"הסיפור האמיתי של מרד גטו ורשה זויף": משה ארנס והקרב על הזיכרון

מרד גטו וארשה נחשב לאירוע מכונן בהיסטוריה היהודית והפך לסמל ההתנגדות והגבורה היהודית במלחמת-העולם השנייה. בוארשה, הקהילה היהודית הגדולה באירופה, פעלו לפני המלחמה ארגונים פוליטיים יהודיים ותנועות נוער ציוניות רבות: "השומר הצעיר", "גורדוניה, ו"דרור פרייהייט", מהזרם הציוני-סוציאליסטי; "הנוער הציוני" ו"עקיבא", שנטו לחינוך יהודי ציוני כללי; ובית"ר הרוויזיוניסטית, שהייתה תנועת הנוער הציוני הגדולה ביותר בפולין וסיפקה לחבריה הכשרה קדם-צבאית. לצד התנועות הציוניות הפעילה תנועת ה"בונד" הסוציאליסטית והאנטי ציונית את תנועת "צוקונפט".

כמו בארץ-ישראל, גם באירופה שררו איבה ויריבות בין הזרמים הציוניים, שלא שככו גם לאחר כיבוש פולין על-ידי הנאצים וריכוז היהודים בגטאות. אף לאחר שמאות-אלפים מיהודי גטו וארשה גורשו להשמדה, לא הצליחו המחנות בגטו להתאחד. משום כך הובילו את המרד – שהתחולל בין ה-19 לאפריל ל-16 במאי 1943 – שתי קבוצות התנגדות יהודיות נפרדות: אי"ל (ארגון יהודי לוחם) הסוציאליסטי, בראשות מרדכי אנילביץ ואנטק צוקמרן, ואצ"י (ארגון צבאי יהודי) הרוויזיוניסטי, בראשות פאבל פרנקל ולאון רודל.

בעוד כל מנהיגי האצ"י וכמעט כל לוחמיו מצאו את מותם במהלך המרד או אחריו, הצליחו כמה ממנהיגי אי"ל וכמה מפעיליו המוכרים, בהם אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, לשרוד את המלחמה, להגיע לארץ ישראל, ולעצב את תיעוד והנצחת המרד. היריבות שמנעה את איחוד המחנות תוך כדי השואה חדרה גם לשיח ההיסטורי ולהנצחת המרד בשנות המדינה הראשונות. כך לדוגמא תיאר אנטק צוקרמן, מראשי אי"ל, את אירועי המרד במאי 1947:

כאשר פנינו לכל התנועות להקים ארגון לוחמים מאוחד, מצאנו גם קומץ של רוויזיוניסטים. בניגוד לכל התנועות האחרות, שפעלו בימי המלחמה… לא עשו הרוויזיוניסטים כל דבר … כדרכם הפרו משמעת… לאחר מכן התחילו לקנות נשק על דעת עצמם ואף ניסו לקשור קשרים עם הרחוב הארי… השתמשנו נגדם באמצעים של משא ומתן וגם בכוח, והכרענו אותם. מסרנו להם חלק מרחוב מוראנובסקה ואמרנו להם: מכאן לא תצאו, אם אתם רוצים להילחם – הילחמו כאן! ואכן, הקבוצה הזאת נלחמה בחירוף נפש ב-19 וב-20 באפריל. אך אנשיה לא החזיקו מעמד, וביום  השני לקרב יצאו את הגטו.

דו"ח ה'בונד' בוארשה ממאי 1944 הציג נרטיב דומה:

את ההתנגדות ארגן וניהל הארגון היהודי הלוחם שהיה הלוז שבשדרה. ארגון לוחם זה היה מכשיר ביצוע של ועד התיאום שהיה מורכב מנציגי הבונד והוועד היהודי הלאומי. הרוויזיוניסטים וה'אגודה' לא נשתייכו לו. הרוויזיוניסטים הקימו ארגון קטן, 'נקמה', משלהם, שהפסיק את פעילותו אחרי שני ימי מלחמה.

עד לשנים האחרונות הציג הנרטיב המקובל סיפור דומה, וחלקו של ארגון אצ"י צומצם וכמעט שלא הוזכר או הונצח. שמות לוחמי אי"ל ניתנו לרחובות ויישובים, בעוד אנשי אצ"י נותרו עלומים. להוציא כמה יוצאי דופן – עמנואל רינגלבלום, בער מארק, חיים לזר, יוסף קרמיש – תולדות המרד סולפו באופן שגרתי.

