המכון הישראלי לדמוקרטיה והפוליטיזציה הלא-פוליטית של צה"ל

לפני כשבועיים חשפנו ב'מידה' את בקשתו של המכון הישראלי לדמוקרטיה לקבל הקצאת קרקע מעיריית ירושלים. הקצאה שכזו אסורה אם המכון מבצע פעילות פוליטית, ולפיכך אין פלא שתגובת המכון הייתה כי עיסוקיו אינם פוליטיים. בדברים שלהלן נספק דוגמא מרכזית לאופן הפעולה של המכון, על-מנת לבחון את הגדרתו כ"לא-פוליטי".

הנושא שיוצג להלן הוא 'פורום צבא-חברה', שיתוף-פעולה ממוסד בין המכון לצה"ל, שעליו הייתה גאוותו של המכון במשך זמן רב במהלך שנות ה-2000. תיחשף כאן לראשונה מעורבותו הגדולה של המכון בתכנית התנתקות, כולל מסמך סודי שכתב המכון יחד עם צה"ל, מסמך שנגנז והוסתר מעיני הציבור. הדברים יאירו טפח מן האופן שבו פעל המכון לקידום מטרותיו האידיאולוגיות.

פורום צבא חברה

"פורום צבא-חברה" הוקם בתחילת שנות ה-2000 על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. הפורום הפגיש את בכירי המכון עם צמרת צה"ל, כדי לדון עימם במגוון נושאים שהמכון התעניין בהם: אופי הצבא, מאפייני הגיוס, המלחמה בטרור, השפעת הצבא על הכלכלה, ועוד. בסיום רוב המפגשים – היו לפחות שמונה – פרסם המכון ניירות עמדה ופרוטוקולים, הכוללים הן את סמל המכון והן את סמל צה"ל.

מדוע שיתף צה"ל פעולה עם מכון מדיניות פרטי? קשה להבין, ולאור הציטוטים שיובאו להלן, קשה עוד יותר להצדיק. ואמנם, נראה כי צה"ל התעשת בשנים האחרונות והפורום אינו פעיל יותר. כדי להבין מדוע נסגר הפורום, ולפני שנעבור לדיון בתכנית ההתנתקות, נספק מספר דוגמאות שיאפשרו להתרשם ממה שהתחולל במפגשים בין בכירי צה"ל והמכון.

הטפה "לא-פוליטית"

עיון בפרוטוקולים שפורסמו (לא כולם יצאו לאור) למפגשי פורום צבא-חברה, מעלה תמונה לפיה אנשי המכון מנסים להשפיע על קציני צה"ל ליישם מדיניות ברוח המכון. הם מופיעים כ"מומחים" לחברה הישראלית, ומציגים את פרשנותם כמסירה אובייקטיבית של עובדות, שאמורה להשפיע על עיצוב המדיניות הבטחונית. מדובר בנסיון להפוך את צה"ל לסוכן של השקפותיהם האידיאולוגיות והפוליטיות של בכירי המכון (הנעות בדרך-כלל בתווך שבין המרכז-שמאל לשמאל מובהק).

נאמר מראש: זכותו של המכון הישראלי לדמוקרטיה לנסות להשפיע על צמרת צה"ל. השאלה שבמוקד ענייננו אחרת: האם הנסיון להשפיע על צמרת צה"ל – ודרכה על נבחרי הציבור – הוא פוליטי וכולל עיסוק בנושאים פוליטיים מובהקים, או שמא, כפי שהמכון מעדיף להציג זאת, מדובר בעיסוק נייטראלי בנושאים מופשטים הנוגעים לעקרונות הדמוקרטיה.

