מזה כעשור פועל ארגון שדולה איראני בוושינגטון ומקדם את האינטרסים של האייתוללות אצל מקבלי ההחלטות האמריקנים
קרב ארוך ומייגע ניטש בשנים האחרונות בבית-המשפט של מחוז קולומביה בארצות-הברית. באפריל 2009 הגישו 'המועצה הלאומית האיראנית-אמריקנית', או NIAC, וד"ר טריטה פרסי, מייסד ונשיא הארגון, תביעת דיבה והוצאת שם רע נגד העיתונאי החוקר סעיד חסן דַאיוֹלֵסְלַם, מהגר איראני המכנה עצמו בקיצור חסן דאי. מזה שנים אוסף דאי ראיות לכך ש-NIAC, שהוקם בשנת 2002 ומגדיר עצמו כארגון ללא מטרות רווח "המוקדש לקידום האינטרסים של הקהילה האיראנית-אמריקנית", והעומד בראשו, אינם אלא שדולה של משטר האייתוללות בטהראן. עתה, בדיוק חמש שנים מאוחר יותר, ביטל השופט ג'ון ד. בייטס את התביעה והורה על NIAC ופרסי לשלם את הוצאות המשפט בשווי 183,480 דולרים.
הלובי האיראני וחסן דאי
בכדי להבין את הרקע למשפט ואת מהלכו יש לצלול לעומק הפרשייה ולהכיר את הנפשות הפועלות בה. ל-NIAC, שעל-פי האתר הארגון הוא "בן בית בגבעת הקפיטול", השפעה רבה. נשיא הארגון, ד"ר טריטה פרסי, בוגר אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, הינו דמות מרכזית בכל הנוגע ליחסי איראן-ארה"ב. הוא מרצה מבוקש, מככב בטורי דעה בעיתונים הנחשבים בעולם, מוזמן לאינספור ראיונות, ונפגש עם פוליטיקאים בכירים ביותר מכל רחבי העולם. אך במקום לדאוג לקהילה האיראנית בארה"ב, נראה כי פרסי מעדיף לדאוג דווקא לשלומה של מדינת האויב. כדי להוכיח טענה זו לא נדרשת חקירה רצינית: אפשר לגלוש באתר האינטרנט של NIAC ולראות כיצד, מזה זמן רב, מנהל פרסי קמפיין אינטנסיבי נגד תקיפה אמריקנית באיראן ובעד דיאלוג והקלת הסנקציות הכלכליות המוטלות על איראן.
חסן דאי נולד באיראן בשנת 1957. כסטודנט באוניברסיטה בטהראן היה מעורב בפעילות פוליטית לפני ואחרי המהפכה. בשנת 1981, עם תחילת הדיכוי וההוצאות להורג של ח'ומייני, הוא עזב לצרפת וגם שם היה פעיל בתנועות ליברליות. בשנת 2001 עבר לארה"ב והחל להתרכז במחקר פוליטי. החל מ-2005 מקדיש דאי את זמנו ומרצו לחקור את פעילות NIAC. במהלך השנים חשף דאי ראיות רבות המצביעות על הקשרים הרבים של הארגון, ובעיקר של פרסי, למשטר האיראני.
המסמך המרשיע
בשל מאמריו וחשיפותיו של חסן דאי, תבע אותו הארגון על הוצאת דיבה. על-פי תזכיר המשפט, בלב הדיון עמד מאמר ספציפי שכתב דאי בשנת 2008: "העסקה הגדולה של איראן בשנת 2003: סודות, שקרים ומניפולציות", דרכו ניסו להוכיח התובעים מטעם NIAC כיצד סילף דאי עובדות לצורך הכפשת הארגון. המאמר סובב סביב פרשייה סבוכה שהתרחשה ב-4 במאי 2003, כאשר מסמך מפתיע נפלט ממכשיר הפקס של לשכת המזרח-הקרוב במחלקת המדינה, ובו הצעה של המשטר האיראני למשא-ומתן מקיף עם ארצות-הברית. מן המסמך השתמע כי האיראנים מניחים את כל הקלפים על השולחן; החל משיתוף פעולה בנושא הגרעין, המשך בהכרה בישראל, וכלה בחיסול הסיוע לארגונים הפרו-פלסטינים המיליטנטיים.
המסמך נשלח על-ידי השגריר השוויצרי בטהראן, לבקשת השגריר האיראני בצרפת. השגריר השוויצרי אף הגיע כמה ימים מאוחר יותר לוושינגטון על-מנת להעביר לאמריקנים את ההצעה האיראנית באופן אישי. אולם מסיבות שונות, בכירי הממשל האמריקני דאז החליטו לדחות את ההצעה. שלוש שנים מאוחר יותר נחשף האירוע לתקשורת על-ידי ד"ר טריטה פרסי, והוביל לעיסוק אינטנסיבי של המדיה האמריקנית ב"פיספוס" הגדול של ממשל בוש לדיאלוג עם משטר האייתוללות של טהראן.
פרסי מקדם את האינטרס האיראני
לדעת דאי, חסרה בשיח התקשורתי זווית ביקורתית ביחס לנסיבות שהובילו להצעה. זה מה שביקש דאי לחקור במאמרו: מה המניעים שעמדו מאחורי ההצעה האיראנית, מה פשר תזמונה, ומי השחקנים העיקריים שהיו מעורבים בה. במאמר הוא מראה כי ההצעה הייתה חלק מהונאה שנועדה למשוך זמן על-מנת שהמשטר האיראני יוכל להתבסס באזור לאור השינויים הגדולים שהתחוללו בו (נפילת סדאם), לקדם את הטכנולוגיה הגרעינית שלו ולחזק את אחיזתו באזור.
לכל אורך המאמר מציג דאי הוכחות למעורבותו של ד"ר פרסי בפרשייה. לדברי השגריר השוויצרי, ההצעה הייתה סודית ביותר ומלבדו היו מעורבים בה רק נשיא איראן מוחמד ח'תאמי, שר החוץ האיראני והשגריר האיראני בצרפת. קיומה של ההצעה הוסתר ממשמרות המהפכה, ממועצת הביטחון של האו"ם, מקבינט השרים ומהפרלמנט האיראני. אך למרבה הפליאה היה גורם איראני נוסף שהיה מעורב בקידום ההצעה: טריטה פרסי, על-פי הודאתו שלו:
האיראנים נתנו את ההצעה לשגריר השוויצרי ששלח אותה למשרד החוץ השוויצרי, שפיקסס אותה למחלקת המדינה בוושינגטון. אבל השגריר השוויצרי ערך גם ביקור אישי לוושינגטון בכדי לתדרך את מחלקת המדינה אודות ההצעה, והוא נפגש גם עם חבר הקונגרס בוב ניי, מי שמזה זמן רב טוען בעד משא-ומתן ודיאלוג בין ארה"ב ואיראן, ומסר לו את ההצעה גם כן. הייתי אז יועץ של בוב ניי … אשר העביר את ההצעה באופן אישי לקארל רוב בבית הלבן.
בראיון אחר העיד פרסי על עצמו כי הוא היה "איש המפתח של ניי בניהול העניין הזה". פעם נוספת שפרסי העיד על מעורבותו וקשריו עם האיראנים הייתה בחשיפת האירוע בשנת 2006, כאשר אמר שלמרות "שאינו חופשי לחשוף את המקור", הוא קיבל את מסמך ההצעה האיראנית (בפעם השנייה) מבכיר איראני.
למרות שלא הייתה לאיראנים או לשגריר השוויצרי כל בעיה להעביר את ההצעה לבית הלבן בעצמם, ולמרות הסודיות הרבה שאפפה את האירוע, הם בחרו לעשות זאת דווקא באמצעות חבר קונגרס שולי ועוזרו (השולי עוד יותר) פרסי. יש לציין כי בשנת 2006 בוב ניי הודח, נשפט ונכלא באשמת שחיתות. במהלך משפטו נחשף כי בשנת 2003 הוא ניסה לשדל את מזכיר המדינה קולין פאוול להקל את הסנקציות על איראן. מהלך האירועים הסבוך הזה, המגובה בעוד שלל ראיות, הוביל את דאי למסקנה כי השגריר השוויצרי הונחה על-ידי טהראן להעביר את ההצעה לניי, ומכאן גם לפרסי.
בית-המשפט מצדד בדאי
בית המשפט לא עסק באופן ישיר באמיתות טענותיו של דאי. הפסיקה עסקה בעיקר בשאלה האם הוא הונע מתוך "כוונת זדון", קרי "האם ידע שדבריו אינם נכונים או שהיו לו ספקות כבדים ביחס לפרסומיו". על-אף שהתרשל מדי פעם בהערות השוליים וההפניות במאמריו, בית המשפט קבע כי דאי לא סילף את משמעות דבריו של פרסי, דחה את טענת פרסי כי דברי הביקורת שלו נגד המשטר באיראן מהווים ראייה לכך שדאי מסלף את דבריו ואף לא נמנע מלהביע את דעתו ביחס לדברי פרסי.
"רבות מן ההצהרות שהופיעו בהצהרה של פרסי אינן בגדר התנגדות חזקה", נכתב בתזכיר. "העובדה שפרסי הצהיר מדי פעם הצהרות ביקורת, אשר למעשה מאשימות את איראן וארצות-הברית במידה שווב, איננה סותרת את הרעיון שהוא עומד בראש ובראשונה לדוברים למען המשטר (האיראני)". בדומה לכך, בית המשפט לא התרשם מעמדתו של פרסי ביחס לסוגיית זכויות האדם באיראן, אותה הוא הציג כהוכחה נגד דבריו של דאי, ואף הוסיף "עקיצה" כלפי התביעה:
בזמן שפרסי אכן מבקר את מצב זכויות האדם באיראן, הביקורת שלו פושרת … בהתחשב בשלל הראיות שצבר הנאשם בכדי לתמוך בעמדתו, בית המשפט אינו רואה 'כוונת זדון' בהחלטתו להתעלם מביקורת מזדמנת ומן ההנחה כי היא נאמרה בעיקר בכדי להבריק את תדמיתם של NIAC ופרסי בארצות-הברית. אחרי הכל, כל מרגל אינטליגנטי של המשטר האיראני לא היה רוצה להראות כתומך נלהב של המשטר, בהתחשב בתדמיתו בארצות-הברית.
NIAC ופרסי מעלימים ראיות
במשפט התברר כי NIAC פעל באופן חמור עוד יותר. עורכי הדין של דאי ניצלו את ההליך המשפטי כדי לחייב את הארגון לחשוף מסמכים שונים. או אז התברר כי הארגון העלים ממחשביו כ-4000 רישומי פגישות עם פקידי או"ם איראניים, החליף את המילה "שתדלנות" ב"קידום חקיקה" בלפחות 82 רישומי יומן פנימיים והסתיר 5500 מיילים נוספים המעידים על שתדלנות פוליטית. עוד התגלה במסגרת חקירת ההגנה כי הארגון העלים מחשבים ושרתים רבים אותם הוא היה אמור לחשוף, נוסף למחשבו האישי של פרסי שנגנב, לטענתו, בשנת 2010 ממלון בנורבגיה, מבלי שיהיה לו גיבוי.
אולם הפרשייה עדיין לא באה אל סיומה. ארגון NIAC ופרסי מחכים כעת להחלטת ערכאה גבוהה בנוגע לערעור שהגישו על הפסק של השופט בייטס. הארגון ואוהדיו גם פתחו במתקפת אד-הומינם כלפי חסן דאי, בה הם מציירים אותו כשקרן פתולוגי, מאשימים אותו בשותפות בארגון איראני-אמריקני המתחרה עם NIAC, ואף בהשתייכות לארגון טרור.
האיראנים מנצחים בקרב על הגישה
ובכל זאת, על-אף ההפסד במשפט, נראה כי הטקטיקה של פרסי ו-NIAC עובדת. אחת הסיבות לכך היא שהגישה הדוגלת במשא-ומתן עם איראן רווחת גם בקרב גופים רבי השפעה נוספים, כדוגמת ארגון הלובי J-Street, שאף שיתף פעולה בעבר עם NIAC ועם אישים בכירים בממשל אובמה, על-מנת להתנגד לסנקציות ולתקיפה באיראן. אחד מאותם משתפי פעולה הוא שר ההגנה החדש צ'אק הייגל, שגם לו קשרים הדוקים עם NIAC, המתנגד להחרפת הסנקציות על איראן, שלא לדבר על תקיפה. שותף לדעה גם מזכיר המדינה ג'ון קרי, אשר הפציר לאחרונה בפני הקונגרס שלא להטיל עוד סנקציות.
מזה כעשור עבר מאז נחשפה הפרת ההסכם בין איראן לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), ועד-כה מכשירי הצנטריפוגות בכורים האיראניים לא נחים לרגע. נדמה כי מדינות העולם מסרבות להבין את גודל הסכנה הטמונה במשטר אייתוללות רדיקלי המחזיק בפצצות אטום. אם הייתה זו רק אירופה, לא הייתה בכך הפתעה גדולה, אך מסתבר שגם המדינה העומדת בראש העולם החופשי מקשיבה ללובי האיראני ונוקטת בגישה דיפלומטית-סלחנית כלפי איראן.
What s missing from this report? The notorious fruitcake working for Iran is taking the money from the same people that hang Gays. Is it not an irony for a fruitcake to represent the Iranian perverts? Journalism on the internet has its limits, one has to dig a little deeper, one cannot do the whole deal by looking at a computer screen at Aroma, in Tel Aviv Tzafon!