פיוס עם ישראל? תורכיה מעדיפה את הפלסטינים

מאמר בעיתון 'אל-חיאת' מגלה כי למרות הנכונות הישראלית להגיע להבנות עם תורכיה, הרי שזו מעדיפה לקדם את מעמדה כשחקן מפתח באזור ולהציב את האינטרס הפלסטיני כתנאי לנירמול היחסים

בתקופה האחרונה נדמה כי היחסים בין ישראל לתורכיה שבים למסלולם. ההתנצלות הפומבית של ראש-הממשלה יחד עם הנכונות הישראלית לשלם פיצויים למשפחות הרוגי המרמרה הובילו למשא-ומתן המתנהל בין המדינות. ואולם, יש לזכור כי בסופו של התהליך יידרשו הסכמות אלו לעמוד בפני משוכה נוספת: הצבעה בפרלמנט ובממשלה התורכים שיצביעו על אשרור את ההסכמים.

מהם הלכי-הרוח במסדרונות השלטון התורכי? מהן העמדות שמביעים בכירי ממשל, היכולים באבחת-אצבע לבטל את ההסכם המסתמן? כתב העיתון הבין-ערבי 'אל-חיאת' , ג'האד אל-ח'אזן, שמע ושוחח עם אותם בכירים במסגרת משלחת עיתונאים וחוקרים לאנקרה ולאיסתנבול ודיווח על רשמיו.

אם בעבר הזכירו התורכים את סוגיית המצור על עזה כבדרך-אגב, הרי שעתה ייתכן כי נושא זה יעמיד את הצלחת המשא-ומתן כולו בסימן שאלה. מבחינת התורכים, כתב אל-ח'אזן, הקרב שהתרחש על "ספינת השלום מרמרה" היה "מאורע כואב ביותר. הספינה נשאה על סיפונה מאות פעילים שוחרי שלום, שישראל תקפה אותם באקט של פיראטיות וגרמה להרוגים ולפצועים". כתוצאה מכך "תורכיה הורידה את דרג היחסים הדיפלומטיים עם ישראל והחזירה את שגרירה, כפי שעשתה גם ישראל עצמה".

חמאס ותורכיה: שותפות אידיאולוגית

למרות ההתמקדות הספציפית באירועי המרמרה, התרשם אל-ח'אזן דווקא כי "סוגיית החוץ החשובה ביותר מבחינת המדיניות התורכית היא הכיבוש הישראלי. היחסים עם ישראל לא ישתפרו ואין לצפות שהם ישובו לקדמותם … כל עוד הכיבוש נמשך". נוסף ל "מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים", התורכים מעוניינים לסייע גם ל "מיליון וחצי פלסטינים במולדתם המקורית המצויים תחת שלטון ישראלי", קרי, לערביי ישראל.

עוד כתב אל-ח'אזן כי בעתיד "לא יהיו עסקאות נשק חדשות עם ישראל, אולי למעט העסקות שסוכם עליהם עם הממסד הצבאי ועם הפוליטיקאים שסיימו את תפקידם, שפרשו לגמלאות או שיושבים בכלא". בסופו של דבר, הוא קובע, תורכיה "לא תשתתף בשום תכנית עם ישראל ללא ידיעת הערבים והתיאום איתם". כמו כן, לא יוחזר השגריר לישראל אם זו לא תקבל את התנאי השלישי שקבעה תורכיה לשיקום היחסים עם ישראל, והוא הסרת המצור מעזה.

לסיום, מותח אל-ח'אזן ביקורת על האסלאמיסטים הערבים, שלדעתו אינם עושים דבר בסוגייה הפלסטינית, לעומת שותפיהם האידיאולוגיים בתורכיה:

האסלאמיסטים שעלו לשלטון בתורכיה ב-2001 הם פיקחים ומסוגלים לבצע דברים, בעוד שכל מה שהאסלאמיסטים בארצות 'האביב הערבי' יכולים לעשות זה לדבר. התמיכה המילולית בפלסטינים, שאינה מלווה במעשים, אינה מועילה אלא מזיקה. אני מייחל לכך שהעוורים אצלנו ילמדו לקח מהאסלאמיסטים התורכים שבמשך עשור הפכו את ארצם למעצמה היחידה במזרח התיכון.

את הדברים הללו יש לקרוא על רקע ביקורו המתוכנן של ארדואן בעזה בסוף החודש הנוכחי. עד כה, על-אף הלחץ שמפעילה ישראל והאמריקנים, ארדואן עומד בהתעקשותו להגיע לרצועה, וייתכן כי הניסיון התורכי לקשור את סוגיית המצור לפתרון המשבר בין המדינות אכן יפגע בסופו של דבר בתהליך המשא ומתן.

האם הלכי הרוח התורכיים המדווחים בכתבה משקפים על-נכוחה את המגמות במוסדות השלטון באנקרה? האמת היא שקשה לדעת. רוב הסיכויים שביקור העיתונאים המדובר היה חלק ממסכת מתוכננת של התעמולה התורכית, שכוונה למעשה לדעת-הקהל הערבית העולמית. אך יחד-עם-זאת, העובדה כי קולות שכאלו רווחים בצמרת השלטון התורכי מעידה כי על-אף האפשרות לשיקום היחסים הפורמלית עם המדינה, הקרע בין ישראל לתורכיה עמוק מכפי שנראה.