בכדי להדגים את הדברים, נפתח בדרישתו של העמית הבכיר פרופ' מרדכי קרמניצר – היום סגן נשיא המכון ומי ששימש מאז כיו"ר הוועדה שהרכיבה את רשימת "מר"צ המחודשת" – שאנשי הצבא ילחצו על הדרג המדיני בהקשר המאבק בפלסטינים (ההדגשות כאן ובהמשך שלנו):

אנחנו סובלים עכשיו מטעות אופטית חמורה. עד התקופה האחרונה ממש היה קונסנזוס ישראלי חסר תקדים של מאבק שבו אנחנו לחלוטין צודקים … וזה הדבר החשוב ביותר במה שנוגע למוטיבציה ולצידוק הגיוס לצבא. יש סיכוי סביר שהתמונה הזאת תשתנה בעתיד הקרוב ושיהיה ויכוח פוליטי חריף בישראל … אם הדבר הזה יקרה, הוא עשוי לשנות את התמונה מקצה אל קצה, והתפקיד שלכם, אנשי הצבא, הוא לומר לדרג המדיני שאם המצב הזה אכן ייווצר, תתקבל תמונה שונה לגמרי מבחינת הנכונות לשרת. אני לא אומר שכולם יהיו סרבנים, אבל היום אנחנו יודעים שהאופציות לסרב הן מאוד מגוונות … כולנו הפנמנו את לקחי לבנון". ['החוזה בין צה"ל לחברה הישראלית', 2002]

על מנת להבהיר את סוג המדיניות שחפץ קרמניצר לקדם, נפנה למקום בו הוא מסביר לקציני צה"ל הבכירים כי לא רק שאסור לצה"ל לסגור שטחי קרב לתקשורת, אלא גם שצה"ל לא באמת יכול לנצח במלחמה עם הפלסטינים, ולכן עליו לשנות את יעדי המלחמה שלו ולהפסיק לבקש ניצחון:

בעת לחימה שאיננה לחימה של צבאות, קשה מאוד לשכנע שמוצדק לסגור שטח, זה מעורר חשד ועוינות … לדעתי, אי–אפשר לנצח במלחמה התקשורתית הזו בגלל תנאי המסגרת; במציאות יש כיבוש מתמשך, ויחסי הכוחות בין הצדדים אינם ניתנים לשינוי. צריך להכיר בזאת כדי לא לטפח ציפיות שווא … אפשר לעבוד רק על מזעור נזקים … על כן חובתו של הצבא בהערכת הסיכויים של המלחמה הכוללת היא לשבץ את הנתון הזה בתוך המשוואה, לתת לו את המשקל היאה לו בעולם המודרני ולהגיד דבר שהוא נגד האתוס של הצבא, שלפיו חייבים לנצח". ['צה"ל והתקשורת בעיתות לחימה', 2002]

הדוגמאות עוד רבות, אך לשם הגיוון נעבור לעמית בכיר אחר, פרופ' ירון אזרחי, המטיף לצמרת צה"ל לשנות את יעוד צה"ל מצבא לוחם לצבא משכין שלום ברוח כוחות האו"ם:

כדי שהצבא יהיה צבא העם, צריך לשנות את הצבא ולהתאים אותו לעם … אני הייתי מציע שהצבא יפנה למדינת ישראל ויסביר שהאתוס של צבא העם, שהיה חזק וספונטני בזמנו, לא יכול להתקיים עוד בנסיבות העכשוויות ויש ליצור מסגרת אינקלוסיבית כוללת חדשה … אנשים יקבלו תפקידים, יעסקו במשימות לאומיות חשובות, בתחום המים, בתחום הניקיון, בתחום הסביבה, וכן הלאה. ['כל העם צבא? שירות המילואים בישראל', 2002]

זו, כמובן, אינה הצעה בעלמא, אלא ביטוי לדעתו כ"מומחה" לחברה הישראלית, לפיה הצבא ממילא יהיה חייב לשנות את ייעודו כצבא לוחם:

השאלה המרכזית … היא באיזו מידה ערכים כמו שמירת כבוד האדם, מתיישבים מעצם ההגדרה עם צבא שצריך למלא כהלכה את תפקידו בתנאי לחימה … לצה"ל כמו לצבאות אחרים היום בעולם, אין בעניין הזה שום אופציה. יש שינויים רדיקליים בתודעה של הנוער … הדימוי העצמי של האדם הצעיר היום נמדד לפי נכונותו, או ליתר דיוק אי נכונותו, לקבל מרות. ['כבוד האדם בצה"ל', 2001]

