובמועצות הדתיות, ולסייע בהשתלטות המפלגה על המעוזים המצויים בשליטת ש"ס". שאיפת 'הבית היהודי' אינה מפתיעה במיוחד והיא צעד פוליטי מתבקש אך מצער.

ראשית, על מנת לפתור את סיאובם של מוסדות הדת בישראל צריך הרבה יותר מאשר להחליף את הכיפה של העומד בראש המערכת, שכן הבעיה המרכזית היא המנגנון. מודל שירותי הדת בישראל בנוי על מודל ריכוזי בו אין  תחרות מינימלית ולאזרח אין יכולת לבחור בנותן השרות הטוב עבורו. גם מי שמייחל לכך שמינויו של הרב סתיו יביא למהפכה דרמטית במערכת משלה את עצמו: סמכויותיו של הרב הראשי הינן מוגבלות ביותר ותלותו במערכת הפוליטית רבה מדי.

שנית, בציונות הדתית טוענים שהחילונים צריכים לתמוך ברבנים הדתיים-לאומיים מפני שהם פתוחים, מבינים ומתחשבים ביותר. אלא שבסיפור מעורבת גם מגזריות לא מבוטלת. למשל, בבחירות הקודמות לרבנות הראשית התמודד הרב שלמה דיכובסקי, הנחשב לתלמיד חכם חרדי גדול, אך גם לרב בעל עמדות מקוריות בסוגיית העגונות ומסורבות הגט כמו גם בתחום היחס המורכב שבין מערכת המשפט ההלכתית והישראלית. לו הייתה המפד"ל תומכת בו היה סיכוי גבוה לבחירתו, אך בשל הרקע החרדי שלו העדיפה הציונות הדתית להריץ מועמד מטעמה, וכך זכה הרב מצגר מן ההפקר. בעולם הפוליטי הרצון לראות במשרה רמה רב מ"אנשי שלומנו" חשוב יותר מאשר דעותיו הספציפיות בנושאים העומדים על הפרק או מגדולתו בתורה. למעשה, גם את המלחמות הפנימיות המתנהלות עתה בתוך הציונות-הדתית על משרת הרב הראשי האשכנזי יש לראות לא רק כמאבק אידאולוגי אלא גם כמאבק מגזרי פנימי בין תתי-מגזרים שונים בתוך הציבור הדתי-לאומי.

לאידיאולוגיה ולמגזריות מצטרף גורם משמעותי נוסף, עליו עמד לאחרונה הרב סתיו עצמו: לדבריו, אחת הסיבות המרכזיות למתקפה המאורגנת עליו מצד גורמים בציבור הדתי-לאומי דווקא, היא אינטרסים כלכליים. "הרבנות עוסקת לא רק בחתונות אלא במהלכים שיש להם השפעה בהיקף של מיליארדי שקלים … בניגוד למה שרבים שחושבים, תפקיד הרב הראשי אינו בדיוק משרה סמלית, מהסוג של נשיא המדינה". מתברר אם כן, שאינטרסים כלכליים וחלוקת ג'ובים אינם נחלת הציבור החרדי בלבד.

דת ומדינה לאן?

נראה, אם כן, שמינוי דתיים-לאומיים לאיוש המשרות הרלוונטיות יצליח אולי לאוורר את המערכת, אך לא יחולל שינוי מהותי בהתנהלותם של מוסדות הדת. האלטרנטיבה למצב הקיים אינה בהכרח הפרדה מוחלטת בין הדת והמדינה. בין המודלים השונים המוצעים כיום עלתה האפשרות שהמדינה תתקצב מוסדות דת בצורה דמוקרטית לפי העדפת הציבור. כל קהילה תבחר לה רב כרצונה ומעמד הרבנים ינבע מהציבור, כפי שהתרחש במהלך כל שנות ההיסטוריה היהודית עד הקמת המדינה.

מודל דומה מתרחש כיום במערכת הבריאות, בה ישנן כמה קופות ציבוריות שונות המתחרות ביניהן ומתוקצבות על-ידי המדינה בהתאם למספר האנשים הרשומים בהן. כך גם, למשל, כל יולדת יכולה לבחור בבית-החולים הנראה לה כטוב ביותר. עצם האפשרות לבחור יוצר תחרות בין בתי-החולים, ומוביל לתקצוב מטעם המדינה הנשען על איכות.

נהוג להציג את השילוב שבין דת, סקטוריאליות, פוליטיקה וכסף, כמזיק למערכות המדינה ולציבור החילוני. אך למעשה יותר מאשר הוא מזיק להם, הוא מזיק לדת עצמה, שהולכת ומסתאבת ומאבדת ממעמדה. דת הנזקקת באופן תמידי לכוח האכיפה והכפייה ומונעת מציבור רחב חירויות בסיסיות רק משניאה את עצמה. מנגד, המעורבות של הפוליטיקה בדת מורידה ממעמדה העצמאי של הדת.

מי שהיטיב לעמוד על נקודה זו כבר בשנות ה-60 היה הרב יוסף דב סולובייצ'יק, ממנהיגי הציונות-הדתית ומראשי רבני אמריקה, שהלך לעולמו בדיוק לפני 20 שנה בחול המועד פסח. הרב סולובייצ'יק נהג לומר כי כפייה דתית היא אוקסימורון, שכן מעשה שאדם עושה מתוך כפייה של חוק המדינה מאבד ממילא את משמעותו הדתית הטהורה. כשהוצעה לו משרת הרבנות הראשית לישראל בשנות ה-60, סירב הרב בטענה ש"רב ראשי במדינת ישראל הוא פקיד בממשלה", והוא אינו מעוניין להיות "רב מטעם" המקבל פקודות מפוליטיקאים. חששו הגדול היה מהפגיעה האנושה של המדינה בחירות הדתית של אזרחיה:

לו היתה הרבנות מוסד פרטי – הרבה מהמתיחות לא היתה קיימת, והדת היתה נשכרת. אני גם איני מפחד מזה שחוק האישות, למשל, לא יהיה ממלכתי, שכן לדעתי גם במקרה כזה לפחות כ-80% מהעם במדינה היו פונים לרבנות לצורך נישואין, ואם אחד מעיר ושניים מקיבוץ לא היו פונים – האם בגללם עלי להקריב את האינטרסים היותר גדולים, את החרות הדתית?"

ציון יום פטירתו של הרב סולובייצ'יק בעיצומו של חג החירות, הולם בצורה יפה את תפיסותיו הדתיות. על אף שבשנים האחרונות מתחיל גם הציבור הדתי בישראל להבין את הבעייתיות שבכפייה הדתית, עדיין לא קם קול רבני משמעותי שהבין את מה שהבין הרב סולובייצ'יק כבר לפני 50 שנה. וכך אנו נאלצים לראות את משרד הדתות עוסק במינויים פוליטיים מגזריים המזיקים לדת יותר מאשר מועילים לה.