ניגשים לתיעוד הגרמני

קרמיש, ראש ארכיון 'יד ושם', הצביע עוד ב-1966 על עיוותים במחקר ההיסטורי ועל המקורות הקיימים דרכם ניתן לתקנם. אולם איש בקהילה המחקרית לא היה מעוניין לבחון מחדש את הנרטיב המקובל. בעיקר, הדו"חות היומיים ודו"חות הסיכום שהפיקו הגרמנים על הקרבות בגטו נותרו מיותמים, למרות שפורסמו רק מעט אחרי המלחמה, אולי משום שעלתה מהם תמונה שונה לחלוטין מזו שהוצגה על ידי אנשי אי"ל.

לפני כעשר שנים החליט הפרופסור משה ארנס, בעברו שר הבטחון ושר החוץ, לחקור את המרד לעומקו. ארנס, שקרא את ספרו של לזר 'מצדה של וארשה', החליט להיצמד להמלצות יוסף קרמיש, והתמקד בדו"חות שהפיק הגנרל יורגן שטרופ, מפקד האס.אס והמשטרה בעת דיכוי המרד. לדו"חות הוסיף ארנס שלל ספרים ועדויות שזכו להתעלמות לאורך השנים. לאחר מחקר של חמש שנים, פרסם ארנס בשנת 2009 את ממצאיו בספר דגלים מעל הגטו. הספר נמכר באלפי עותקים, תורגם לאנגלית, פולנית וכעת גם פורטוגזית.

מדו"חותיו של שטרופ ומיתר המקורות עליהם מתבסס ארנס עולה תמונה שונה לחלוטין מזו שהציגו צוקרמן, לובטקין ואנשי אי"ל. אכן, אנשי אי"ל גילו גבורה מעוררת השתאות ופעלו כנגד הכוחות העדיפים של הנאצים במשך קרוב לחודש ימים. יחד עם זאת, חלקם של אנשי אצ"י במרד לא נפל מחלקם של אנשי אי"ל. יורגן שטרופ מוסר בדו"חות שכתב ובעדותו לאחר המלחמה כי עיקר ההתנגדות היהודית נרשמה מסביב לככיכר מוראנובסקי, במקום בו התבצרו ונלחמו כוחות אצ"י.

אצ"י ואי"ל

אנשי אי"ל מנו לוחמים רבים יותר, אך אנשי אצ"י היו מחומשים ובעלי הכשרה צבאית טובה יותר. החימוש הסטנדרטי של אנשי אי"ל כלל אקדח, רימונים ובקבוקי מולוטוב, לצד מספר מצומצם של רובים. אנשי אצ"י החזיקו גם הם בעיקר באקדחים, אך בזכות שתי מנהרות שהפעילו החזיקו בכמות גדולה יותר של רובים ובשתי מכונות ירייה שהעמידו את עיקר כוח האש בקרב המרכזי של המרד. בשתי המנהרות שחפרו מתחת לחומת הגטו, ברחוב מוראנובסקה 7 וברחוב קרמליצקה 5, הבריחו אנשי אצ"י אמל"ח וכן הכניסו לגטו לוחמים מהמחתרת הפולנית שנטלו חלק בהכשרה הצבאית של אנשי אצ"י לפני המרד.

פרנקל ואנשיו מהאצ"י בחרו לבסס את פעילותם על הצבת הגנה נייחת והתבצרות בעמדות, תוך ניסיון לריתוק הכוחות הנאציים ומניעת התקדמותם לתוך הגטו. אנשי אי"ל ביססו את טקטיקת הלחימה שלהם על לוחמת גרילה: מארבים ניידים וזריקת רימונים ובקבוקי מולוטוב תוך שימוש בתעלות ביוב, מנהרות ובונקרים תת-קרקעיים.

המרד מתחיל

היריות הראשונות במרד נורו על-ידי אנשי אי"ל בפיקודו של זכריה ארטשטיין ברחוב נאלווקי 33, ולאחר מכן נרשמו קרבות בחלקים רבים של הגטו. ביום הראשון הצליחו לוחמי שני הארגונים להפתיע את הכוחות הגרמנים. מפקדם זאמרן פראנקנג הורה לכוחותיו לסגת, וביקש להפציץ את הגטו מהאויר. צעדיו עוררו זעם בצמרת הגרמנית, והוא הוחלף מיד על-ידי הגנרל יורגן שטרופ.