ועוד, פרופ' אזרחי אף מנסה לשכנע את צמרת צה"ל שהשימוש בו הוא ביטוי "לפוליטיזציה":

הדבר הכי חמור שקורה כאן … הוא הפוליטיזציה הקיצונית של השימוש בכוח בתוך הקו הירוק ומחוץ לקו הירוק … יש פה פוליטיזציה לא מבוטלת של הסוגיה מהו שימוש לגיטימי בכוח הצבאי של המדינה. הדבר הזה מקשה מאוד. ['כל העם צבא? שירות המילואים בישראל', 2002]

עמדה זו מעניינת במיוחד, לאור עמדת המכון ביחס לשימוש בצה"ל במסגרת תכנית ההתנתקות שתוצג מיד; במקרה זה המכון לא רק תמך בשימוש בצה"ל, אלא גם עודד וסייע. אבל אולי יותר מכל מעניינת התייחסותו המרומזת וה"לא-פוליטית" לשירותו וקידומו בצה"ל של הימין הדתי, אשר לדעת אזרחי שואף למלחמה:

המוטיבציה לשרת ועידוד המוטיבציה לשרת היא אזרחית. המוטיבציה להילחם ועידוד המוטיבציה להילחם היא פוליטית. בתנאים שלנו, חשוב לדעתי מאוד להקפיד על ההבחנה הזאת. לטענתי, יש אנשים שמתגייסים ליחידות קרביות משום שיש להם מוטיבציה להילחם גם כשאין מלחמה, משום שיש להם אידיאלים מסוימים. כאשר הקבוצה הזאת הופכת לקבוצה מאוד משמעותית בקרב הקצונה, יש סכנה שמוטיבציה לשרת תטושטש ותיראה כחופפת את המוטיבציה להילחם. זה יהיה כישלון. ['החוזה בין צה"ל לחברה הישראלית', 2002]

פרופ' ידידיה שטרן, עמית בכיר נוסף שאף היה סגן נשיא המכון, מעוניין גם הוא להקטין את הצבא, אך גם הוא מודאג מכך שבעקבות זאת ישתלטו עליו אנשי ימין:

אני הולך לכיוון … יצירת צבא מילואים מקצועי. עם זאת ברצוני להציג … טיעונים המקשים על התפתחות זו … יש לחשוש שהמשרתים בו יהיו בעלי אידיאולוגיה הומוגנית יחסית … בל נשכח שאנו שולטים בעם זר. איזה סוג צבא אנחנו רוצים שישלוט בעם זר? איזה מן אנשים יהיו שם? … יש לוותר על הרומנטיקה של צבא מילואים שמורכב מבט"שים ומתעסוקות ומיחידות טנקים גדולות. ['כל העם צבא? שירות המילואים בישראל', 2002]

גם על קצה המזלג נקל לראות כיצד מנסים אנשי המכון להשפיע על צמרת צה"ל ולטעת בהם אמונות ועמדות שונות מתחום האידיאולוגיה והפוליטיקה. איך נכנה אחרת את הטענות כי הפעלת כוח מעבר לקו הירוק היא חסרת סיכוי ובעייתית מבחינת הלגיטימציה שלה (הימים, נזכיר, הם ימי שיא הטרור ומבצע 'חומת מגן')? כי הסרבנות היא תופעה מובנת? כי יש להיזהר בקידום מתנחלים? איך נבין אחרת את הדרישה של קרמניצר כי קציני צה"ל יציגו לדרג המדיני את הערכותיו הפוליטיות? ומה משמעות ההמלצה להקטין את צה"ל ולוותר על ייעודו כצבא לוחם (מבלי שהימין יתפוס בו מעמד מוביל, כמובן), אם לא עיסוק פוליטי מובהק? כל אלו עולים מן הפרוטוקולים הגלויים, אך ישנם מפגשים שלא תועדו, למשל הדיון ב'מוסר, אתיקה ומשפט בלחימה' משנת 2003, שבוודאי היה מעלה מטעמים "לא-פוליטיים" נוספים.

