נפגש במאי?

אמנם מעטים הם חוגגי חג הפועלים ומניפי הדגלים האדומים בשנת 2013, בכל זאת – סטאלין כבר לא ממש נחשב שמש העמים אפילו בעיני השמאל, וכשחושבים על זה, רוב האנשים בישראל שעוד יכולים להתהדר בתואר 'פועלים' הם מלוכסנים – אך לרעיונות האדומים יש עוד אחיזה עמוקה בתודעה החברתית, והנזק שנגרם מהם לכולנו מחייב התייחסות.

איזו כברת דרך עברה העבודה המאורגנת מאז האחד במאי 1872, כאשר פדרציית ארגוני העובדים  בארה"ב באה בדרישה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. באותם ימים השביתה הייתה אסורה על-פי החוק, ובמהומות שפרצו בין העובדים למשטרה נהרגו 60 פועלים. את דמם סימל מאז הדגל האדום. החג תפס תאוצה בעיקר מחוץ לארה"ב, וכמובן לא פסח על מדינת ישראל – שאמנם לא הכריזה עליו כעל חג רשמי אך נתנה לו מקום של כבוד, וחוקקה בעבורו חוקי עבודה מיוחדים. מסיבות ברורות למדי, השנה האחרונה שבה נחגג האחד במאי בישראל באופן ממסדי הייתה 1984, כאשר רבין ופרס נאמו בפני כ-100,000 איש, בזמן שכלכלת ישראל הסוציאליסטית קורסת במהירות, ורגע לפני החלת תכנית ההבראה שהעלתה את כלכלת ישראל על המסלול הליברלי.

יש בהחלט סיבה להתמרמר על מצבו של העובד הישראלי, שעובד בממוצע הרבה ומרוויח מעט. הסוציאליסטים כמובן תולים זאת במלחמת המעמדות ובניצול המעסיקים את עובדיהם בחסות המדינה, ולכן בטוחים שעל-ידי חקיקה (שכר מינימום, שכר בכירים וכו') והתאגדות עובדים הבעיה תיפתר. האבסורד הוא שפתרונות הכרוכים בכפייה ובסחטנות כוחנית, וכאמור מפלגים את החברה למעמדות של מנצל-מנוצל, נעטפים בכותרות כמו 'סולידריות' ו'צדק חברתי'. אך האמת היא פשוטה: הפריון של העובד הישראלי נמוך ביחס למדינות המערב ולכן גם שכרו נמוך בהתאם.

על-פי דו"ח של בנק ישראל שפורסם לפני כחודשיים, הפריון של העובד הישראלי נמוך ב-24% מהממוצע במדינות ה-OECD, וב-37% מהמדינות המתועשות (G7). הנתון היותר מדאיג הוא שהמגמה איננה הצטמצמות הפער אלא הגדלתו; קצב גידול הפריון בישראל מאז 1995 נמוך אף הוא מהממוצע. בפילוח הפריון לפי ענפים במשק, מתגלה בבירור הקשר שבין תנאי התחרות בענף לבין פריון העובדים בו. כך בתעשייה, שמחויבת להתחדש טכנולוגית באופן תדיר על מנת להתחרות בחברות בכל העולם, הפריון גבוה יחסית (וכן גם השכר) ואילו בענפים כמו בנייה, מסחר ושירותי אירוח, וכן שירותים פיננסיים ועסקיים, הפריון נמוך במיוחד. לביורוקרטיה הישראלית, שעל-פי כל המדדים מסורבלת ומקשה על המגזר העסקי מעבר למקובל במדינות אחרות, יש חלק נכבד בירידת הפריון ורמת החיים. אם כן, למורת רוחם של הסוציאליסטים, הנתונים מראים שדווקא התחרות מניבה פריון גבוה ומשכורות גבוהות.

יש התאגדות ויש התאגדות

התאגדות של עובדים איננה מחייבת חוסר יעילות של החברות בהן הם עובדים. במדינות רבות באירופה בהן הפריון גבוה רוב העובדים מאוגדים, אך טיב ההתאגדות שלהם שונה לחלוטין מהנהוג בישראל. בדנמרק לדוגמא, מבינים שלא ניתן להפריד בין תנאי העובדים למצבו הפיננסי של הגוף המעסיק אותם וליעילותו, ועל כן פיטורי עובדים אינם טאבו שם, ושינויי התנאים נעשים תוך תיאום והבנה. דפוס המחשבה בישראל גורם לעובדים להתאגד מתוך לעומתיות כלפי מעסיקיהם, בלי להבין שבכך הם יורים לעצמם ברגל. התאגדויות העובדים בישראל מפרידות בקשיחות בין תנאי העובדים למצבו של המעסיק, ודורשות את תנאיהן במנותק מהמציאות.

ואם מדברים על תנאי העבודה בישראל, אי אפשר להימלט מתופעת עובדי הקבלן שהפכה לדגל אהוב במיוחד על הסוציאליסטים. בבסיסו, הרעיון של חברות כוח אדם כמתווכות בין עובדים לאלו הצריכים את שירותיהם הוא נכון, אך התוצאה בארץ היא אכן לעתים גרועה. אך גם פה צריך להפסיק לחפש את הרשעים והמנצלים בסיפור, ולהתמקד בסיבות המבניות שהובילו למצב. במגזר הציבורי, בו נמצאים רוב עובדי הקבלן, יש קשר סיבתי ברור בין הסכמי השכר הקיבוציים והקביעות של עובדי המדינה השונים, לבין החיפוש המתמיד אחר עובדים בתנאים זולים יותר למדינה. בישראל, שבה הגמישות התעסוקתית של עובדי המדינה שואפת לאפס, גם שיעור עובדי הקבלן עולה בהתאם. דרישותיהם הדרקוניות של התאגדויות העובדים, הן הן שהובילו להתפתחותו של ענף עובדי הקבלן. סיבה נוספת ועמוקה יותר לתופעת עובדי הקבלן, היא שבמגזרים וענפים רבים במשק שאינם תחרותיים לא מוענקת חשיבות רבה לאיכותם של העובדים. כאשר אין למנהל בית ספר את הפריבילגיה להחליט מי יהיו המורים תחתיו, וגם לא תמריץ כלכלי, לא אכפת לו לקבל מורים מחברות כוח אדם, משל היו שמרטפים בכיתות ותו לא. חברה שעומדת בתנאי תחרות מנסה ליצור לפני הכול יתרון בהון האנושי, ולכן היא מוכנה להעניק תנאים טובים לעובדיה ולשפרם עם השנים והצטברות הניסיון.

מי שרוצה לשפר את תנאי העובד הישראלי חייב להשתחרר מהחשיבה המרקסיסטית של המעמדות החברתיים, שכה חביבה על שלי יחימוביץ' למשל, ולהתרכז בהבנת המבנה הכלכלי של שוק התעסוקה ותיקונו. רמת החיים תלויה בפריון העבודה, וזה האחרון תלוי בשיפור תנאי התחרות בכלל הענפים במשק הישראלי, והגברת הגמישות התעסוקתית. על כן נמליץ ביום חגיגי זה לקפל את הדגלים האדומים ולהתגבר על הרגש המהפכני, לחשוב בראש צלול על החוליים הכלכליים ועל הדרך לשפרם, תוך שילוב ידיים של המגזרים השונים. זו סולידריות.