הקרב המרכזי של המרד נערך בכיכר מוראנובסקי, בפינה הצפון-מזרחית של הגטו, בין התאריכים 19 ל-22 באפריל, ובהמשך ב-27 וב-28 לאפריל. את ההתנגדות סביב הכיכר הציבו אנשי אצ"י בעיקר בצדה הדרומי, כשברשותם מקלעים, תתי-מקלעים ורובים.

בבוקר ה-19 לאפריל הניפו אנשי אצ"י על הבניין הגבוה ביותר באזור (מוראנובסקה 17), דגל תכלת-לבן שבמרכזו מגן דוד. יום למחרת הונף לצידו הדגל הפולני. שני הדגלים ניצפו על ידי תושבי וארשה כולה. במשך ארבעה ימים לא הצליחו הכוחות הגרמניים להסיר את הדגלים, עד שלבסוף הורה שטרופ לאנשיו להפגיז את הבניין בארטילריה כבדה והדגלים נקרעו לגזרים. לכל אורך הימים האלו לא הצליחו כוחותיו של שטרופ להתקדם לגטו באזור הכיכר. "כיכר מוראנובסקי היתה מקום שבו התגוננו לוחמי הגטו בעקשנות הגדולה ביותר. הכיכר נשלטה על ידי בניין בנוי מבטון שבלט אל תוך הכיכר. אש מתת מקלעים וממקלעים מנעה את הכניסה לכיכר הזאת", כתב שטרופ בעודו ממתין למשפט על פשעי מלחמה לאחר המלחמה.

ביום הרביעי ללחימה, ה-22 לאפריל, יזמו אנשי אצ"י מארב לכוחות הגרמנים, אך לאכזבתם נמנעו הגרמנים מלנסות ולהכנס לבניין כדי להסיר את הדגלים. בשלב זה הופיע סגנו של פרנקל, לאון רודל, לצד ארבעה לוחמים נוספים, כולם לבושים במדי אס.אס שהבריחו לגטו. הם התערו בחיילים הגרמנים, וכאשר רודל צעק: "קדימה אחרי! מוות ליהודי!", מספר חיילים גרמנים באו בעקבותיהם בעוד רודל ואנשיו נכנסים לבניין. אז פתחו לוחמי אצ"י באש והשליכו רימונים על הכוחות הגרמנים.

בבוקר היום החמישי ללחימה, ה-23 לאפריל, ריכזו הגרמנים בסמוך לכיכר כוחות שכללו טנק, שריוניות וארטילריה רבה, לצד כוחות חי"ר מעטים יחסית. פרנקל, שקיבל דיווח על ריכוז הכוחות, הבין כי שטרופ מתכוון להפגיז את הבניין, והורה ללוחמיו לסגת. חלק יצאו מהגטו במנהרות במטרה להצטרף לפרטיזנים שמסביב לוארשה, וחלק דילג לבונקרים אחרים ברחבי הגטו, עד שלפקודת פרנקל התבצרו שוב בבניינים הסמוכים לכיכר ב-27 וב-28 לאפריל.

ביום השישי ללחימה בגטו נתקלו הגרמנים בהתנגדות כבדה מצד לוחמי אצ"י בחלק הצפון-מזרחי של הגטו. במקום התפתח קרב בן 8 שעות, שבסיומו הבין שטרופ כי כוחותיו לא מסוגלים לגבור על ההתנגדות והורה לשרוף את כל גוש הבניינים שבאזור. ביום השביעי ללחימה, ה-25 לאפריל, היה שטרופ משוכנע כי השמיד את מרבית ההתנגדות היהודית בגטו והעביר מברק ברוח זו לממונים עליו.

לאורך כל ימי הלחימה לכדו ורצחו הנאצים אלפי יהודים שהתחבאו בבונקרים ובבניינים ההרוסים. ב-27 לאפריל נכנסו כוחותיו של שטרופ לגטו ושוב נתקלו בהתנגדות כבדה מסביב לכיכר מוראנובסקי. אך בשלב הזה כבר פיתח שטרופ טקטיקה יעילה, ששילבה אש, ארטילריה ולהביורים.