ישפוט הקורא האם הסוגיות, הדרישות והרעיונות שהעלו אנשי המכון בפני צמרת צה"ל אינם פוליטיים, ואם לא מדובר בנושאים שיש לעסוק בהם בדרג המדיני ועל הצבא להימנע מהם, בוודאי בעבודה מול מכון מדיניות פרטי. האם לא היו טוענים כך בדיוק גם אנשי המכון, לו היו הטענות המושמעות הפוכות ומגיעות מימין? צה"ל ראוי לגינוי על כך שהרשה לראשיו להיחשף להטפה שכזו ממכון מדיניות פרטי, ומן הסתם זהו גם הרקע להפסקת שיתוף הפעולה, אך כאמור כאן אנו מתעניינים בשאלה מה בדיוק עושה המכון הישראלי לדמוקרטיה. התשובה, למי שאינו בעל אינטרס, לא נראית מסובכת במיוחד. השיא, בכל אופן, עוד לפנינו.

פורום צבא-חברה מתנתק

בהתאם לעמדותיו ה"לא-פוליטיות", תמך המכון הישראלי לדמוקרטיה בהתנתקות בלהט רב ועשה כמיטב יכולתו לקדמה. טרם ההתנתקות, הקימו המי"ד וצה"ל צוות מיוחד לעיסוק בהתנתקות, שחולק (כמיטב המסורת הצה"לית) לשלושה תתי-צוותים: האחד עסק ב"השפעת העימות המתמשך על עמדות הציבור הישראלי וההשלכות על מרחב הלגיטימציה הציבורית של צה"ל" ועמדה בראשו פרופ' תמר הרמן. השני נקרא "השפעת פעילות צה"ל בעימות על עמדות החברה הפלסטינית", ובראשותו עמד אפרים לביא. השלישי טיפל ב"ציפיות הציבור הישראלי מצה"ל במסגרת ההינתקות – ביצוע אקט מדיני שנוי במחלוקת בהיעדר קונצנזוס כולל", ועמדה בראשותו לא אחרת מאשר עו"ד טליה ששון – מחברת 'דו"ח המאחזים' המפורסם ובעבר מועמדת מטעם מר"צ לכנסת – והשתתף בו פרופ' מרדכי קרמניצר.

תוצר העבודה המאומצת היה מסמך משותף שיצא באפריל 2005, חתום על-ידי הקצינים המשתתפים ואנשי המכון, בשם "צבא וחברה בַעימות המוגבל". המסמך מהווה שיא בתהליך הפוליטיזציה שאותו הוביל המכון בצה"ל. נייר העמדה מפליל הן את צה"ל והן את המכון: צה"ל דן בו בנושאים שאסור לצבא במדינה דמוקרטית לעסוק בהם, והמכון מקדיש עצמו לקידום הנושא הפוליטי ביותר שעמד אז על סדר היום. ועוד, בניגוד למסמכים אחרים, אין כאן אפילו עלה תאנה של נציג הימין או מראית עין של דיון, אלא המסמך מביע עמדה ברורה והמלצות לפעולה. יתר-על-כן, בניגוד למסמכים אחרים של המכון וצה"ל, מסמך ההתנתקות מסווג בסיווג צבאי ("מוגבל"); במילים אחרות, צה"ל והמכון הישראלי לדמוקרטיה כתבו יחד מסמך מסווג, אשר הוסתר לאחר מעשה ואינו נגיש לציבור.

בדיעבד, לאור תוכנו השערורייתי הניסיון להסתיר את המסמך מובן למדי. ההתנתקות, מסתבר, לא השאירה את המכון ה"לא-פוליטי" נייטראלי.

