יום הזכרון נועד במקורו לציין את העובדה שחירות לאומית מושגת בכוח גבורתם של המשרתים בכוחות הביטחון. על רקע זה נקל להבין את הקשר ההדוק שבינו לבין יום העצמאות
בשנים האחרונות, ושוב השנה, חוזרת ועולה הקריאה לבטל את החיבור שבין יום הזיכרון לחללי צה"ל לבין יום העצמאות. הקריאה החלה ממשפחות ששכלו את יקיריהן, הטוענות שהמעבר בין האבל לשמחה בלתי-אפשרי להן. עוד נטען כי ההכנות ליום העצמאות מתבצעות בעיצומו של יום הזיכרון, וכך נפגעת קדושת היום.
בדברים הבאים אטען את ההיפך.
בנוסח החוק מ-1963 נאמר כך:
ד' באייר הוא יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא-הגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם.
נשים אל לב, כי הניסוח הוא "זיכרון גבורה". בניגוד ליום השואה, יום הזיכרון לא נועד במקור להיות יום אֵבֶל. הוא בא לציין בכובד ראש, לזכור ולהזכיר, את העובדה שחירות לאומית מושגת בכוח גבורתם של המשרתים בכוחות הביטחון. מטרתו "התייחדות עם זכרם", אך לא למטרת התאבלות (למצער לא אֵבֶל בלבד), אלא ל"העלאת מעשי גבורתם".
מה בין "כובד ראש" לבין "אֵבֶל"? אֵבֶל הוא המצב הנפשי המאפיין יחידים ומשפחות על אובדן. לעיתים התחושה מורחבת לרמת הקהילה החשה צער, אך זהו דמיון מטעה. אבל-ציבורי על אובדן במלחמה הוא ספונטני ולא קבוע בזמן. אין להשוות את זמן התפוגגותו לעומת האבל הפרטי, שיש בו עומק והוא פוער חלל משפחתי, בעוצמה ומשך מתמידים. המשפחה בוודאי איננה זקוקה ליום מלאכותי להזכרת האובדן.
חללי מערכות ישראל שונים באופן מהותי, למשל, מן ההרוגים בתאונות דרכים או מחלות קשות, למרות שרבים נהרגים מהאחרונות במהלך כל השנה, ולמרות שהם מותירים חלל לא פחות נוכח באבל הפרטי של המשפחות. הסיבה היא קיומו של קשר הדוק והכרחי בין חירות לאומית לבין גבורת המוסרים נפשם עליה. קשר זה הוא שמחייב לקבוע יום מיוחד לציון זכר גבורתם, והוא הקובע את צביונו הממלכתי והלא-ספונטני.
בכל יום אנו עשויים לשמוח על חירותנו ולהתעצב באופן פרטי על זכרם של המוסרים על נפשם. שונה הדבר כשהמדינה קובעת יום מיוחד וטקסים מיוחדים. מרגע זה מופקעות ההתייחסויות הפרטיות אל שני המימדים העיקריים: החירות הלאומית וזכרון הגבורה. הללו מקבלים צביון ממלכתי שמסירתו טקסית, והוא לחלוטין נפרד מן הרגש הפרטי של המשפחות.
הסיבה לכך שהדבר אינו מובן מאליו, הוא המעבר בשנים האחרונות להתמקדות בשכול במקום בגבורה, אשר הפכה את יום הזיכרון ליום אֵבֶל לאומי. אם היה יום הזיכרון יום אֵבֶל, האבל של המשפחות בוודאי היה קודם; אם השאלה היא מי כואב יותר, ברור שהמשפחות היו צריכות לקבוע.
אלא שיום הזיכרון איננו יום לזכר שכול המשפחות. לא הכאב צריך לעלות בו על נס, אלא הגבורה והחירות, שבזכותן אנו יכולים לחגוג את עצמאותנו הלאומית למחרת. כאשר היום נושא אופי כזה, כאב המשפחות נמהל בהכרת התודה של העם היהודי ובהערכתו הגדולה לעוז לבם ומסירות נפשם של הנופלים. הכאב ביום הזכרון הוא תוצר לוואי להללו. אם יופרד מהם, יצא שכר כולם – כולל המשפחות – בהפסדם.
הסבר יפה. בתור יתום צה"ל כבר 31 שנה אני יכול לומר שאכן האבל הפרטי והמשפחתי נוכח תמיד ומשפיע על תחומים רבים בחיים ואכן למשפחה השכולה (בעיקר ההורים) המעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות כמעט שאינו אפשרי מבחינה נפשית ורגשית. אולם כמו שכתבת, ברמה הלאומית, הערכית, החוט המקשר בין השכול, הגבורה והתקומה הינו ברור כמעט מאליו, נכון וצודק.
רק בשורות טובות
משה ידידי,
אכן –
גם כתיבה יעילה, גם קריאה מועילה.
מסכים לכל מילה במאמר.
מסכים ומחזק כי במותם ציוו לנו את החיים
פשוט תענוג לקרוא את המאמרים שלכם.מעמיקים מחרימים.תודה רבה