לא היסטוריונים ולא חדשים

לפני כ-20 שנה, בעודו מעלעל במהדורה האנגלית של ספרו של בני מוריס לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, נתקל פרופ' אפרים קארש בציטוט ממכתב של דוד בן גוריון לפיו "אנו צריכים לגרש ערבים ולקחת את מקומם". קארש, באותה עת ראש המחלקה למזה"ת בקינגס קולג' בלונדון, הופתע. למיטב זכרונו, הציטוט בהמהדורה העברית של הספר היה הפוך לגמרי. מוטרד, הוא פתח את הגירסה העברית, ומצא כי אכן נכתב שם: "אין אנו רוצים, אין אנו צריכים לגרש ערבים ולקחת את מקומם. כל שאיפתנו בנויה על הנחה … שיש די מקום לנו ולערבים בארץ". קארש החליט לחפש את מקור הטעות, ובחן את המקור עליו הסתמך מוריס – מחקרו של שבתי טבת על בן גוריון והבעיה הפלסטינית – אך גם שם הובהר שבן גוריון לא רצה לגרש את הערבים.

בעקבות הסתירה שגילה החליט קארש לבחון בשיטתיות את הערות השוליים וההפניות בעבודתו של מוריס, ובהמשך את עבודותיהם של החוקרים שכונו "ההיסטוריונים החדשים". הימים, ראשית ואמצע שנות ה-90, היו ימי הפריחה של אותה אסכולת חוקרים שהציגה עצמה כזרם פורץ דרך בהיסטוריוגרפיה הישראלית, תוך שהיא מבקשת לקעקע את המחקר ההיסטורי בישראל בנושא הסכסוך הערבי-ישראלי, ולקדם נרטיב לפיו הציונות הייתה תנועה קולוניאלית שביקשה לנשל את ערביי ארץ ישראל.

את תוצאות מחקרו פרסם קארש לראשונה בשנת 1996 במאמר בכתב העת Middle East Quarterly, שם טען כי ההיסטוריונים החדשים מסלפים ומעוותים את השיח ההיסטורי בנושא מלחמת השחרור והסכסוך הערבי-ישראלי. כעבור כשנה הרחיב את המאמר ופרסם את מחקרו בספר פיברוק ההיסטוריה הישראלית: "ההיסטוריונים החדשים".

בין חוסר מקצועיות לסילוף מקצועי

המאמר והספר פורסמו בעיצומו של ויכוח ציבורי נוקב על מחקריהם של ההיסטוריונים החדשים, שהבולטים שבהם היו בני מוריס, אבי שליים, שמחה פלפן ואילן פפה. למרות שמוריס וחבריו זכו ליחסי ציבור טובים, ראיונות מלטפים בתקשורת ואוזן קשבת בכתבי-עת אקדמיים ובכנסים ברחבי העולם, הם בוקרו בחריפות על-ידי היסטוריונים ואנשי רוח ישראלים כגון הפרופסורים איתמר רבינוביץ' ושבתי טבת, הסופר אהרון מגד והחוקר האמריקאי רוברט סטלוף. הטענה המרכזית נגד ההיסטוריונים החדשים הייתה שביססו את טענותיהם על מקורות ישראליים בלבד – תוך פרשנות מגמתית –  והתעלמו לחלוטין ממקורות ערביים. כך הצליחו לכאורה לבסס את הטענה שהצד היהודי נושא במלוא האחריות לתוצאות מלחמת השחרור.

קארש ניגש לסוגיה מכיוון אחר לגמרי. הוא החליט לבחון את מהימנות המחקר של ההיסטוריונים החדשים על ה"טרנספר" כפי שהוא. התוצאות הדהימו אותו. בלשונו:

בנושאם את שם הארכיונים לשווא, במאמציהם לשכתב את ההיסטוריה הישראלית לפי דפוס שהוא פרי יצירתם, הם מפרים את כל הכללים של מחקר שנעשה בתום לב. סילופים אלו נעים מהאקט היותר "תמים" של ייחוס קביעות ואמירות מסוימות למסמכים, למרות שאינן מופיעות בהם, דרך קיטוע מגמתי של מסמכים באופן המעוות לחלוטין את משמעותם המקורית, ועד ל"שכתוב יצירתי" של מסמכים על-ידי הכנסת מילים לפיו של מי שלא אמרם.

