בעוד הדתיים-לאומיים שרויים בפנטזיות גאוליות, יחס החרדים למדינה הוא פונקציונלי למהדרין. בצער יש לקבוע: שני הצדדים משלמים על כך מחיר.
לפי הנרטיב הדתי-לאומי, החרדים הם אידיאליסטים חולמניים השקועים באידיאולוגיה מנותקת מהמציאות, לפיה לימוד תורה יגן עלינו מפני אויבינו הקמים עלינו וקיום מצוות יפרנס באורח פלא משפחות מרובות ילדים. לעומתם, כך הנרטיב, הדתיים-לאומיים עצמם הם ריאליסטים קשוחים היודעים להעריך כהוגן את החשיבות של מדינה ריבונית, טריטוריה, צבא ומקצוע.
נרטיב זה אינו תואם את המציאות לא בכללותיה ולא בדקדוקיה. בפועל, דתיים-לאומיים רבים ("מזרוחניקעס", בפי החרדים) הם אלה המשועבדים לאידיאולוגיה רומנטית, והחרדים לעומתם הם פרגמטיים עד כדי ציניות. אמנם, האידיאולוגיה המזרוחניקית קצת נשחקה לאחרונה והחרדים מתחזים לאידאולוגים כאשר נוח להם, אבל מבט קצת יותר מעמיק מגלה תמונה שונה לגמרי.
"אתחלתא דגאולה" או "במופלא ממך אל תדרוש"?
נתחיל ביחס של כל אחת מהקבוצות למדינה. ריבונות לאומית היא אכן נפלאה, והיא ראויה להערכה מיוחדת על-ידי עם שסבל מהיעדר ריבונות במשך אלפיים שנה. הערכה זו צריכה להתבסס על תרומתה הפונקציונלית של המדינה לביסוסו הביטחוני, הכלכלי והתרבותי של העם, כמו על העלויות הכרוכות בכינונה, בהגנתה ובטיפוחה. אולם, כיצד ניתן לצפות לראייה מפוכחת כזו ממי שרואה במדינה "יסוד כסא ה' בעולם" (כדברי הראי"ה קוק) או אפילו ממי שמקדש את המקף בביטוי דתי-לאומי (על פי דברי האובר-פרגמטיסט יוסף בורג)?אכן, כפי שנראה בהמשך, כמעט בכל תחום המדיניות המזרוחניקית בנויה – לפעמים במודע ולפעמים שלא במודע – על יסודות רומנטיים.
בניגוד לכך, היחס החרדי למדינה פונקציונלי לחלוטין. הגישה האגודיסטית הקלאסית, המאפיינת את רוב מניין ורוב בניין העולם החרדי, קרובה יותר לגישת "בהדי כבשי דרחמנא למה לך" (של הר"א כי-טוב; הכוונה היא לא לחקור את המשמעות התאולוגית של המדינה) מאשר לגישת "סיטרא אחרא" הסאטמרית. אמת, הרבה גדלות דמוחין וסולידריות לאומית אין בגישה החרדית, אבל רומנטית היא לא.
כעת, נראה כיצד הבדלים אלה באים לידי ביטוי במישורים שונים.
מדינתיות (סטייטיזם) תיאולוגית
נשים אל לב כי הברית ההיסטורית בין המזרחי למפא"י לא היתה בגדר נישואים כפויים. המיזרוחניקעס היו סוציאליסטים לא קטנים בעצמם. הם היו משוכנעים שאם ממשל יהודי הוא דבר טוב, אז ממשל יהודי גדול הוא בטח בחזקת טובה כפולה ומכופלת. עד היום רווחת במחנה הדתי-לאומי האמונה לפיה העברת כל תפקידי 'טובי העיר' של השטעטל, ולו הזניחים ביותר, לפקידי המדינה, היא פאר הציונות. חלק מהם אף משוכנעים שמס הכנסה פוטר אותם מדין צדקה, שכן המדינה מחלקת סעד לנזקקים (או למצער, לראשיה, שריה ויועציה).
בניגוד אליהם, החרדים חפים מחשיבה סוציאליסטית רומנטית. נכונותם לקחת סעד מהמדינה, בדרכים גלויות, סמויות ואף עקלקלות, אינה נובעת מאמונה תמימה בצדק חברתי, אלא מאמונה שאם נותנים כדאי לקחת ("חטיפת תפוחים" בלשון המשל המיוחס לחפץ חיים, לחזון אי"ש ולרב שך – טייק יור פיק).
כשהחילונים אחראים על המקווה
גם בעניין יחסי דת ומדינה חלק ניכר מהדתיים-לאומים עדיין שרוי בפנטזיות. חלקם רואים את הרבנות הראשית, ואיכשהו עוד שומעים את קול הד הנבואה "ואשיבה שופטייך כראשונה". אם זה לא ניצחון של אידאולוגיה על המציאות, אינני יודע רומנטיקה מהי. אני שותף לשאיפה לראות בהתפתחותה של יהדות ציבורית, אבל אינני רואה את הקשר בין שאיפה זו לרגולציה של מוסדות דת על-ידי פקידים חילונים, אשר מעצם היותם שלוחי המדינה הציונית הם ניחנים, לשיטת ה"ממלכתים", בערגה דתית עזה שטרם נתגלתה.ומהי התוצאה של הסתמכות על חסדי המדינה לאספקת שירותי דת? שבין שאר מרעין בישין, אם התקציב לא מגיע ממשרד הדתות – המקווה לא נפתח; דבר שלא קרה בגולה אפילו בקהילות העניות ביותר.