בשלב זה ביססו אנשי אצ"י ואי"ל את הלחימה על תנועה מבניין לבניין תוך שימוש בעליות גג ובמרתפים. באותו היום ציפתה לשטרופ הפתעה נוספת, כאשר מכתב אנונימי שהגיע לגרמנים בישר על קבוצה גדולה של לוחמים יהודים שהתבצרה מחוץ לגטו ברחוב מוראנובסקה 6. היו אלו לוחמי אצ"י שהגיעו מהמנהרה שחפרו בין שני צדי הגטו במקום. בבניין התפתח קרב שלראשונה חרג אל מחוץ לגבולות הגטו, ועורר חשש כבד בקרב הגרמנים כי הוא עשוי לעורר את אוכלוסיית וארשה כולה להתנגדות. בקרב שהתפתח במקום נהרגו 25 לוחמי אצ"י ואחרים נמלטו. בדו"ח היומי שלו כתב שטרופ: "הופעתם החיצונית של היהודים שנלכדו מוכיחה כי הגיע עתה תורם של מנהיגי תנועת ההתנגדות … אלה לא היו עוד המונים רפויי כוח רצון כי אם העלית הציונית … משכילים, חמושים היטב, קשוחים וערמומיים – ונחושים בהחלטתם למות אם הדבר נחוץ". עוד כתב שטרופ כי הוא ממשיך "לתקוף את קן הארגון הצבאי היהודי הממוקם על גבול הגטו".

גם למחרת, יום רביעי ה-28 לאפריל, נתקלו הגרמנים בהתנגדות עזה מסביב לכיכר. מציין בדו"ח: "מיום ליום הולך ומתבהר כי עתה אנו ניצבים בפני הטרוריסטיים והאקטיביסטיים האמיתיים, משום שהפעולה אורכת יותר זמן מהמצופה".

הקרב המאורגן מסתיים

היה זה הקרב המאורגן האחרון בגטו. לאחר מכן ניהלו אנשי אי"ל ואצ"י מלחמת בונקרים במטרה להסתיר יהודים ולהבריח החוצה כמה שיותר לוחמים. לאחר סיומו של המרד הצליח חלק קטן מלוחמי אצ"י לחבור לכוחות הפרטיזנים באזור מיחאלין, בעוד פרנקל, רודל וכמה מאנשיהם התבצרו בבניין ברחוב ג'זיבובסקה 11.

רודל נהרג כאשר יצא בראש קבוצה של שמונה לוחמים לנסות ולהציל יהודים נוספים מהגטו. ב-19 ביוני גילו הגרמנים את פרנקל ואנשיו. בקרב שהתפתח במקום הרגו אנשי אצ"י ארבעה גרמנים, אך פרנקל ושישה מלוחמיו נהרגו, ושלושה נלכדו. היה זה הקרב האחרון של מרד גטו וארשה.

לרגל יום השנה ה-70 לקרב בכיכר מוראנובסקי שוחחנו עם הפרופ' משה ארנס, מחבר הספר 'דגלים מעל הגטו'.

פרופסור ארנס, האם אתה מרגיש שיש שינוי בשיח על מרד גטו וארשה מאז הספר?

חשוב להבהיר כי הספר אינו עוסק רק בחלק של אנשי בית"ר במרד. לפי מיטב יכולתי הוא תיאור אובייקטיבי של מרד גטו וארשה, כולל החלק של מרדכי אנילביץ' והארגון היהודי הלוחם, וכמובן החלק של הארגון הצבאי היהודי שבראשו עמד פאבל פרנקל.

הרושם שלי הוא שחל פה שינוי, ואותו עוול היסטורי – ויש פה בהחלט עוול היסטורי די מכוון, שבו לא רק שכחו אלא השכיחו את החלק של אנשי פרנקל במרד – הוא בדרך לתיקון. השירות הבולאי הוציא עכשיו בול עם הדיוקן של פרנקל ועם תמונה של הדגלים שהונפו בכיכר מוראנובסקי. השבוע בכפר-סבא יתקיים טקס קריאת רחוב על שם פרנקל. יש רחובות על שם פרנקל בבאר-שבע, בראשון-לציון, יש כיכר בהרצליה. כך שלאט-לאט אני חושב שהתמונה מתחילה להיות מאוזנת. אני הוזמנתי ומוזמן להרבה מאוד הרצאות. ב"יד ושם" אני חושב שעדיין יש עוד מה לעשות כדי להביא לאיזון נכון של התמונה.