לרגל ציון יום הנכבה ערכנו ראיון עם פרופ' אפרים קארש, שמכהן כיום כפרופ' בחוג למזה"ת בקינגס קולג' שבלונדון, כעורך הראשי והמייסד של כתב-העת Israel Affairs וכעורך הנוכחי של ה-Middle East Quarterly. בעבר כיהן קארש במשך כ-16 שנים כראש החוג למזה"ת בקינגס קולג', וכחוקר וכמרצה באוניברסיטאות קולומביה, הארוורד, הלסינקי, הסורבון, London School of Economics, המכון הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים בלונדון ומרכז יפה למחקרים אסטרטגיים בתל אביב.

פרופ' קארש, לאלו מהקוראים שלא קראו את ספרך, מהי הביקורת המרכזית שלך על ההיסטוריונים החדשים?

הביקורת המרכזית היא שאלו המתקראים היסטוריונים חדשים כתבו במודע נרטיב פוליטי שאפשר לקרוא לו "אנטי-ישראלי", אשר לא תואם את המסמכים שלטענתם הם התבססו עליהם בארכיונים. מה שהם רצו זה לתת הצדקה אקדמית לכאורה לנרטיב הפלסטיני שהתחיל להתפתח שנים אחרי מלחמת העצמאות, תוך שימוש נפסד והתיימרות להשתמש במסמכים שנחשפו לכאורה לאחרונה. הם בעצם פיברקו את ההיסטוריה. הם טענו שהמסמכים אומרים דבר מסוים בעוד שבפועל המסמכים אמרו את ההיפך הגמור. הדור היותר ותיק של היסטוריונים ישראלים לא טרח לבדוק אותם, היות שיש הנחת יסוד באקדמיה שמראי מקומות והפניות למקורות מאששים את מה שאתה טוען בגוף העבודה. כאן זה היה בדיוק הפוך. ההפניות מדגימות שהטענות בגוף העבודה הפוכות ממה שהיה בפועל במסמכים.

האם אותם היסטוריונים הסתמכו על כך שאיש לא ינבור בארכיונים ויפשפש במקורות?

אני טוען שהייתה כאן תרמית מכוונת. לא היתה כאן היסטוריה. למעשה הם לא היסטוריונים ולא חדשים. מה שהם אומרים אינו חדש, הוא נאמר על ידי הערבים עשרות שנים קודם, והם לא היסטוריונים כי הם לא עשו עבודה של היסטוריונים. הם למעשה מסרו דיווח שקרי לגבי התוכן שנמצא בהם בפועל.

הם נקטו במגוון גדול של אמצעי סילוף. החל מקיטוע, הוצאת דברים מהקשרם, ציטוט בהקשר לא נכון, ועד הדבר הכי גרוע: שכתוב המסמכים – כלומר, השמת דברים שלא נאמרו בפי אנשים. הדוגמא המובהקת היא הציטוט של בן גוריון ביחס לגירוש, ממנו עשה בני מוריס מטעמים. בגרסה באנגלית הוא צוטט כאומר שצריך לגרש ערבים ולקחת את מקומם, בגרסה העברית הוא מצוטט בצורה הנכונה, לפיה אין צורך ואין רצון לגרש ערבים ולקחת את מקומם. זו סתירה שלדעתי אין אפשרות לגשר עליה.

בני מוריס מפרש את בן גוריון שלא היה

קריאת הספר "פיברוק ההיסטוריה הישראלית" היא חוויה מטלטלת מבחינה אקדמית ואינטקטואלית גם בעבור מי שמתייחס בביקורתיות להיסטוריונים החדשים ולמחקריהם. עמוד אחר עמוד, פרק אחר פרק, מציג קארש עוד ועוד דוגמאות לטעויות, הטעיות וסילופים, כך שגם מי שמלכתחילה אינו מחסידי ההיסטוריונים החדשים נדהם מההיקף, הכמות והמובהקות של הסילופים.

ניתן למתודולוגיה החדשנית דוגמא נוספת. בספרו מציג מוריס דברים שאמר בן גוריון בפגישה ב-2 לנובמבר 1947, אשר לטענתו מחזקים את הקביעה לפיה בן גוריון תמך במדיניות הטרנספר:

בן גוריון הבהיר היטב, כי בעייתה העיקרית של המדינה היהודית העתידה לקום תהיה הבעיה הדמוגרפית: 520,000 יהודים לעומת 325,000 ערבים, ואם במדינה היהודית תיכלל גם ירושלים, יהיו בה כמיליון תושבים, מהם כ-40 אחוזים לא יהודים. "יש לראות עובדה זו בכל בהירותה וחריפותה. בהרכב כזה [של אוכלוסין] אין אפילו ביטחון מוחלט שהשלטון יתקיים בידי רוב יהודי … אין מדינה יציבה ושרירה, כל עוד יש בה רוב יהודי של 60 אחוזים בלבד". הוא הוסיף ואמר, כי בגלל מצבו של הישוב וגורלו יש לאמץ "גישה חדשה … לבדוק כל הרגלי המחשבה שלנו … עלינו לחשוב במושגים של מדינה".

לכאורה ניתן לפרש את דברי בן גוריון ביחס לחומרת הבעיה הדמוגרפית ולצורך לאמץ "גישה חדשה" ביחס אליה, כתמיכה משתמעת בטרנספר. אולם קארש ניגש למקור ומצא כי הציטוט חלקי ומשמיט את ההקשר האמיתי של היוזמה של בן גוריון. מיד לאחר שציין כי המדינה אינה יציבה ושרירה "כל עוד יש בה רוב יהודי של 60 אחוזים בלבד", הוסיף בן גוריון "ורוב זה מורכב רק משש-מאות אלף יהודים… הועמדנו בפני גורל חדש – אנו עומדים להיות שליטים בגורלנו". דהיינו, כפי שמסביר קארש, הבעיה שבן גוריון מתייחס אליה איננה היחס בין יהודים לערבים, אלא גודלה האבסולוטי של האוכלוסייה היהודית. ובעיה זו לא יכולה להפתר באמצעות טרנספר של הערבים, אלא באמצעות עלייה רחבת היקף, מבצע דמוגרפי חסר-תקדים בישראל, שאכן יצא לפועל מיד לאחר מלחמת השחרור.

דוגמא נוספת. במקום אחר טען מוריס כי הנהלת הסוכנות היהודית קיימה ב-1937-38 שלוש פגישות בהן "דנו באריכות בסוגיית הטרנספר". כך נוצר הרושם שמדובר ביוזמה ובמדיניות של ההנהגה הציונית. אך בדיקת הפרוטוקלים של אותן ישיבות מגלה שרק באחת מהן עלתה על הפרק סוגיית הטרנספר, וגם זאת רק בתגובה להמלצות ועדת פיל משנת 1937, שכללו חילופי אוכלוסין בין השטחים שיועדו למדינה הערבית והיהודית. קארש כותב:

לא רק שמוריס אינו נותן לוועדה את הקרדיט הראוי כיוצרת של רעיון הטרנספר כאופציה פוליטית, הוא גם מעורר את הרושם המוטעה כאילו התנועה הציונית היא היא שכפתה את הרעיון הזה הר כגיגית על ממשל בריטי אדיש, אם לא עוין לרעיון, ולא להיפך, וכאילו עניינה של התנועה הציונית בטרנספר כאופציה פוליטית מעשית חרג במידה ניכרת מעבר להמלצותיה של ועדת פיל.

גם אילולא היה תיאורו של מוריס את הפגישות רחוק מן האמת כמרחק מזרח ממערב – עדיין לא היה בכך כדי להוכיח כי לרעיון הטרנספר היה "יסוד מוצק בדרכי החשיבה של הזרם המרכזי היהודי בשנות השלושים המאוחרות ובשנות הארבעים". חמישה ימים בחייה של תנועה לאומית אינם מצביעים על מגמות אידיאולוגיות ומעשיות ארוכות טווח, מה גם שהישיבות הנ"ל כונסו בתגובה לסדר יום מסוים, שנכפה על התנועה הציונית על ידי הממשלה הבריטית.

תוכל להרחיב על הסילופים בעבודת ההיסטוריונים החדשים?

