פירון – שחרר! מכתב פתוח לשר-החינוך

מה צריכה מערכת החינוך בישראל? כיצד ניתן לשפר את הלימודים והערכים שמספקת המערכת הריכוזית בממון עצום? האם להעצים עוד את המשרד האחד שמתיימר לנהל מאות-אלפי מורים ומעל למיליון וחצי ילדים ותלמידים, או שמא לבזר את הניהול ולהגדיל את התחרות, כדי שהמערכת תהיה לא רק יותר יעילה, אלא גם יותר קשובה לצרכים השונים של ההורים? ד"ר גבריאל בן עמי, מומחה לחינוך, במכתב פתוח לשר-החינוך

לכבוד שר החינוך שי פירון

זכינו סוף סוף, שבכיסא שר החינוך ישב איש חינוך אמתי שצמח מתוך העשייה החינוכית ומכיר היטב את מערכת החינוך. אתה ודאי יודע שזאת מערכת מורכבת שלצד הישגיה הגדולים ישנן לא מעט בעיות ופגמים. יש לך את הידע, היכולת וגם, יש לקוות, את התשוקה לשקם את המערכת ולהפכה לקטר מהיר ומודרני שיוביל את מדינת ישראל לשגשוג ועושר. גם מאות-אלפי ההורים שנתנו את קולם למפלגתך רוצים שמשרד החינוך בראשותך יספק לילדיהם חינוך משובח ואיכותי.

מדד איכות החיים מציין לטובה את ההתקדמות היפה באיכות החיים בישראל. אך בתחום החינוך איננו מבריקים: למרות שממוצע בעלי השכלה תיכונית בקרב בוגרים בני 25-64 היה גבוה מהממוצע ב-OECD ("המדינות המפותחות", 82% לעומת 74%), בדיקה של איכות ההשכלה מגלה כי התלמיד הישראלי הממוצע ממוקם נמוך במבחני קריאה וחשבון מעמיתו ב-OECD. במבחני פיז"ה וטימ"ס השיגו הישראלים ממוצע של 459 לעומת 497. זאת ועוד, הדו"חות מוצאים פערים גדולים בין התלמידים, וכותביהם מסיקים כי מערכת החינוך בישראל מספקת חינוך איכותי בעיקר לשכבות המבוססות, קרי, למעמד הבינוני-גבוה ומעלה.

יש להודות על האמת המרה, ממדדים אלו ואחרים מצטיירת תמונה ברורה: מערכת החינוך הישראלית הציבורית נכשלת בייעודה. היא לא מצליחה להשיג שוויון בתוצאות. המעמדות הנמוכים לא זוכים לחינוך שמסייע לניידות חברתית, אלא להפך, הם מקובעים במקומם והפער בינם לחזקים גדל. בתי-הספר הציבוריים בישראל אינם מטפחים מצוינות אלא בינוניות וקפיאה במקום. אין פלא שכל מי שידו משגת, בורח מהמערכת ורושם ילדיו לבתי-ספר ייחודיים או לאלו המפעילים תכניות פרטיות בתוספת לחינוך הרשמי.

שב ואל תעשה עדיף

במצב זה, מסלול הפעולה הנכון הוא לא-אינטואיטיבי, בוודאי לשר חדש, שרוצה לעשות, והרבה. לעת זו, במקום לעשות, מוטב יהיה לא לעשות: לא להיות ריכוזי; לא לחשוב שבמחי רפורמה רדיקלית אחת ניתן לתקן מה שקולקל משך שנים רבות; לא לרדת לחיי המורים והמנהלים עם חוזרי מנכ"ל לאינספור שלעתים מצווים על דבר והיפוכו; לא להשתלט על הניהול העצמאי של בתי-הספר; ומעל לכל: לא להילחם ביוזמות החינוך הפרטיות השונות דוגמת החינוך הביתי ובתי-ספר של עמותות הורים או קהילות.

במקום להתעקש על מערכת ריכוזית שיודעת מה טוב להורים, תצליח בתפקידך הרבה יותר אם תבסס את מערכת החינוך על הבנת צרכי ההורים ורצונותיהם. על-פי מחקרים עדכניים עולה כי רובם המכריע של ההורים רוצים פחות-או-יותר אותו דבר: שילדיהם ירכשו מקצוע טוב ומכניס שיאפשר להם חיים עשירים ומספקים. ההורים גם חכמים דיים בכדי לדעת שהכלים להשגת יעד זה הם מיומנויות יסוד (קריאה, כתיבה וחשבון), שפות זרות, היכרות של ההיסטוריה הלאומית וערכי יסוד. יש גם מכנה משותף רחב בנוגע לערכים כגון כיבוד הזולת, הסביבה, מעמד המורה, ופיתוח יכולות חברתיות של שיתוף פעולה.

