בשמאל הישראלי חוששים מעריכת משאל עם בנוגע לנסיגה מהשטחים. קברניטיו שכחו כנראה שהדמוקרטיה של היום היא תחליף לדמוקרטיה הישירה של העבר. מדוע לא לשוב אליה כאשר סוגיות קריטיות על הפרק?
בשבוע שעבר התעוררה שוב, בפעם המי יודע כמה, סוגיית משאל העם אודות מסירת שטחים במסגרת הסכם מדיני. לפני שלוש שנים נחקק החוק שמחייב משאל עם לפני מסירת שטחים שבריבונותה של ישראל (רמת הגולן ומזרח י-ם), ועתה בימין רוצים להרחיבו גם אל שטחי יהודה ושומרון (שאינם בריבונותה של ישראל) ולהפכו לחוק יסוד משוריין שיחייב רוב של 61 ח"כים על מנת לבטלו. על אף שקידום החוק היה חלק מההסכם הקואליציוני, לאחר לחצים מתונים יותר או פחות הכריז לפיד כי הוא מתנגד לחוק, וככל הנראה הביא לגניזתו.
מלבד ליברמן שהודיע על התנגדותו לחוק, מפת התומכים והמתנגדים לחוק די תואמת את החלוקה לימין-שמאל בכנסת. הטיעונים נגד החוק מתחלקים לשניים: העקרוניים והפרגמטיים. לפני שניגש לראשונים והחשובים יותר לדיוננו כאן, ננסה להבין את האחרונים. ובכן, גורמים רבים בשמאל, כגון עמרם מצנע ושלי יחימוביץ', רואים במשאל העם מכשול נוסף לשלום בינינו לפלשתינים. נראה שהם לא מבינים כיצד נשמעת באזני אותו עם המשוואה המפורשת שלהם: עם=מכשול; בבחירות הבאות הם יצטרכו להחזיר לעצמם את המנדט מאותו עם טורדני.
הגדילה לעשות שרת המשפטים ציפי לבני, שטענה בראיון ליעל דן כי משאל העם מכניס אנשים לסיטואציה קשה שבה הם צריכים להכריע את גורל אחיהם לעקירה מבתיהם, ומי יודע אם לא ירעדו להם הידיים. לבני סבורה כי דמוקרטיה מיטבית היא כזו שבה העם פשוט רוצה שלום, והפוליטיקאים כבר יעשו בשבילו את העבודה המלוכלכת. העם, לדעתה, לא צריך לרדת לפרטים הקטנים ולהכניס למערכת השיקולים את המחיר של פגיעה בזכויות אדם וקניין למשל.
מדוע כל כך ברור לח"כים מימין ומשמאל שהעם יכריע במשאל נגד הסכם שלום שיגובש, ויסנדל את הממשלה? הרי בסקרים שנעשו לאחרונה במכון 'דחף' וב'מכון הסקרים על שם רפי סמית', התברר כי יש רוב של 67-80% בין אזרחי ישראל שיתמוך בהסכם שלום שיכלול נסיגה אל קווי 67' בתיקונים קלים. אפילו בין מצביעי הליכוד יש רוב לתומכי נסיגה בתנאים מסוימים. לכאורה, דווקא השמאל היה צריך לראות במשאל עם כלי לחיזוק הסכם שלום, ומתן לגיטימציה ציבורית חזקה לשלטון הימין – שעל-פי היסטוריית הסכמי השלום, יקדם כנראה גם את ההסכם הבא. ככל הנראה, ראש-הממשלה נתניהו הוא היחיד שקרא את הסקרים והבין שבמקרה שיגיש טיוטת הסכם, המפלט היחיד שיהיה לו ממתקפה משולבת של נציגי הימין בכנסת יהיה משאל-העם, שייתן לו לגיטימציה לחתום על הסכם.
מדוע, אם-כן, התהפכו היוצרות? ייתכן שהתשובה נעוצה בקלישאה הפוליטית ש"השמאל עושה מלחמות והימין שלום". ניתן לשער כי אם יעשו סקר דומה בזמן שהשמאל בשלטון, רוב בוחרי הימין יתנגד לכל הסכם שיחתם, כמו שמצביעי השמאל מתנגדים ביתר נחרצות לכל הפעלת אלימות כאשר הימין בשלטון. כשם שנתניהו יודע שבמשאל עם הוא ישיג רוב ללא בעיה, כך בשמאל יודעים שאותם החוק עלול לסנדל.
במכון הישראלי לדמוקרטיה חוששים מהעם
ועתה לטיעון העקרוני, שאותו מבטאים בבהירות, בין השאר, חברי המכון הישראלי לדמוקרטיה. לכאורה, דווקא אלו האמונים על חיזוק הדמוקרטיה, אמורים לברך על כל הזדמנות בה נציגי העם חוזרים אל שולחיהם לשאול אם הם מסכימים להחלטה כזו או אחרת. יתרה מכך, כשמלמדים את תלמידי התיכון דמוקרטיה מהי, פותחים בפוליס היוונית ובדמוקרטיה הישירה, כאשר ברור שגודל המדינות כיום ומורכבות המשילות, חייבו בלית-ברירה מעבר אל השיטה הייצוגית: נציגי העם מקדישים את זמנם לחקיקה מקצועית ומעמיקה יותר, דבר שהעם לא יכול להתפנות לו כראוי. אך מדוע לא לחזור אל העם אחת לתקופה, כאשר סוגיות היסטוריות קרדינליות – שאינן דורשות ידע מקצועי מעמיק – עומדות בפני הכרעה?
ובכן, במכון הישראלי לדמוקרטיה סבורים כי משאל עם הוא אסון לדמוקרטיה. לאחר העברת החוק הקודם ב-2010, איימה ד"ר דנה בלאנדר, חוקרת המכון, כי
מנגנון משאל העם…יהפוך לגולם שקם על יוצרו. חברי הכנסת המניפים את ידם לאישור הצעת החוק היום כורתים את הענף שעליו הם יושבים ומצעידים את ישראל למחול שדים קונסטיטוציוני, שספק רב אם יהיה לאל ידם להפסיקו.
ומהו אותו מחול שדים?
מרגע שמשאל העם הופך לחלק מ"ארגז הכלים החוקתי" בישראל השימוש בו עשוי להתרחב לתחומים נוספים.
כלומר, בלאנדר חוששת שמעתה כל היתר בניה של משרד השיכון יחייב משאל עם. מה עוד?
היות שמדובר במנגנון רובני טהור, הוא עשוי להפוך לכלי שבאמצעותו ישלוט הרוב במיעוט.
טוב, זו כבר באמת קטסטרופה. אבל זה לא הכל:
משאל העם עלול להביא לידי משבר קונסטיטוציוני, לפגוע פגיעה נוספת במעמדה של הכנסת, להחריף את השסעים בחברה, לדחוק את האופוזיציה לשוליים הסהרוריים, להדיר את המיעוטים, ולשים קץ לפוליטיקה של הכללה והסכמיות, נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית עוד מימי היישוב.
מפחיד. אמנם עברו שלוש שנים מאז עבר החוק ואף אחד מהאיומים לא התממש, אבל מי יודע כמה זמן לוקח לנגיפים נוגדי הדמוקרטיה להתפרץ.
פרופ' קרמניצר מעלה בסרטון שהפיץ המכון טיעון נוסף, מוזר לא פחות:
נראה לי לא נכון להעביר את זה להכרעת העם שלא היה שותף למו"מ, שיתקשה להבין את הסיטואציה ואת הלחצים בהם היו נתונים הנושאים והנותנים.
בעיני קרמניצר, לחצים חיצוניים של מעצמות (או אולי גם מדינות אויב?) הם לגיטימיים למערכת השיקולים של מקבלי ההחלטות יותר מרצונו של העם. בלי משים, חשף קרמניצר את הסיבה החשובה ביותר לקיומו של משאל עם: צודקים אלו שאומרים כי בחירות כל ארבע שנים מבטאות את רצון הציבור, אך בזמן מו"מ עם הפלשתינים נראה כי אוחזי הגה השלטון באשר הם, אכן עומדים תחת מכבש לחצים שעלול להשכיח מהם עבור מי הם עובדים. לכן טוב גם למקבלי ההחלטות לדעת וליידע את שותפיהם למו"מ כי כל סיכום באשר הוא יצטרך לקבל את אישור העם, וכך אולי גחמות והרפתקאות שונות מראש לא יעלו על שולחן הדיונים.
הזלזול בעם ובאינטואיציות שלו זועק לשמיים. רבים ממבקרי משאל העם בשמאל מתארים כיצד ניתן להערים על העם בעזרת שינוי ניסוח השאלה, או עד כמה העם מושפע מאירועים מזדמנים ולא רואה את התמונה המלאה. העם רגשני וקפריזי, נתון למניפולציות וכמובן – "נעדר מסורת דמוקרטית". כך, ממשיכים אבירי ה"דמוקרטיה המהותית" לנסות לשכנע אותנו שדמוקרטיה איננה שלטון העם אלא רשימת ערכי האדם הנאור. השלטון, מה לעשות, אמנם צריך להיבחר על-ידי אותו העם, אך מרגע שנבחר הוא צריך "לעשות את הדבר הנכון" בעיני הקהילה הבינלאומית ותומכיה בישראל.
חבל שלפיד לא עמד בלחצים. ישנן רק ארבע מדינות מערביות שלא ביצעו מעולם משאל עם, ביניהן ישראל, ואם יש סוגיה שבה נכון יהיה לקיימו בפעם הראשונה, הרי זו סוגיית הסכם השלום עם הפלשתינים אם תהיה אי פעם רלוונטית. אם ברצונו של לפיד להתנתק סופית מהאליטיזם של השמאל, ממנו היטיב להתרחק עד כה, עליו להתרחק מהשפעות הנאורוקרטיה שצמחה כאן במסווה של דמוקרטיה.
מילא השמאל, אבל למה ליברמן מתנגד?
האם ה"עם" הכריע גם כשגוש אמונים החליט לספח את הגדה המערבית ועזה
זה לא באמת גוש אמונים.
מדינת ישראל יכלה באופן בסיסי לייבש את ההתיישבות אם לא הייתה סוללת כבישים ובונה תשתיות.
למעשה, המדינה בחרה להתייחס ליישובים ביהודה ושומרון כיישובים לכל דבר, ואף הנחתה את הגופים המיישבים כמו הסוכנות וקק"ל לתמוך ביישובים האלה.
זה נעשה ככלל ע"י ממשלות שזכו לרוב, וכל יישוב קיבל את אישור שר הביטחון.
הסיבה שלא היה צורך במשאל עם היא שלא היה שום מהלך דרסטי. כל יישוב קם בפני עצמו, ולא היה גל ענק של יישוב.
בנוסף, פשוט לומר שהקמת יישובים ביהודה ושומרון היא חלק מהגשמת חזון הציונות שעל ברכיו נוסדה המדינה.
לעומת זאת, פינוי יישובים, גם אם הוא אילוץ, הוא בוודאי מנוגד לערכים עליה הוקמה המדינה, והוא מצריך הסכמה של רוב התושבים.
כבר הוכח שהממשלה, למרות שנבחרה ברוב, לא בהכרח מבצעת את רצונו של רוב העם בכל דבר. זה נסבל בדברך כלל, אבל בלתי נסלח בעניין חשוב שכזה.
ממה הם חיים החברה האלה מהמכון לדמוקרטיה?
מי משלם את משכורתו של קרמניצר?