כשאני מדבר על סילופים אני לא מדבר על פירוש כזה או אחר, שזה בהחלט לגיטימי, אנשים יכולים לקרוא טקסט מסוים ולתת לו פירושים שונים. זה חלק מהעבודה האקדמית האינטלקטואלית. מה שהם עושים זה לקחת מסמכים ולזייף אותם. כלומר, לתאר לקורא תוכן שונה לחלוטין מזה שיש במסמכים, מתוך כוונה ליצור תמונה היסטורית מזוייפת. לפיכך הם לא היסטוריונים. כל התהודה הבינלאומית שהם קיבלו היא אך ורק מכיוון שהם ישראלים.

בספר אתה טוען שההיסטוריונים החדשים לא עשו עבודה אקדמית, אלא מיתוגית.

המיתוג הוא חשוב מאוד בעולם, גם באקדמיה. אם אתה מוצא לעצמך את הצורה האופטימלית שבה אתה מציג את עצמך אתה מראש דוחף את האחרים לפינה. אם אתה קורא לעצמך "היסטוריון חדש" אז בהגדרה אלו שחולקים עליך הם ממסדיים, אנכרוניסטיים, הם כולם נגועים בפוליטיזציה וכו'.

אבל אקדמיה בנויה על ההנחה שהמחקר מתבסס על מדע, לא על שיטות שיווקיות.

המיתוג עובד גם באקדמיה. אם אתה מציג את עצמך כחדש, טוען שהלכת לארכיונים שרק עכשיו נפתחו ומצאת חומר שאחרים לא השתמשו בו, אז המיתוג משפיע גם מבחינה אקדמית, למרות שזו טענה שקרית במידה רבה. הארכיונים אכן נפתחו, אבל בשלב מסוים, לדוגמא, כשבני מוריס ואנכי נכנסנו לחילופי דברים, הוא טען שכשהוא כתב את הספר שלו על לידתה של בעיית הפליטים לא היה ברשותו החומר המדובר מהארכיונים. אבל אם החומר הזה לא היה ברשותו, אז איך הוא קרא לעצמו היסטוריון חדש? הרי כל הצידוק שלו לחדשנות, וכל הפרסום וההכרה האקדמית של אותה קבוצה, הגיעו לכאורה מזה שהם הלכו לארכיונים ומצאו חומרים שאחרים לא השתמשו בהם.

האקדמיה היא לא תמיד מה שמייחסים לה, ובמיוחד במדעי הרוח והחברה יש אופנות ויש מגמות, ואם אתה יוצא מחוץ לקופסה או הולך נגד הזרם, אז יש לך בעיה. האופנה כיום בתחום של חקר המזה"ת המודרני, גם בקרב אלו שלא מתעסקים ישירות בסכסוך, היא לא חיובית ביחס להיסטוריה הישראלית, הקמת מדינת ישראל ויחסיה עם העולם הערבי.

ההיסטוריונים החדשים נוהגים להציג את עצמם כמיעוט נרדף.

אם תלך לפקולטות למדעי החברה והרוח באקדמיה הישראלית תגלה שהאנשים המנסים לתאר את ההיסטוריה של הסכסוך הערבי-ישראלי כפי שהתחוללה ולא כפי שהאופנה השלטת בתחום מכתיבה, הם מיעוט קטן. אקדמאים צעירים שרוצים לקבל קביעות בתחומים האלו צריכים להוריד את הראש ולשמור את הדעות שלהם לעצמם, לעשות שקר בנפשם, או לחקור תחומים אחרים. זה מצב לא תקין.

יש לך הסבר למציאות הזו?  

יש עשרות מדינות ערביות ועולם מוסלמי גדול מאוד, ומדינה יהודית אחת קטנה מאוד. גם מבחינה מקצועית צריך להבין שיש הרבה יותר תעסוקה, ג'ובים ומענקים לאנשים שמתעסקים בעולם הערבי, והדעות שלהם במרבית המקרים לא מחמיאות לישראל. האקדמיה הישראלית רוצה להיקלט ולהתקבל במגמה הרחבה הזו, אז היא משחקת את המשחק. עצם העובדה שההיסטוריונים החדשים הצליחו ללכת בקו הזה עשור שלם לפני שתפסתי אותם מצביעה על כך שהאקדמיה לא בדקה אותם באמות המידה האקדמיות המקובלות.

ובכל זאת, גם מאז שחשפת אותם העולם האקדמי מתעלם, ומוריס, שליים ופפה עדיין זוכים ליוקרה מקצועית ולמקום של כבוד ברשימות הקריאה של קורסים על המזה"ת.