"עיצוב תודעת הציבור"

בכל מדינה מתוקנת, מסמך העבודה שכתב צה"ל עם המכון הישראלי לדמוקרטיה היה הופך לסקנדל רבתי. כך, למשל, תחת הכותרת הכללית "יחסי צבא חברה במסגרת תהליך ההינתקות", בסעיף "מטרת עבודת הצוות", מגדיר המסמך שלושה ציבורים שונים באוכלוסיה הכללית: (1) אלו המקבלים את ההתנתקות; (2) המתנגדים החריפים; (3) המסתייגים (שעמדתם אינה בטוחה). לגבי המסתייגים נכתב: "ציבור זה סומן על ידינו כיעד מרכזי לפעילות, שכן יתכן וניתן להשפיע על עמדתו ועל התנהגותו". הדיון השערורייתי בהשפעה על עמדות והתנהגות הציבור אינו מקרי. "עיצוב תודעת הציבור על ידי מערכת הסברה" הוא יעד מרכזי המוגדר בפירוש במסמך.

אם כן, כבר בפתיחה אנו מוצאים הגדרה של יעדים פוליטיים: חלוקת האוכלוסייה לפי יחסה לתכנית מדינית, וסימון של אחד מהם כיעד לפעילות של "עיצוב תודעה". המסמך ממשיך ומפרט בכל הנוגע ליעדי ואמצעי ההסברה, כולל חלוקת תפקידים לדרג הפוליטי:

תוכנית ההינתקות היא מהלך מדיני שהתקבל בהליך דמוקרטי מלא – ראוי שנקודה זו תועלה על-ידי אנשי חוק ומשפט (כגון שופטים בדימוס, אנשי מדע המדינה ואנשי ציבור) … לגבי הרציונאל העומד ביסוד תוכנית ההינתקות – צריך להציג רציונאל ברור לתוכנית. ראוי כי רציונאל זה יוצג על-ידי הדרג המדיני.

המסמך מציג לא רק פעולה פוליטית, אלא גם פרשנות פוליטית. כך מוצגת במסמך עמדת הנהגת יש"ע בנוגע למשאל עם, רעיון שהמסמך ה"לא-פוליטי" מתנגד לו נחרצות (כידוע, עבור ה"דמוקרטים" בישראל אין דבר יותר אנטי-דמוקרטי מאשר דמוקרטיה ישירה, המייתרת את כל מרכזי הכוח שהם מתחזקים):

הנהגת יש"ע מעוניינת בקיום משאל עם מחמת מספר טעמים:

• משאל עם עשוי להביא לשינוי ההחלטה;
• משאל עם יאפשר השהיית התהליך עד התמוססותו;
• עצם קיום משאל עם ותוצאותיו, יכולים לאפשר שליטה טובה יותר בתגובות הציבור אותו הם מנהיגים ולמיתון עוצמת המאבק כנגד התוכנית.

העיסוק בפוליטיקה לא נפסק כאן. להלן העמדה המוצגת במסמך בנוגע לימין הטוען כנגד צה"ל שהפך לפוליטי:

[כעת] עבר משקל הכובד של העירוב של צה"ל בדיון הפוליטי דווקא לגופי הימין. בעבר אלה לא רק שנתנו לצה"ל לגיטימציה מלאה, אלא אף זכו ליחס מועדף מן החיילים ומפקדיהם, ומשום כך, בין השאר, גינו כל מחאה פוליטית נגד צה"ל כלא לגיטימית. התובנה כי הלגיטימציה הפוליטית של צה"ל בימין היא תלוית דבר לא הייתה סוד נסתר.

בהערת שוליים לקטע נכתב:

על יחסי הגומלין החזקים בין צה"ל לבין קהילת המתנחלים בשטחים ראו למשל את חוות הדעת בנושא המאחזים הבלתי מורשים של עו"ד טליה ששון [העומדת כזכור בראש הכנת המסמך הנוכחי, ר.ב.], עמ' 265: "לולא היחס הסלחני של חיילי צה"ל לא היו המתנחלים מעזים לפעול כך. מעשה זה מעיד כי להבנת המתנחלים הפעילים בהקמת המאחזים, צה"ל אינו ממלא את תפקידו כאוכף חוק, שהם בעלי הבית האמיתיים במקום, שמי שיקום נגדם – יזכה לנחת זרועם בכוח.

כדאי לקרוא את שני הציטוטים שוב, משום שקשה להאמין שכך נכתב בחוברת שצה"ל חתום עליה. ברור למדי שלא איש צבא כתב טענות שמאליות-רדיקליות שכאלו (אפשר אולי לנחש שהן מבית היוצר של טליה ששון). צה"ל כמובן אשם ששיתף פעולה עם הוקעתו כארגון פוליטי ימני שעושה איפה ואיפה, אך החדרת הטענות הללו לצה"ל במסגרת פורום צבא-חברה, בחוברת סודית, הייתה נחשבת במקומות אחרים, מתוקנים קצת יותר מאשר הנורמות שמציג המכון הישראלי לדמוקרטיה, להרבה יותר מסתם "פוליטית". ונזכיר כי הדברים הללו מופיעים בחוברת שאיננה מציגה דיון פלורליסטי, אלא דעה שגובשה בצוותי החשיבה שבנה המכון.

הזיכרון ההיסטורי

עוד נקבע במסמך: "כיוון שהאחריות ליישום התוכנית היא ממלכתית יש לפעול הן בתוך הצבא והן בחברה, במגוון של ערוצים לקידום יישומה". אם כן, מכון מדיניות פרטי קורא לפעולה, הן בחברה והן בצבא, כדי לקדם יישום של תכנית מדינית מובהקת. יתר-על-כן, כותבי המסמך מקדישים שיקול דעת רב לנושא "עיצוב התודעה" הקולקטיבית ההיסטורית שתיצור תכנית ההתנתקות. הם מעוניינים לעצב תודעה זו מתוך הסתכלות קדימה:

השאלה "הגדולה" בהקשר של התקשורת במהלך ההינתקות, היא מה אנו רוצים שיהיה הזיכרון הקולקטיבי הישראלי מפינוי הישובים ותפקידו של צה"ל במסגרתו. להבנתנו, האסטרטגיה התקשורתית במהלך פינוי הישובים צריכה, בין היתר, לסייע לעצב את התודעה הישראלית הציבורית (והצבאית) גם בזיקה ל"יום שאחרי".

כל זה, אלא מה, "לא-פוליטי". וכך גם הדעה ה"לא-פוליטית" המעניינת הבאה:

הן בימין והן בשמאל, לא כל שכן במרכז הפוליטי, לא נעלמה הגישה שעמדה בבסיס תהליך אוסלו, כי רק הסדר מדיני, יבטיח, בטווח הארוך, שלום וביטחון לישראל ולתושביה.

שערורייה פורתא

הדוגמאות בחוברת עוד רבות. קל לראות עד כמה החוברת פוליטית ומוטה מבחינת תוכנה. נזכיר שוב, הנושא הוא תכנית מדינית מובהקת, שהייתה שנויה במחלוקת פוליטית חריפה. החוברת הוצגה בכנס שערך המכון בהרצליה יחד עם המטכ"ל, שהמסמך האמור היווה לו מעין סיכום-מראש. בשלב מסוים קרא אחד מן המוזמנים חלק מן המובאות המצוטטות לעיל והביע מחאה נמרצת על הפוליטיזציה של צה"ל הנשקפת מהן. בסוף דבריו פנה לרמטכ"ל ושאל אותו בפומבי: האם החוברת משקפת את עמדת צה"ל? בעקבות הדברים קמה מהומה, והרמטכ"ל הודיע שלא היה מודע לתוכן המסמך (שקציניו חתומים עליו), וכי המסמך איננו מייצג את עמדת הצבא. למען הסר ספק אף הוצאה על כך הודעה מפורשת לעיתונות:

מדובר במסמך שנכתב כחלק מעבודת הכנה וכבסיס לדיונים בכנס בנושא 'צבא-חברה בעימות המוגבל', שקיים צה"ל בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה. המסמך, שנכתב על ידי צוות בראשות עו"ד טליה ששון, אינו מסמך צבאי ואינו מהווה את דעת הצבא – אלא שימש כאמור כבסיס לדיונים.

