בנט מתקן את התקנים

ההודעה של שר התעשייה, נפתלי בנט, על כוונתו לבחון שורה של תקנים ישראליים, חושפת את רוחב היריעה של תפקידי מכון התקנים הישראלי (מת"י) ומיקומו בצומת חשוב במפת הדרכים של המשק הישראלי ויוקר המחיה במדינתנו. הצמצום במספר התקנים, עליו הודיע בנט, הוא צעד קטן בכיוון הנכון

מכון התקנים הישראלי עוסק בתקנים טכניים הרלוונטיים לתעשיות ספציפיות, אך גם בתקני איכות ובטיחות שהם למעשה תקנות מחייבות. שני סוגי תקנים אלו נקבעים בצורה שונה מהותית, וההבדל בצורת ניסוחם וקבלתם מבהיר את הצורך העז ברפורמה בתחום.

תקן טכני הוא, בפשטות, כלי לשיתוף פעולה בין גופי תעשייה. הוא יוצר שפה משותפת או מפרטים משותפים, שאימוצם חוסך עבודה מיותרת. כך למשל התקנים העולמיים לברגים מילימטריים: במקום שכל מתכנן מכני יתכנן למוצר שלו ברגים מיוחדים ויחפש היכן לייצר אותם, הוא יכול לבחור בורג מתאים מקטלוג לפי הקוטר, החומר, סוג הראש וכו'. בורג קטלוגי ניתן להזמין מייד, ומלאים נמצאים על המדף. פיתוח מוצר הדורש ברגים מדלג על השאלות הבסיסיות האלו ומגיע לעיקר מהר ובזול. תקנים טכניים אחרים קובעים שפה המקילה את התקשורת בין גופים שונים בשרשרת הייצור. התקן לשרטוט טכני מבטיח שבית מלאכה יבין איזה חלק המהנדס רוצה לייצר; התקן לתקשורת Ethernet מאפשר לחבר מחשבים מייצרנים שונים לרשת תקשורת אחת.

מכיוון שתקן טכני הוא שפה משותפת בין גורמים בעלי אינטרסים שחלקם אפילו מתחרים, כל הגופים בעלי העניין שואפים להשתתף בתהליך הקביעה של התקן. כך, המשותף בין כל הגורמים יוכל לצוף, וניסיונות לתת יתרון לגוף אחד יימנעו על-ידי שאר השותפים לתהליך. דוגמה לשלילה לתהליך זה ראינו בזמן שגוף התקינה הבינלאומי ISO אימץ את תקן OOXML שהוצע ע"י חברת מיקרוסופט: במהלך התהליך התברר שמיקרוסופט שילמה לחברות כדי להשתתף לטובתה, וכמה גופים לאומיים הגישו תלונות רשמיות על פגיעה בחוקי התהליך שנועד להבטיח את טובת כל הצדדים.

גופי תקינה משמשים גם לקביעת תקני איכות ובטיחות. בקביעת תקן כזה משתתפים כמובן גופי תעשייה מקומית או נציגי המדע וההנדסה המקומיים, שאצלם נמצאת המומחיות הטכנית הקשורה במוצר. אלא שבשונה מתקן טכני, בתהליך קבלת תקני איכות נעדר תמיד לפחות אחד מבעלי העניין: הצרכן הסופי. מקומו של הצרכן בתהליך הוא בבחירה איזה מוצר לקנות. הצרכן אינו אדם טכני, והוא צריך את עזרת מי שמבין בפרטים הטכניים. לגופים המספקים צורך זה יש ביקוש הן על-ידי הצרכן, והן על-ידי ספקי השירות המתחרים על תשומת לבו. למשל, חברות אוטובוסים בינעירוניים בארה"ב משתמשות – מרצונן – בתכנית אבטחת איכות של משרד ההגנה הפדרלי כאמצעי להבטיח לנוסעיהן שמישהו שמבין בעניין מאשר את בטיחות הנסיעה.

תקנים ללא בחירה

המשותף לתקנים אלו היא העובדה שהם נתונים לבחירתו של הצרכן. אלא שבישראל, זכות הבחירה ניטלה מהצרכן. תקנים ישראליים רבים הם מחייבים, במובן זה שלא ניתן לייבא מוצר שלא עומד בהם. מכיוון שעל הצרכן נאסר להשתתף בתהליך, נציגי גופים מקומיים יכולים לקדם תקן שהוא שונה בכוונה מתקנים בינלאומיים אחרים על-מנת לקדם את האינטרס שלהם לייצר מוצר זה ללא תחרות. בכך, הפכו התקנים לתקנות: במקום שפה משותפת המאפשרת ליצרן ולצרכן להבין מייד באיזה שירות מדובר, הפכו "תקנים" רבים למסמכי דרישות מהתעשייה הישראלית לצרכן, או מהממשלה לאזרח.

יש מקום להגן על הציבור מנזקי צד שלישי ע"י תקני בטיחות. מפעל המתקין מערכת גז טבעי עשוי לבחור לחתוך הוצאות ולהסתכן בדליפה – אך במקרה של פיצוץ ייפגעו גם שכניו. במקרה כזה, אין השפעה לא לשיקול הדעת של הציבור ולא לרמת ההבנה הטכנית שלו, שכן הוא לא מחליט. רק קביעת תקן בטיחות מחייב יוכל להפוך את התהליך לתקינה אמיתית בכך שיכליל את עניין הציבור.

אלא שבמקרים רבים אחרים, הציבור אינו צד שלישי אלא צרכן ישיר: בין אם במכשירי חשמל, שקעים, מרצפות או מוצרים רבים אחרים, הצרכן יכול להחליט להמנע מקנייה. הוא גם יכול לבדוק מי הגופים שאישרו טכנית את המוצר. כבר היום אנשים בודקים תוויות "יוצר בסין" או "יוצר בגרמניה" כדי להתרשם מהאיכות, ודוגמת האוטובוסים בארה"ב מוכיחה שהציבור גם יודע לבדוק את נושא הבטיחות. במוצרים רבים יש לצרכן בחירה לא קטנה, בין מכוני תקינה מאירופה, קנדה וארה"ב בין השאר, ולרוב אין לו סיבה שלא לתת אמון במכונים אלו. לכן, הדרישה לחייב בדיקה של מת"י למוצרים אלו פועלת הפוך משמו של המכון: במקום הליך תקינה המביא בחשבון את כל בעלי העניין, תהליך התקינה הישראלי מוציא ממנו את הציבור, בעל עניין מרכזי.

שר התמ"ס יעשה בשכל אם יתקן מצב זה ויבטל את חובת התקינה הישראלית על כל מוצר שאין בו נזק לצד שלישי, ויקבל את שיקול דעתם של מכוני תקינה אמינים מחו"ל במקרים בהם נדרש תקן בטיחות. כמו ברפורמת השמים הפתוחים, יצרנים מקומיים עלולים להפגע – אך הצרכן, שהודר מהתהליך, יקבל את קולו בחזרה.

יוסף מלר הוא דוקטורנט להנדסת מכונות וחבר הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה.