למציאות אין פרטנר

לפני שנה פרסמו עמי איילון וגלעד שר (יחד עם איש העסקים אורני פטרושקה) מאמר דעה בעיתון ניו-יורק טיימס תחת הכותרת "שלום ללא פרטנר". במאמר נטען כי לאור היעדר סיכוי לגבש הסכם שלום בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית, על ישראל ליישם לבד ובאופן חד-צדדי את המהלך שהיה עליה לנקוט לו היה עולה יפה המשא-ומתן עם הפלסטינים, הנמשך כבר עשרים שנה. בפועל, עיקר ההמלצה של איילון ושר היא לגבש תכנית לפינוי 100,000 ישראלים הגרים ביהודה ובשומרון. מדובר במעין "תכנית התנתקות" נוספת, הפעם בכל שטחי יו"ש. היות שאיילון ושר מודעים להשלכות הביטחוניות של הנסיגה הישראלית החד-צדדית מעזה ב-2005, הם קוראים לשמור על נוכחותו של צה"ל ביו"ש. במלים אחרות, צה"ל ימשיך לשלוט בשטחי C (ובאופן חלקי בשטחי B), אך התושבים היהודים יפונו.

גלעד שר תבע שוב צעד ישראלי חד-צדדי לפני חודש, הפעם במאמר שפרסם יחד עם עמוס ידלין (ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי) בכתב העת פוריין פוליסי. במאמר טוענים ידלין ושר כי ההשלכות הביטחוניות של הנסיגות החד-צדדיות של ישראל מדרום-לבנון ומרצועת עזה, למרות השתלטותם של ארגוני טרור על השטחים המפונים וירי טילים לעבר ישראל, אינן מעידות על כישלון החד-צדדיות. לשיטתם, המחיר הביטחוני הכבד שישראל משלמת כתוצאה ממדיניות זו נובע משגיעות טקטיות ביישומה ולא מן המדיניות עצמה. גם מאמר זה מציע ליישם תכנית לפינוי רוב התושבים היהודים מיהודה ושומרון. בניגוד למאמר ב-ניו יורק טיימס, המאמר ב-פוריין פוליסי אינו מפרט את מספר המפונים, אך כן נוקט באחוז השטח המיועד לנסיגה חד-צדדית: 85% מיהודה ושומרון. מאמר זה אינו מדבר על המשך נוכחותו של צה"ל ביהודה ושומרון, אך מציע שבקעת הירדן תמשיך להיות "בידיה" של ישראל.

המכון למחקרי ביטחון לאומי הציג את תכנית ההתנתקות החדשה בכנס השנתי שלו, שהתקיים באפריל.  עיקרי התכנית מפורטים במאמר המכון "הסוגיה הפלסטינית: לקראת מציאות של שתי מדינות". המאמר טוען כי ללא חלוקת הארץ בין שתי מדינות, היהודים יפסיקו להוות רוב במדינתם. המאמר אינו מציג את החד-צדדיות כאופציה מועדפת, אלא כברירת מחדל. העדיפות הראשונה של המחברים היא להציע שוב למחמוד עבאס תכנית שלום מבוססת על מתווה קלינטון, על הצעת אולמרט מ-2008, ועל יוזמת השלום הערבית. רק במידה שההצעה הישראלית תידחה שוב (מעניין למה המחברים מעלים אפשרות שכזו), מציע המאמר לנקוט בחד-צדדיות ולפנות יישובים, אך להשאיר לצה"ל את השליטה באזור. לטענת המחברים, תכנית התנתקות שכזו תציל את ישראל מן האיום להפוך למדינה דו-לאומית, והיא תשפר את מצבה של ישראל בדעת-הקהל העולמית.

כשלים מובהקים

ראשית, נבחן את ההצעה האחרונה. הרעיון להציע שוב את הצעת אולמרט מ- 2008 הוא רעיון משונה, משום שההצעה כבר נדחתה על-ידי עבאס עצמו, ומשום שהיא לא משקפת את עמדת ממשלת ישראל החדשה. באשר ליוזמת השלום הערבית, מדובר בתכתיב הדורש מישראל נסיגה מלאה לקווי הפסקת האש של 1949 (בניגוד לאמור בהחלטת 242 של מועצת הביטחון) ויישום החלטה 194 של העצרת הכללית בעניין הפליטים, על אף שהחלטה זו, שאינה מחייבת, נותנת "זכות" לפליטים הפלשתינים לחזור לבתיהם בישראל. במילים אחרות, זו תכנית מנותקת מהמציאות. לפיכך יש לבחון לגופה רק את רעיון ההתנתקות הנוספת.

התכנית של גלעד שר ושל 'המכון למחקרי ביטחון לאומי' סובלת משלושה ליקויים: ראשית, הרעיון להגיש מחדש הצעות שלום שכבר נדחו, ולבססן על יוזמת השלום הערבית, מתעלם מרצון הרוב וכן מהתוכן האמיתי של היוזמה האמורה. שנית, הטענה כי ללא הפרדה בין האוכלוסיות ישראל תהפוך למדינה דו-לאומית אינה עומדת בקנה אחד עם העובדות הדמוגרפיות. שלישית, הטענה כי תכנית התנתקות נוספת תשפר את מעמדה הבינלאומי של ישראל מתעלמת מתוצאות ההתנתקות הקודמת.

דמוגרפיה

הרציונל של אסטרטגיית ההתנתקות הוא למנוע את הפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית. אך בדיקת העובדות הדמוגרפיות מלמדת כי איום הדו-לאומיות דמיוני. מאז הנסיגה הישראלית מרצועת עזה ב-2005, אוכלוסיית הרצועה יצאה מן המשוואה. נכון להיום, ללא עזה, האוכלוסייה היהודית מהווה שני-שליש מכלל האוכלוסייה שבין הים לנהר, יחס הפוך מזה שהתקיים בעת הקמת המדינה. עד עכשיו, לפחות, הזמן פעל לטובת היהודים. השאלה היא: האם הזמן ממשיך לפעול לטובתם? התשובה חיובית על-פי הנטיות הדמוגרפיות של השנים האחרונות.

מאז 1992, שיעור הילודה של האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון ירד באופן משמעותי, ועומד כיום על 3.2 לידות לאישה. בתוך הקו הירוק, שיעור הילודה הערבי ירד מ-9.23 ב-1964 ל-3.5 היום. שיעורי הילודה היהודיים, לעומת זאת, עולים מסוף שנות ה-1990: מ-2.62 ב-1999, ל-2.71 ב-2004, ול-3.0 ב-2011. העלייה בשיעורי הילודה היהודיים מתרחשת גם, ובעיקר, בקרב האוכלוסייה החילונית. כמו כן, בעוד האוכלוסייה היהודית נהנית מגלי עלייה מאז קום המדינה, מתרחשת במקביל הגירה ערבית מיהודה ושומרון בשנים האחרונות:  10,000 ב-2004, 25,000 ב-2006, ו 28,000 ב-2008.

לפי נתונים אלו, אם מדינת ישראל הייתה מספחת את יהודה ושומרון ומעניקה אזרחות לכל תושביה, היהודים היו שומרים על רוב מוצק של שני-שליש, אשר היה מתחזק עם הזמן. שאלת הכדאיות של מבנה דמוגרפי שכזה ראויה לדיון ולמחלוקת, אך ברור כי ה"איום הדו-לאומי" אינו רציני. כל דיון על מצבה ועל עתידה הדמוגרפי של ישראל יצטרך לקחת בחשבון גם את טעיות המומחים למיניהם. למשל, פרופ' רוברטו בקי "הזהיר" את בן-גוריון ב-1948 כי היהודים יהפכו למיעוט במדינת ישראל תוך 20 שנה. הוא גם לא האמין שתהיה עלייה משמעותית, כפי שמומחים רבים לא האמינו בשנות ה-80' שתהיה עלייה מאסיבית מבריה"מ.

תמיכה בינלאומית

משונה גם הטענה שתכנית התנתקות נוספת תשפר את מעמדה הבינלאומי של ישראל. הרי הנסיגה החד-צדדית מעזה רק החמירה את תדמיתה הבינלאומית של ישראל, משום שבעטיה נאלצה ישראל לבצע שני מבצעים צבאיים ("עופרת יצוקה" ב- 2008, ו"עמוד ענן" ב-2012) ולהתעמת עם ארגונים הקוראים תיגר על המצור הצבאי והימי על רצועת עזה. דו"ח גולדסטון ותקרית המרמרה (פועל יוצא של ההתנתקות) פגעו קשות בתדמיתה ובמעמדה הבינלאומיים של ישראל, הרבה יותר מנוכחותה ברצועה. מה גם שתכנית ההתנתקות החדשה של גלעד שר מציינת כי צה"ל ישמור על נוכחותו ביהודה ובשומרון, דהיינו, העולם והפלסטינים ימשיכו להאשים את ישראל ב"כיבוש" ובמניעת הקמתה של מדינה פלשתינית.

אם כן, ההצדקה להתנתקות נוספת מבוססת על שתי טענות שגויות. אין סכנה שישראל תהפוך למדינה דו-לאומית, וההתנתקות החדשה תוביל, כמו קודמתה, להידרדרות בתדמיתה ובמצבה הבינלאומיים של ישראל. אך למציאות, כנראה, אין פרטנר.

ד"ר עמנואל נבון הוא ראש החוג למדע המדינה ותקשורת במכללה החרדית ירושלים, עמית בכיר בפורום קהלת למדיניות, ומרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב.