אנשי אקדמיה טוענים כי ישראל אינה משקיעה די משאבים במחקר ופיתוח בישראל, אך עיון בנתונים מעלה תמונה שונה לגמרי. פרופסור יקיר פלסנר מנתח
אנשי אקדמיה טוענים מזה זמן רב כי ישראל אינה משקיעה די משאבים במחקר ופיתוח בישראל. הטענות מגוונות, אך לכולן מסקנה אחת: ישראל צריכה לשנות את הקצאת משאביה כדי לעודד מחקר ופיתוח. אלא שעיון בנתונים מעלה תמונה מפתיעה: ללא מעורבות ממשלתית לא רק שאין פגיעה במחקר ופיתוח, אלא אף איכות הפרסומים האקדמיים אינה נפגעת. פרופסור יקיר פלסנר מנתח
הטענות נגד המדינה על כך שהיא אינה מקציבה מקורות מספיקים למימון מחקר ופיתוח (מו"פ) בישראל נשמעות כבר שנים. לאחרונה הן קיבלו מסגרת פורמאלית בצורת דו"ח שהוגש לראש הממשלה ע"י קבוצת אקדמאים, מלווים בשר המדע. בשורות אלו אבקש לטעון שהתשתית העובדתית עליה מבוסס הדו"ח (שאת המידע עליו דליתי ממאמר ב-דה-מרקר, 26.4.13) אינה רלוונטית כלל לשאלת הקצאת המקורות בידי הממשלה, או לרמת המו"פ בישראל, ואפילו לא לאיכות המחקר באוניברסיטאות.
כמה מו"פ יש בישראל? ציור 1 מתאר את המשאבים עליהם נשען המו"פ בישראל בשנים 1993-2009.
הדבר הראשון שצריך להפנות אליו תשומת לב הוא שמדובר במו"פ אזרחי בלבד. ישראל מקצה סכומים ניכרים, שאינם מתפרסמים, למו"פ ביטחוני, שאליו עוד נשוב בהמשך. מן הציור עולה, כי בשנים 1993-2009 גדלה ההוצאה למו"פ בממוצע של 4.7% בשנה, למרות שמאז 1996 פוחתת ההקצאה הממשלתית למטרה זו. הסקטור העיסקי עוד הגדיל לעשות: בין 1993 ל-2009 גדלה בו ההוצאה למו"פ ב-6.35% לשנה. להשוואה, התמ"ג צמח בתקופה הנדונה בשיעור שנתי ממוצע של 4.1% (אמנם, ב-2011-2010 צמחה ההוצאה העסקית למו"פ בשיעור שנתי של 3.4%, אך קרוב לוודאי שיש לייחס זאת למשבר הפיננסי העולמי).
השאלה הראשונה שיש לשאול את מחברי הדו"ח היא: איזו חשיבות יש לזהות המממן? על-פי מה שנמסר על הדו"ח, מחבריו רואים סכנה בכך שהמו"פ בישראל נשען על מקורות זרים. אך מדוע יש לראות בכך סכנה, במקום סימפטום של ההערכה הרבה שרוכשים בעולם לאיכות המו"פ בישראל? אחרי הכל, ענפי טכנולוגיית המידע והתקשורת הגיעו ב-2008 (השנה האחרונה לגביה יש נתונים על כל מדינות ה-OECD) ל-18% מן התמ"ג הישראלי (על-פי הלמ"ס), בעוד הממוצע במדינות ה-OECD היה פחות מחצי מזה, 8.2%. המדינה הבאה אחרי ישראל היא פינלנד, עם 13.9%.
מה הפלא, אם כן, שזרים להוטים לממן מו"פ בישראל? יתר-על-כן, המחברים קובלים על כך שעיקר המו"פ מתבצע בסקטור העסקי. אך מדוע זו בעיה? איזו מטרה מלבד מטרה כלכלית יש למו"פ שעליו מדברים המחברים? ההשקעה הרי עולה בקנה אחד עם העובדה שהסקטור העיסקי הוא מנוע הצמיחה של המשק הישראלי. המחברים גם מצביעים על הגידול במימון ממשלתי ברבות ממדינות ה-OECD, אבל גם כאן אין הפתעה; רבות מן המדינות הללו מנסות לדחוף ענפי היי-טק, ומאחר שאין בהן פעילות עסקית ענפה כמו בישראל, הממשלות מנסות למלא את החסר, במקרים רבים ללא כל הצלחה.
השכלה גבוהה במשבר פרסומים?