לפני כחודש היה לראשונה כנס בהשתתפות נציגים של "יד ושם" בנושא.

היה כנס בגבעתיים בחסות "יד ושם" ומכון ז'בוטינסקי שבו אני הרציתי. לעומת זאת, ב"יד ושם" בשבוע שעבר היה יום עיון תחת הכותרת של ציון 70 שנה למרד גטו וארשה, אבל למעשה אצ"י כמעט ולא הוזכר והיום היה מוקדש לצביה לובטקין, לאנילביץ' ול"שומר הצעיר".

שבעים שנים אחרי, אנשים כבר לא בחיים. מדוע ב"יד ושם" עדיין מקטינים את החלק של אצ"י במרד?

קודם כול חוקרים שעסקו בנושא וכתבו על הנושא והעלימו את אצ"י, או הקנו לאצ"י חלק שולי במרד, הם עדיין בחיים! ואפשר להבין שאף אחד לא רוצה שיתברר שהעמדה שהוא נקט בה לא לגמרי נכונה. בנוסף לזה, למרבה הפלא, יש עדיין במה שנקרא "מחנה השמאל" אנשים שפשוט לא רוצים להכיר בעובדה שלאנשים שהיו מזוהים עם מחנה הימין אז (שאינו מחנה הימין היום) היה חלק מרכזי במרד גטו וארשה.

המשך של אותה עוינות שחשו אז כלפי הרוויזיונסטים, שבעים שנים אחרי?

חשוב להבין הוא שחילוקי הדעות הפוליטיים שמנעו הקמת ארגון לוחם אחד בגטו ורשה – שלא הייתה להם כל משמעות בתנאי הגטו שבו הגרמנים התכוונו להרוג את כל היהודים – היו חילוקי הדעות שהיו קיימים ביישוב היהודי לפני המלחמה. זו הסיבה שתנועות הנוער בגטו המשיכו לחנך את חניכיהם ברוח זו. לאחר המלחמה, כשהגיעו לארץ לוחמים של אי"ל (צביה לובטקין ואנטק צוקרמן), אותם חילוקי דעות עדיין התקיימו. לובטקין וצוקרמן הגיעו בתקופת הרדיפה של אנשי האצ"ל, ולכן הנרטיב שקבעו כי מרד גטו וארשה היה מעשה של ארגוני שמאל התקבל פה באוזניים כרויות בהנהגת היישוב, בקיבוץ המאוחד ובקיבוץ הארצי. למעשה ביישוב הממוסד.

בספר אתה מאוד נזהר משיפוטיות, אבל מקריאת ה"סוף דבר" עולה תחושה שהיו סילוף והעלמה מכוונים.

צריך להבין שאנשי הארגון היהודי הלוחם ששרדו היו אנשים מאוד פוליטיים, מאוד אידיאולוגיים, אנשי שמאל, חברי הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה. הם הגיעו לארץ אחרי המלחמה בתקופה של יריבות קשה מאוד בין שמאל לימין, ולכן המשיכו בקו הזה תוך ניסיון להוכיח שהחינוך שלהם, של מה שקראו אז "ישראל העובדת", הוא שגרם לכך שלצעירים היו העוז והגבורה לצאת למרוד נגד הגרמנים. הדבר חזר על עצמו 18 שנה אחרי המרד במשפט אייכמן, כאשר לובטקין וצוקרמן נקראו כעדים וסיפרו שוב רק את חצי-הסיפור. הפרק האחרון של הספר דן בסוגיה איך קרה שהנרטיב האמיתי עוות, שלא נגיד זויף, מתוך שיקולים פוליטיים.

יכול להיות שהדבר נובע מכך שדווקא הרוויזיוניסטים, שדגלו בחינוך לצבאיות, צדקו לאורך כל הדרך?