ברור כי לולא המהומה שקמה, היה המכון משיג את מטרותיו: מסמך צה"לי גדוש בהצהרות פוליטיות, שבו מגבה צה"ל את טענות השמאל המדיני, ובונה תכנית פעולה שלמה (ו-"לא-פוליטית", כמובן) לעיצוב התודעה הציבורית ההיסטורית בצל תכנית ההתנתקות. עצם העובדה שהמסמך נגנז (לאחר ששימש כ"בסיס לדיונים") והצבא התנער ממנו נחרצות, מעידה כאלף עדים על הטייתו החמורה והפוליטיזציה העמוקה הנשקפת ממנו. נציין גם כי לאחר מכן הקשר (לפחות הגלוי) בין המכון הישראלי לדמוקרטיה וצה"ל דשדש עד שהופסק.

ניסוי מחשבה קצר

מכיוון שאנו בוטחים ביושרו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ננסה לנחש מה הייתה עמדתו לו היה ארגון חוץ-פרלמנטרי פרטי אחר מעורב בסתר בעיצוב תפיסות ודרכי הפעולה של צמרת הצבא, לפיהן היה מביא את הצבא להביע עמדות כגון החובה לערוך משאל עם בנוגע להתנתקות, או כי על הצבא להבהיר למדינאים שהתכנית מסוכנת, או כי יש לעצב את תודעת העם ההיסטורית שמדובר באסון רבתי, או שיש לזהות מגזרים לא משוכנעים כדי לשכנעם להתנגד לתכנית.

האם המכון הישראלי לדמוקרטיה היה מסביר שמדובר בסך-הכל בתופעה "לא-פוליטית" ומבורכת מבחינה "דמוקרטית"? המקרה הבא עשוי לסייע לפתרון השאלה. כאשר מחו אנשי המילואים אחרי מלחמת לבנון השנייה ודרשו מראש הממשלה דאז אהוד אולמרט להתפטר, תוך שהם מבטיחים להמשיך לשרת ולהילחם בכל תנאי וללא סייג, יצא נשיא המכון ד"ר אריק כרמון בנחרצות להגנת אולמרט תוך שהוא קורא למכתב המילואימניקים: "תופעה מסוכנת וחסרת אחריות המאיצה את הפוליטיזציה בארגון שהרחקתו מהפוליטיקה חייבת להיות מוחלטת".

אלו הן, אם כן, הגדרותיו של כרמון: פוליטיזציה של הצבא בפורום סודי המורכב מאנשי מר"צ של המכון בזמן תכנית ההתנתקות? דמוקרטיה א-פוליטית במיטבה; מחאה אזרחית של חיילי מילואים נאמנים נגד ראש הממשלה שכרמון תומך בו? אנטי-דמוקרטיה פוליטית מסוכנת.

אולי כעת ברור יותר מהו הגיון הדברים שלפיהם מגדיר המכון את פעילותו כלא-פוליטית.

תגובת המכון הישראלי לדמוקרטיה:

הטענה מחזקת את תגובתנו כי המכון הינו גוף לא פוליטי ולא מפלגתי!
צה"ל אינו משתף פעולה עם גופים פוליטיים ולו המכון היה גוף שכזה המפגש לא היה מתקיים!!!
הפרסום המדובר הינו סיכום של מפגש שנעשה לפני ההינתקות עם ראשי הצבא בראשות סגן הרמטכ"ל דאז דן חלוץ.
התכנים המוזכרים בו הינם תכנים שהועלו לדיון על-ידי ולבקשת נציגי הצבא בעקבות החלטת הממשלה על ההינתקות.
הדיון המוזכר הינו אחד מתוך כמה שהתקיימו במסגרת פרויקט "צבא חברה" במהלך השנים במסגרתו המכון מהווה פלטפורמה לבכירי הצבא לקיום דיונים בהשתתפות אנשי אקדמיה, אנשי שטח ועוד, כדוגמת דיון על העברת בסיסי צה"ל לנגב, שילוב נשים בצבא ועוד.
כאמור, צה"ל אינו משתף פעולה עם גופים פוליטיים ולו המכון היה גוף שכזה המפגש לא היה מתקיים.