אלא שההורים בישראל (ובעוד מקומות בעולם), סבורים בצדק כי בתי-הספר הציבוריים "אינם מספקים את הסחורה". ומכיוון שהם מבינים שישועתם לא תבוא ממערכת ציבורית שמתיימרת לשווא לנהל את חינוכם של מעל למיליון וחצי ילדים ומאות-אלפי גננות ומורים, הם בורחים ממנה, על-אף העלות הגבוהה והקשיים שמערימה בפניהם המדינה. ובניגוד לתמונה שדואגים לצייר אנשי משרד החינוך וחכמי חינוך "חברתיים" שונים, לא כל ההורים האלו הם "עשירים" ו"אליטיסטיים". להיפך: רבים מהם באים מקרב מעמד הביניים, והם נושאים בקושי בנטל התשלומים למוסדות החינוך שהם בחרו; אך הם עושים זאת מתוך ההבנה שכהורים אין השקעה חשובה ביותר בילדיהם, בעוד שהפקדת ילדיהם במערכת הבינונית הרגילה שקולה להזנחת עתידם.

העולם כבר שם

בניגוד למרבית אנשי החינוך והביורוקרטים בישראל, בעולם המערבי הבינו כבר מדינות רבות כי המלחמה במערכות הפרטיות מזיקה להשגת יעדים חינוכיים לאומיים. שוודיה, למשל, מיישמת מאז 1993 את תכנית שוברי החינוך על כלל התלמידים במדינה, בעוד דנמרק והולנד מאפשרות מזה שנים רבות לכל ההורים במדינה חופש בחירה של בית-ספר במימון ציבורי מלא או כמעט מלא.

הממשלות  במדינות אלו מכירות בכך שהן מתפקדות במציאות של חברה דמוקרטית, פלורליסטית וקפיטליסטית, שבה ההורים הם אזרחים משכילים ודעתנים. כך באו לעולם תוכניות בחירת ההורים השונות, שחלקן מתבססות על בתי-ספר מגנט, חלקן על בתי ספר אמנה, וחלקן על שוברי חינוך. כולן מבטלות את אזורי הרישום ומאפשרות בחירה בין מסגרות פרטיות וציבוריות המתחרות על לב ההורים.

ואכן יסוד התחרות אחראי במידה רבה לשיפור שנצפה במחקרים אחרונים בביצועי מערכות החינוך האלו. לדוגמא, מחקר של מכון קאטו השווה את ביצועיהם של בתי-ספר בתנאים של מונופול ממשלתי לאלו הפועלים בתנאי תחרות, וגילה, בפעם המי-יודע-כמה, שקיים יתרון סטטיסטי מובהק לטובת התחרות מול הריכוזיות הממשלתית.

די לדאוג לערכים

בניגוד לחששות מפני הזנחת ערכים לאומיים לטובת ערכים פרטיקולריסטיים, בתי-ספר לא-ממלכתיים מדגישים גם את הממד הערכי. למשל, בוגרי בתי-הספר של רשתות עמל ואורט, כמו גם הישיבות התיכוניות והאולפנות, מתגייסים בשיעורים גבוהים לצה"ל. בנוסף לכך מפעמת בקרב תלמידי בתי-ספר לא-ממלכתיים רבים רוח של מחויבות לסביבה ולחברה. בבתי-הספר הדמוקרטיים מחנכים לפלורליזם ולסובלנות. בתי-הספר הסביבתיים מחנכים לאהבת הארץ ונופיה. נהפוך הוא: המשבר הערכי רווח דווקא בקרב חלק מבתי-הספר הציבוריים.

כבוד השר, אני חותם מכתב זה בתקווה שתביא למערכת החינוך הישראלית חשיבה חינוכית אחרת. לא כזו המבוססת על טוטאליות וריכוזיות, אשר הביאה אותנו עד הלום, אלא תפיסה חינוכית המעודדת חירות ופלורליזם. אנו זקוקים למדיניות חינוך שתדגיש בחירה וחופש, שתעודד תחרותיות והישגיות. שתוריד מעל כתפיך את הדאגה המעושה למיליון וחצי ילדים, ותטיל אותה חזרה על הוריהם, שיודעים הרבה יותר טוב ממני וממך מה ילדיהם צריכים ולאן עליהם לנתבם.

חסרה לנו מערכת חינוך שתתבסס על ייחודיות ושונות ולא על אחדות כפויה ומזויפת. אתוס לאומי אמתי ובעל ערך לא קם כתוצאה מכתישת כל מרכיבי העם לעיסה אחת, אלא הוא צומח מתוך מתן כבוד לייחודיות של כל מרכיב ומרכיב בעם. חינוך  שמבוסס על דיכוי וכפייה בחסות המדינה לא יצמיח מצוינות פדגוגית או אהבת מולדת, אלא להיפך, ינציח בינוניות, ובהכעיסו את ההורים המתוסכלים, שנמנע מהם לתת לילדיהם את החינוך שהם מעוניינים בו, ידגיש את היסודות המפצלים והמנכרים בחברה. ראוי שמשרד החינוך יאמץ מדיניות חינוך אמיצה, הראויה לעם המוכשר ורב-הפנים והיכולות אשר חי במדינת ישראל.