ציור 2 מתייחס למימון מחקר במוסדות להשכלה גבוהה:
כפי שאכן ניתן להיווכח, המימון לא השתנה כמעט על-פני התקופה המתוארת (וכך גם ב-2010 וב-2011). לעומת זאת, הממשלה הקטינה את הקצבתה למחקר כזה מאז 2000, כאשר המימון ב-2008 נמוך בכ-28% לעומת 2000. אלא שבכך לא מתמצה המידע הרלוונטי. זאת, מפני שמספר אנשי הסגל באוניברסיטאות מדרגת מרצה ועד פרופסור מן המניין, פחת מ-4,686 בתשנ"ג ל- 3,831 בתשס"ט – ירידה של יותר מ-18%. (על-פי הלמ"ס).
הדו"ח שהוגש לרוה"מ מתאר את התוצאות החמורות של צמצום המימון הממשלתי במונחי הירידה המתמדת, מאז 2002, בשיעור הפרסומים בידי ישראלים בכתבי-עת מדעיים, מכלל הפרסומים בעולם ובמדינות ה-OECD. על-כך יש להעיר, ראשית, כי הסטטיסטיקה הזו מטעה מאוד. אמנם ב-2002 הייתה ישראל במקום ה-22 בעולם במספר הפרסומים, וב-2011 רק במקום 27. אבל מבחינת איכות פרסומי חוקרי ישראל (לפי אינדקס H, המבוסס על מספר הציטוטים בידי חוקרים אחרים), הייתה ישראל במקום 15 ב-2002, ונותרה בו ב-2011. זאת, כאשר סין המריאה ממקום 6 בכמות הפרסומים ב-2002 למקום 2 ב-2011, אבל נותרה מאחורי ישראל במידת ההשפעה של פרסומיה.
שנית, כותבי הדו"ח הם בעצמם אנשי אקדמיה, ולמרות השמועות בעניין, גם פרופסור הוא אדם ככל האדם, וככזה יש לו אינטרסים. הגדלת המימון הממשלתי למחקר באוניברסיטאות בוודאי תהיה טובה לחוקרים, אך איזו עדות יש לכך שהיא תהיה טובה גם למשק?
השקעה כדאית במו"פ
מן האמור לא נובע שלא כדאי למדינה להשקיע יותר במו"פ. מחקר שנערך לאחרונה מגלה שמענקי מו"פ הניתנים על-ידי המדען הראשי, נהנים משעורי תשואה גבוהים. כלומר, פעילות המדען הראשי היא כדאית מבחינה כלכלית, וצריך רק לדאוג לכך שהממשלה תיהנה מחלק סביר של התשואה הזו (נניח, 10% על המענק במקרה של הצלחה).
לבסוף, נבחן את המו"פ הביטחוני (שגם הוא, אגב, ממומן בחלקו בכספים אמריקניים). זהו מו"פ המכוון לשיפור הטכנולוגיה הצבאית, אבל יש לו כמובן גם השלכות על המגזר האזרחי. הדוגמה המוכרת ביותר היא 'גיוון אימג'ינג', שהטכנולוגיה שלה מבוססת על פיתוח של טיל. דוגמאות נוספות הן הגנה על מטוסי נוסעים, פיתוחים בתחום הרובוטיקה, ועוד. אפילו הפיתוחים בתחום איברים מלאכותיים לנכים קשורים למצב הביטחוני של ישראל.
בתנאים שבהם אזרחי ישראל ייאלצו לשאת בעול כבד יותר כדי לסייע להסדיר את הפיננסים של הממשלה, יש מקום להמליץ על אותן הקצבות למו"פ המסייעות לצמיחה. אבל גם אם הממשלה לא תעשה כן, יש לכפור במסקנת הדו"ח שההזנחה מצד הממשלה מהווה איום קיומי על ישראל.
ללא קשר לטיעונים עימם מנסה להתמודד המאמר, יש נקודה מאוד חשובה והיא שהשוק החופשי ממקסם את התוצר, אבל הוא עיוור לערך החברתי של התוצר. האם התקציב הפרטי למו"פ הוא גם כזה שמגדיל יותר את תוחלת החיים? את האושר האנושי? את התחבורה? או אולי את היכולת של אנשים, לעתים מעטים, להנות יותר מהפנאי?
אלו שאלות שלדעתי לא נשאלות היום מספיק בכלכלה המודרנית, ובפרט כשזה מגיע למחקר ופיתוח.