בחירתו של האפיפיור החדש לא תשפר כנראה את היחסים הרעועים שבין הכס הקדוש למדינת ישראל, בוודאי אם תמשיך ישראל בשיח הלא-נכון מול הכס הקדוש
בחירתו של האפיפיור החדש, שנטל לעצמו את השם פרנצ'סקו, אינה צופנת בחובה שיפור ביחסים הרעועים שבין הכס הקדוש למדינת ישראל. עד היום חל שיפור רק בקשר בין יהודי התפוצות לבין הוותיקן, אבל ממשלות ישראל לדורותיהן לא הצליחו למצוא את הנוסחה שתשפר את היחס הפוליטי של המדינה הזעירה ורבת-ההשפעה ברומא כלפי מדינת היהודים
על-פי רוב מתעניינים הישראלים בדו-שיח בין הרבנות הראשית בארץ לבין הכנסייה. אך הדו-שיח התיאולוגי הוא סמלי בלבד, ואיננו משפר במאום את הקשר הפוליטי עם המדינה וממשלתה. ממשלות ישראל מסתפקות בביקור מזדמן של הרב הראשי בוותיקן, אך גם זה צעד חסר משמעות מדינית. בינתיים נוקט הכס הקדוש קו נוקשה כלפי ישראל, מבקר אותה בחריפות ומעדיף באופן ברור את הצד הפלסטיני. דוגמא בולטת לכך הייתה ההשוואה שערך האפיפיור הקודם בעת ביקורו בבית-לחם בין גורל הפליטים הפלסטינים לזה של המשפחה הקדושה, שעל-פי האוונגליון נאלצה לברוח למצרים עם הילד ישו. איש בארץ לא הגיב להשוואה זו.
בימים שלפני ביקורו של אובמה בארץ הקודש התפרסם באיטליה קול-קורא, שנכתב על-ידי ראשי הכנסיות הקתוליות בירושלים. במסמך טוענים ראשי הכנסיות להפרת החוק הבינלאומי מצד ישראל כלפי המיעוט הדתי, ומזכירים בין השאר התנחלויות בלתי-חוקיות; משטר רשיונות שמגביל את הגישה למקומות הקדושים למוסלמים ולנוצרים; עיקול שטחים בבעלות פרטית פלסטינית; בניית חומת הפרדה העוברת גם בעמק כרמיזן (Cremisan), ועוד. גם היומון האיטלקי המשפיע 'לה סטאמפה' (La Stampa) לקח חלק בהשמצות, באומרו כי הישראלים מפירים את זכויות האדם של הפלסטינים כדי להכריח אותם להגר. על-פי המנהיגים הקתולים, מדיניותה המפלה של ישראל אינה עוצרת בפלסטינים, אלא מופנית גם כלפיהם. לדבריהם, הנוצרים סובלים מאפליה בתחומים כחינוך, גישה לעבודה וחוקי רכוש. הקול קורא ביקש מאובמה לעשות כל מאמץ כדי להציל את הנוכחות הנוצרית בארץ הקדושה ואף לחזקה. כמו-כן, הפצירו בו "לדרוש ממדינת ישראל לכבד את החוק הבינלאומי ולהפסיק את המדיניות הבלתי-לגאלית כלפי האוכלוסיה הפלסטינית".
לדברים הללו ניתן להוסיף שתי דוגמאות ידועות: החשמן רנאטו מארטינו, שהיה במשך 15 שנה נציג הכס הקדוש ליד האו"ם בניו-יורק, אמר ב-7 בינואר 2009 ש"עזה דומה למחנה ריכוז גדול". באותה תקופה אמר האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בנוגע לעזה: "פעם נוספת הייתי רוצה לחזור ולומר שהאופציה הצבאית היא לא פתרון, ושהאלימות מכל מקור שהוא ראויה לגינוי".
עמדת הוותיקן כלפי ישראל מושפעת כנראה מזו של הקתולים בארץ, שככלל אינם מחבבים את המדינה. בד בבד, נמנע הוותיקן מלהגיב למעשים חמורים בהרבה שנעשים מצד המוסלמים כלפי הקתולים. למשל, הכס הקדוש לא הגיב על רצח בישוף באיסקנדרון שבתורכיה על-ידי נהגו המוסלמי, ב-3 ביוני 2010. 58 קתולים נרצחו בקתדרלה בבגדד בירת עיראק ב-31 באוקטובר 2010, אך שוב הוותיקן שתק.
די בדוגמאות הללו בכדי להבין כי הוותיקן נוקט עמדה חד-צדדית נגד ישראל, יחס הנמשך מאז הקמתה.
פוליטיקה, לא תיאולוגיה
מסתבר כי מחוות סמליות וחיוכים לא-מחייבים אינם מועילים לתיקון המצב. גם האפיפיור החדש פרנצ'סקו הסכים לבקר בבית-הכנסת בבואנוס-איירס, והוא אף מסכים לפתיחת הארכיונים של הוותיקן מתקופת השואה, אבל הוא נמנע מלהביע דעה ברורה בנוגע לסכסוך המזרח-תיכוני.
הסיבות לחד-צדדיות של הוותיקן רבות: הסכנה האורבת לאלפי נוצרים במדינות-ערב, ההזדהות של הוותיקן עם הפליטים הפלסטינים (שהפכה כבר למסורת), העובדה שפליטים אחדים הם קתולים, ועוד. בנושאים מן הסוג זה לא נדרש דיון תיאולוגי וסמלי, אלא דו-שיח מדיני, ריאלי, גלוי לב, שיצביע על הסכנות האסלאמיות שמאיימות על הכנסייה במזרח-התיכון, ושינסה לבנות חזית אחידה בין מדינת ישראל לבין הוותיקן.
בנוסף, ישראל צריכה לעמוד על שינוי השיטה בה ממנים את הבישופים הנשלחים לשרת בארץ. הבישופים שנשלחים לישראל הם לרוב ערבים שאינם מכירים בזכות הקיום של מדינת ישראל. ממשלת ישראל חייבת להבהיר ששום בישוף חדש לא ייכנס לתחומה ללא אישורה, ושאישור כזה לא יינתן למי שדוגל בעמדות קיצוניות ואנטי-ישראליות. ניתן להגיע להסכמה לפיה כאשר מתפנה מקום של בישוף, ממשלת ישראל תציע מספר מועמדים והוותיקן יבחר מתוך הרשימה. הסכם מעין זה נכרת בעבר בין המשטר הקומוניסטי הסיני לבין הוותיקן; ללמדך שאם רוצים, גם זו אינה אגדה.
הצלב והסהר
בניגוד למדיניות כלפי ישראל, ישראל אינה יכולה להשפיע על מדיניות הוותיקן כלפי האסלאם. כאשר ניסה האפיפיור בנדיקטוס ה-16 לנקוט עמדה ביקורתית כלפי האסלאם בהרצאה באוניברסיטת רגנסבורג, התעוררה כלפיו ביקורת רבה במחנה הנוצרי. הלך הרוח הרווח הוא של חשש מפני האסלאם, עד כדי כך שהוותיקן לא מרשה שום ביקורת נגדו.
עמדה זו ברורה למי שמעיין בכתב-העת La Civiltà Cattolica, שכל מאמר בו מתפרסם באישור מזכירות המדינה. העמדה הקבועה של כתב-העת היא תמיכה בערבים, אפילו אם הם שייכים לחיזבאללה בלבנון. למשל, הכומר ג'ובאני סאלה כתב ב-19 לפברואר 2011, שהמתקפה הצבאית הישראלית משנת 2006 הייתה ללא שום פרופורציה להתגרות של החיזבאללה. התקיפה הישראלית היתה לדבריו "קטסטרופה הומניטארית", וגרמה להשפלה של מעצמת-העל הישראלית, שהשתמשה בטכנולוגיה מתקדמת נגד אחד האזורים העניים ביותר במזרח-התיכון.
בפוליטיקה, יודעים כולם, לא הכל אפשרי. ויחד-עם-זאת, ניתן להגיע להישגים מול הוותיקן. אלא שכדי לעשות זאת על מדינת ישראל להבין כי את התקשורת מול הוותיקן יש לנהל בכלים דיפלומטיים, כדרכה של הפוליטיקה הארצית. את השיח הבין-דתי ואת הפוליטיקה של מלכות השמיים יש לשמור לימים ולנושאים אחרים.
ד"ר סרג'יו מינרבי הוא היסטוריון ומומחה לוותיקן, שימש בעבר כשגריר ישראל בבלגיה, לוקסמבורג, ועוד.
אני חושש שלמרות הקו הפוליטי וחשיבותו מבטל ד"ר סרג'יו את חשיבות המשמעות התיאולוגית של ישראל.
חברות שמרניות, קל וחומר הנהגתן "האלוהית על פני האדמה" מייחסות בשיח, בעולם הסמלים שלהן חשיבות רבה לתיאולוגיה.
אם לא מעל אז לכל הפחות לצד הפוליטיקה ראוי לנתח ולבחון את הדיאלוג בין הממד התיאולוגי לזה הפוליטי.
ניתוח דומה על מדיניות עולם האסלאם כלפי ישראל היה יכול לחסוך דם רב, אין סיבה לשגות שגיאה זהה-פעמיים.
צריך לזכור שעצם קיומה של מדינת ישראל פוגע באמינות הדת הקתולית (לפי הברית החדשה ליהודים יש זכות קיום אבל לעולם לא תהיה להם מדינה) פגיעה באמינות הכתובים הקדושים היא משהו שאף אורתודוקס מכל דת לא יכול לקבל.