בכל הנוגע למזה"ת האקדמיה העולמית אינה אוהדת את ישראל. לכן ברור שהם ירימו על כפיים כל מי שיציג משהו שלכאורה מחזק את דעותיהם המוקדמות. גם בפינלנד יש ויכוחים פנימיים ויש מה שאפשר לכנות "ההיסטוריונים החדשים שלהם". מישהו בכלל שמע על זה? חלק מהבעיה נובעת מזה שאנחנו המדינה היהודית היחידה בעולם. לו היו ההיסטוריונים החדשים שלנו כותבים "היסטוריה חדשה של פינלנד" איש לא היה מתעניין בהם. גם אם הם לא היו ישראלים שמנגחים את ישראל לא הייתה להם קריירה.

בעבר הושמצת והותקפת על-ידי מוריס בחריפות רבה. כעבור מספר שנים הוא הודה במאמר ב'טיימס' ש"מן הצדק עם קארש", ואמר כי הטיפול שלו "בחשיבה הציונית על טרנספר אכן היה שטחי". אבל מעבר לכך הוא לא מודה שטעה ולא חוזר בו מהנחות היסוד ומהמסקנות שלו.

בשנת 2000, אחרי שערפאת פתח במלחמת הטרור, מוריס, במידה מסויימת, במרכאות, חזר בתשובה. אם אתה קורא אותו היום בעיתונות, זה לא שונה בהרבה ממה שכתבתי אז כשתקפתי אותו. הוא שינה את דעתו לחלוטין, אך לא התנער ממה שכתב בעבר. עצם העובדה שהוא מדבר היום כמוני מוכיחה שמה שהוא כתב כל אותם שנים היה מוטעה.

מוריס נמצא בבעיה גדולה. למעשה הוא חזר בו מהנרטיב שלו אבל הוא לא מודה בכך. אין פה "מודה ועוזב ירוחם". יש פה "עוזב ולא מודה". מוריס לדעתי הרבה יותר מורכב והוא הכי אינטיליגנטי מההיסטוריונים החדשים. הוא השקיע עבודה, האחרים הם שרלטנים מוחלטים. כתוצאה מערפאת שינה מוריס את דעתו על העבר. גם על זה היה לי איתו ויכוח. אמרתי לו שאדם רגיל יכול לשנות את דעתו מתי שהוא רוצה, אבל היסטוריון לא יכול לעבוד 20 שנה ולהמציא טונות של עובדות שמראות נרטיב מסויים – לכאורה מהארכיון – ופתאום להציג נרטיב אחר בלי לומר זאת במפורש ומבלי להראות היכן טעה.

מוריס רוצה לאחוז את המקל משני קצותיו. הוא לא רוצה להגיד "רימיתי אתכם עשרים שנים, תזרקו את כל מה שכתבתי לפח", וזה מה שהוא היה צריך לעשות אם היתה בו הגינות עד הסוף. הטרנספר זו בעיה בשבילו, הוא עצמו הודה שהוא לא טיפל בנושא הזה כראוי, אבל הוא עדיין מתפתל ולא מודה. חשוב להבין שלא מדובר באדם רגיל, אלא במי שבנה את כתב האשמה נגד מדינת ישראל יותר מכל אחד אחר. הוא לא יכול לבוא היום ולהציג טענות הפוכות בלי שיתעד אותן, וחלק מהתיעוד זה לסתור את מה שהוא כתב על אותן שנים.

השבוע מציינים באוניברסיטאות בישראל את יום הנכבה. מהי התייחסותך לנושא?

ב-49' הפלסטינים עצמם לא האשימו את היהודים במה שקרה להם, בהתמוטטות ובבריחה ההמונית. הם האשימו את המנהיגים שלהם, את מדינות ערב ואת הבריטים, אבל לא את היהודים. אני מצטט בריטי בכיר, ראש המשרד הבריטי בקהיר, שהלך לעזה ב-49' והופתע לראות שאין להם שום כעס כלפי היהודים אלא כלפי האחים שלהם והמנהיגים שלהם, אלו שלדבריהם הוציאו אותם במרמה ובהבטחות שווא מהארץ. כל הנושא של הנכבה התחיל להתפתח רק בשנות ה-50, כשההנהגה הפלסטינית שהביאה את האסון על עמה ניסתה להצדיק את מעשיה.