בניגוד לכך, ברור שלחרדים אין עניין, ובצדק, ב"רבנות מטעם"; הם מעוניינים רק להיות ממונים בעצמם (גם-כן בצדק) לרבנים מטעם, כל עוד שכרם בצידם. (סיפור קצר: אשה בא לאדמו"ר ובוכה שבעלה עוסק כל היום בטבילות, תפילות ואמירת תהילים. "מה רע בזה?" שואל הרבי, "כך גם אני נוהג". "בטח", פולטת האשה, "הבעיה היא שהתמים שלי לוקח את העניין ברצינות".)
מפת שוחות הגאולה
אף בעניינים ביטחוניים הדתיים-לאומים מעדיפים אידאולוגיה רומנטית, אפילו כשאין בה כל צורך. הטיעונים הביטחוניסטיים הרציונליים בעד החזקת יהודה ושומרון תחת שליטה יהודית, אינם מוצאים חן בעיני נציגי עם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה. מה שחשוב להם יותר הוא שקיימת מפת הגאולה, וההיסטוריה חייבת לצעוד לפיה. וגם אם בכל זאת היה הייתה סטיה מהמפה, ואפילו בהובלת לובשי בגדי כהונה, עדיין הם נשארים מאמינים בני מאמינים.
למרבה הפלא, מפת הגאולה טרם נתגלתה לחרדים, ובכל זאת, לפי הסקרים, בממוצע דעותיהם בעניינים ביטחוניים ימניות יותר מאלה של הדתיים-לאומיים.
הפרגמטיזם הפך לציניות והאידיאליזם לשלומיאליות מדינית
למען האמת, גם הפרגמטיזם של החרדים וגם האידאליזם של הדתיים-לאומיים הפכו לרועץ. הפרגמטיזם של החרדים גלש לציניות עמוקה. מרוב היבדלות מהמיינסטרים, הם לא הצליחו לפתח את האמצעים לפרנס את עצמם, וכתוצאה מכך הפכו תלויים באלה שמהם רצו להיבדל. לא פלא אפוא, שחטיפת התפוחים כבר אינה תמיד בגדר החזרת ממון לבעלים (כפי שהיא במשל), אלא לפעמים פשוט ביזה. לא פלא גם שיותר ויותר חרדים מאמצים את סגנונם של חוגים ליטאיים אליטיסטיים מסוימים הרואים בשכל הישר דעת "בעליבתים" בזויה.
מנגד, האידאליזם של הדתיים-לאומיים ממשיך להוביל אותם לניהול פוליטי לא יעיל. הם מעמיסים על המדינה תפקידים שאין היא מסוגלת לבצע בצורה ראויה. מרוב אמונות טפלות הם אינם מסוגלים להעריך נכון את המציאות – מתברר שיהודי כן מגרש יהודי והאהבה לא תמיד מנצחת – ולכן מנהלים מאבקים בצורה חסרת תוחלת. ואחרון לא חביב, אידאליזם הוא חרב פיפיות. לא בכדי, רבים מגדולי הוזי השמאל במדינתנו הם בוגרי בני עקיבא. אין הדבר מפתיע; אם מרגילים ילדים לחשוב שגאולה קרובה לבוא ויש בידיהם לדחוק אותה, הם כבר יגאלו את העולם בדרך שעולה במשיחיותה אף על המקור.
לאחרונה, יש סימנים לכך שהדתיים-לאומיים מתחילים להתעורר מחלומתיהם. כשההנהגה החדשה של הבית היהודי מדברת על כלכלה היא מדברת כלכלית, וכשהיא מדברת על ביטחון היא מדברת ביטחונית. ליתרונות הברורים לגישה עניינית זו ניתן לצרף אחד נוסף; החרדים לא מזדהים עם המזרוחניקעס בעיקר בגלל פשרנות הלכתית שמזוהה עם המגזר הדתי-לאומי, אבל הם ממש בזים להם בגלל מה שנתפס בעיניהם כתמימות מטופשת. אם המזרוחניקעס יתחילו לדבר תכל'ס, אולי סוף סוף תהיה לשני הציבורים הללו שפה משותפת.
.
פרופסור משה קופל הוא מרצה למדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן ויו"ר פורום קהלת למדיניות
פעם ראשונה שאני קורא מאמר רדוד ולא משכנע באתר החשוב הזה
אין דבר יותר קל מלבוז לאידיאליסטים.
השאלה היא מה הציניות הזאת נותת?
הציונות הדתית היא מאד פרגמטית, והיא נוחלת הצלחות פעם אחר פעם. כשלון גוש קטיף היה צורב, והלקחים ממנו הופקו כבר תוך כדי המאבק עליו, ודברים רבים משתנים.
מטופש בעיני, וגם קצת מוזר, לדבר על מדינת ישראל במונחים של עלות- תועלת. זו מדינה שהוקמה מתוך אידיאולגיה ומתוך צורך, ומקימיה ומחזיקיה מוכנים להקריב את כל הונם ודמם כדי להחזיקה- גם הדתיים וגם החילונים.
אני לא מקבל את ההסתכלות שלך, לא על הציבור הד"ל ולא על הציבור החרדי. שניהם ציבורים שעוסקים במה שעוסקים מתוך אידיאולוגיה, ורותמים את כוחם הפוליטי לטובתה.
דברים כדורבנות
מאמר מבריק ,פרט לקשקוש הבטחוניסטי בענין ההתנחלויות…
נכון להפליא.