השמאל לא היה מעוניין, אולי עד היום, להודות בכך שאנשי ז'בוטינסקי צדקו. אני לא חושב שתמצא היום הרבה אנשים מהשמאל, למרות שעברו הרבה מאוד שנים, שיגידו לך: כן, הימין צדק, ז'בוטינסקי צדק. בספר של ג'ורג' אורוול, 1984, הסיסמה של המפלגה הייתה "מי ששולט בהווה שולט בעבר". במדינת ישראל, בעוונותינו, במשך לא מעט שנים בהן הקימו קואליציות "בלי חירות ובלי מק"י", הייתה קיימת הרוח הבולשביקית הזאת של שכתוב ההיסטוריה.

האם לדעתך, לו היו מקשיבים לז'בוטינסקי בשנות ה-30', ניתן היה להציל חלק משמעותי מיהדות אירופה?

קשה לי להאמין שאפשר היה להציל מיליונים. כדאי להתבונן בעלייה הלא-לגאלית שיזמו אנשי ז'בוטינסקי בשנים לפני המלחמה. העלייה הזאת העלתה לארץ 20,000 איש, יהודים שניצלו מהשואה. העלייה הזאת נתקלה בהתנגדות גדולה מאוד של המוסדות, של הסוכנות היהודית. לא היה לרוויזיוניסטים כסף כדי להגדיל בצורה ניכרת את היקף העלייה הזו. לוּ המוסדות והסוכנות היהודית היו נותנים כתף לעלייה הבלתי-חוקית הזאת לפני המלחמה, או בשנה הראשונה של המלחמה, אז במקום 20 אלף איש יכול להיות שאפשר היה להביא 100 או 200 אלף איש.

מה היה ההבדל בין שני ארגוני המרד?

ההבדל בין שני הארגונים גם מבחינת המבנה הסקטוריאלי היה שאי"ל, הארגון שבראשו עמד מרדכי אנילביץ', היה בנוי על טהרת השתייכות מפלגתית. זאת אומרת, גם היחידות הלוחמות, בכל יחידה, החברים היו כולם מארגון זה או אחר – "השומר הצעיר" או מהקומוניסטים או מהבונד. הארגון הצבאי היהודי פתח את שירותיו, בדומה לאצ"ל בארץ, לכל מי שהיה מוכן ורצה להילחם, כאשר השדרה הפיקודית הייתה אנשי בית"ר.

האם לא היה איחוד – בניגוד לגטו וילנה – משום רוב מנהיגות יהדות וארשה עזבה, ולמעשה לא היו דמויות שיכלו לכפות את מרותם ולגשר על הפערים הפוליטיים?

כן. זו הסיבה שבסופו של דבר ההנהגה נפלה לידי אנשים מאוד צעירים. פאבל פרנקל ומרדכי אנילביץ' היו בני 23. הלוחמים במרד גטו וארשה רובם היו בני 18, 19. זו תוצאה מכך שהמנהיגות המוכרת, המנהיגות המבוגרת והנבחרת לפני המלחמה, לא הייתה שם.

ספרו של פרופ' משה ארנס דגלים מעל הגטו מקיים את צוואתו של ראש ארגון אצ"י פאבל פרנקל מהיום האחרון של הגירוש האחרון בגטו בינואר 1943 לאחר גילויי ההתנגדות הראשונים בהם נתקלו הכוחות הגרמניים:

מלחמתנו, כאשר תבוא, ולא משנה עד כמה קצרה תהא, לא תישכח! אנחנו נחיה בדפי ההיסטוריה היהודית! ילדים בארץ ישראל של העתיד ילמדו על אודותינו ואנו נהיה להם המופת לאומץ לב. הם יראו שאולי מאוחר מדי, אך יהודי הגטו החליטו להתנגד לגירושים אל המוות. גם אלה שאין להם רובים ואין להם ארגון כבר אינם פוחדים להתנגד. הרוצחים כבר שמו לב לכך. רוחם של הגרמנים נפולה. היום הם יעזבו אותנו בשקט, ויתכוננו טוב יותר לחיסולנו. מובן שאנו נילחם עם הנשק בידינו, ורובנו ניפול בקרב. אך אנחנו נחייה, בחייהם ובלבם של הדורות הבאים ובדפי ההיסטוריה שלהם.

חברים! אנחנו נמות בטרם עת, אך לא נידונו לאבדון. אנו נחיה כל עוד ההיסטוריה היהודית ממשיכה לחיות!

פאבל פרנקל, ה-22 לינואר 1943.