כמובן שככל שמתרחקים מהאירוע עצמו קל יותר לפברק את הזיכרון ההיסטורי. הילדים של הדור הזה שברח, והדור השלישי, מנסים לטהר את הוריהם על-ידי האשמת ישראל. בפועל התנועה הציונית רצתה להגיע לקיום בשלום והסכימה לתכנית החלוקה, אך הערבים לא קיבלו זאת, הלכו למלחמה והפסידו, והם משלמים על כך את המחיר.

אגב, זה מנוגד לרצון של האדם הערבי הפשוט בשנות ה-20, ה-30 וה-40. לפלסטיני הפשוט לא היה אינטרס בפוליטיקה ולא היה לו אינטרס להילחם בציונות. רובם הגדול היו מוכנים לחיות בשלום עם התנועה הציונית ולא הטרידה אותו במיוחד שאלת ההגדרה העצמית. ההנהגה שלהם לא טיפחה לאומיות כמו שצריך ולא בנתה מוסדות, אלא רק דחפה אותם להיאבק בתנועה הציונית, ובסופו של דבר הם הובלו בניגוד לרצונם למלחמה שהוליכה לאובדנם. הנכבה היא לפיכך קטסטרופה מתוצרת עצמית. כל עוד הם לא יכירו בעובדה הזו ולא יקחו אחריות למעשיהם אין שום סיכוי שיהיה הסדר כלשהו בין שני העמים. הסדר צריך להיות מבוסס על הכרה היסטורית למה כל צד אחראי.

האם העובדה שהסילופים נחשפו ובכל זאת המסלפים מתקדמים וזוכים ליוקרה, נותנת אור ירוק להמשך התופעה?

כן, וזה אפילו יותר גרוע. מה שחוקר צעיר רואה הוא שאין אלטרנטיבה אחרת, מכיוון שהשאר מוצאים מחוץ למחנה. אחרי שכתבתי את הספר הרבה אנשים שהיו מיודדים איתי מבחינה אקדמית ניתקו איתי מגע. אני אישית יכול לחיות בלעדיהם, אבל אדם צעיר באוניברסיטה רואה מה הזרם המקובל ומתאים את עצמו. וגם אם יש לך הגינות אינטלקטואלית אתה כמו אנוס בספרד, אתה חייב לחיות בשקר, ולעתים בשלב מסוים אתה מתחיל להאמין בו.

אתה מדבר עכשיו על האקדמיה בישראל או על האקדמיה באירופה שאתה חלק ממנה?

אני מדבר על ישראל. באירופה זה יותר פשוט, כי אין שם בכלל פרו-ישראליות, אז אין את הדילמה. גם באירופה אם יבוא פתאום מישהו שחושב שמדיניות החוץ של ישראל ב-1948 הייתה הוגנת וסבירה וירצה לעשות דוקטורט – תהיה לו בעיה למצוא מנחים. היו חוקרים שרצו לעשות דוקטורט ויש להם דעה עצמאית, אך במידה ואני לא יכול להנחותם, קשה לי מאוד למצוא אנשים בעולם שאני יכול להפנות אותם אליהם.

אם כך, קשה לראות עתיד טוב יותר לחקר המזרח התיכון.

לפני כמה שנים הקימו ברנרד לואיס ופואד עג'מי אגודה חדשה ללימודי מזרח תיכון בשם ASMEA – Association for the Study of the Middle East and Africa – שתהיה אלטרנטיבה מסוימת ל-MESA, שהיא האגודה הוותיקה של המזרח התיכון שמאגדת כמה אלפי חוקרים בכל העולם, כולל ישראלים רבים. האגודה החדשה מתקדמת בהדרגה, אז אני מניח שזה לא אבוד לחלוטין ויכול להיות שבכל זאת האפנה האקדמית עשויה להתחלף. אבל אם אתה מסתכל על הכיוון הכללי, אז בהחלט, הוא לא הולך בכיוון הנכון. בהרבה מאוד כתבי עת מאמרים מסוג מסוים לא יתקבלו, וכך גם בהוצאות ספרים. ספר על הלובי היהודי, הישראלי, יהפוך לרב-מכר, אבל כשיצא ספר על הלובי הערבי אף אחד לא יסתכל עליו.