המרוץ לנשיאות באיראן: משטר האייתוללות מבצר את מעמדו

איראן נמצאת בעיצומה של מערכת בחירות סוערת, כאשר 'מועצת שומרי החוקה' פסלה שניים מהמועמדים הבולטים במרוץ לנשיאות • העומד מאחורי המהלך הוא מי ששולט בפועל במועצה, האייתוללה העליון עלי ח'אמנאי, אשר ביקש לנטרל כל תחרות שעלולה לאיים על מעמדו • מהלך זה מערער את האמון של הציבור במשטר ומהווה צעד נוסף בדרך לשלטון מונוליטי המבוסס על כוח גס 

מועצת שומרי החוקה של איראין פסלה את שני המתמודדים הבולטים ביותר בבחירות הקרובות לנשיאות המדינה: אכבר האשמי רפסנג׳אני, נשיא המדינה לשעבר; ועוזרו של אחמדינג׳אד אספנדיאר רחים משא'אי. בכך הצליח המשטר האיראני, בדמותו של המנהיג עלי ח׳אמנאי, להיפטר משני יריביו העיקריים. בד-בבד מוביל מהלך זה גם לחיסול כל מה שנותר מתדמית של בחירות דמוקרטיות באיראן.

פרוצדורת ההצבעה לנשיאות באיראן היא אכן דמוקרטית, במובן הפשוט שהמועמד שזוכה לרוב קולות הבוחרים נבחר לנשיא. מציאות זו שונה ממה שהכרנו לפני פרוץ 'האביב הערבי' במדינות האזור הדמוקרטיות, לכאורה, כאשר הנשיאים לשעבר זכו ליותר מ-90% תמיכה. באיראן אפילו מתנהל קמפיין בחירות של המועמדים השונים, הכולל גם עימותים טלוויזיוניים.

אלא שכאן מסתיימת התדמית הדמוקרטית. השליטה האמיתית בתוצאות הבחירות נמצאת בידי גוף ייחודי למערכת השלטון באיראן שנקרא 'מועצת שומרי החוקה', הכולל שנים-עשר חברים: ששה אנשי דת וששה משפטנים אזרחים. בין תפקידי המועצה, כאמור, הוא סינון המועמדים לבחירות לנשיאות, וכן הפיקוח על תהליך החקיקה במג׳לס (הפרלמנט האיראני), או במלים פשוטות – היא יכולה לבטל כל חוק שמחוקק הפרלמנט ללא מתן הסברים. אנשי הדת היושבים במועצה כפופים כמובן למנהיג ח'אמנאי, ובעקיפין גם המשפטנים. בכך מעניקה לו המועצה שליטה מלאה על הנעשה במדינה.

בימים האחרונים פרסמה המועצה את רשימת המועמדים שאושרו, והשניים, משא׳אי ורפסנג׳אני, לא נכללו בה. אחמדינג׳אד מחה על הפסילה והצהיר שלאיש אמונו נעשה עוול. נציג הפרלמנט עלי מטהרי, הנמנה על מחנה השמרנים המתונים, הרחיק לכת אף יותר וקבע ש״אילו ח׳ומייני (מייסד הרפובליקה האסלאמית) היה מגיש את מועמדותו היום גם הוא היה נפסל״.

ח'אמנאי מחסל את התחרות

מדוע שני המועמדים הללו נחשבים כה מסוכנים בעיני המנהיג? האשמי רפרסנג׳אני, הנושק לגיל 80, הוא איש רב-פעלים, אמן תככים וחתרן בלתי-נלאה, אשר כיהן שתי קדנציות רצופות כנשיא בין השנים 1989 – 1997. הוא היה בין האבות המייסדים של הרפובליקה האסלאמית, ובכך הרבה יותר בכיר מהמנהיג ח׳אמנאי. על שמו רשומים מאמצים לשיקום הכלכלה האיראנית במהלך מלחמת איראן-עיראק. הוא היה זה שב-1989 פעל לבחירתו של ח׳אמנאי לתפקיד ״ולי-פקיה״ – שלטון 'חכם ההלכה', כפי שנוסח בזמנו על-ידי ח׳ומייני.

ב-2005 הוא ניסה להתמודד שוב לתפקיד הנשיאות אך הפסיד לאחמדינג׳אד. מאז 2009 בה פרצה המחאה נגד זיופי הבחירות במדינה, היחסים בין רפסנג׳אני לח׳אמנאי הידרדרו בשל התנגדותו של הנשיא לשעבר למדיניות המנהיג. רפסנג׳אני דוגל בכלכלת-שוק ומתבטא בזכות מדיניות-פנים ליברלית יותר. נוסף על-כך, הוא נחשד על-ידי המשטר כמי שמקדם בחשאי תכנית הידברות עם ארצות-הברית.  בין השאר הוא נחשב לאחד העשירים המופלגים ביותר באיראן ושמו הוכתם בשחיתות. אולם בהתחשב בכך ששחיתות פושה באיראן בכל חוגי השלטון, הדבר לא הפריע לפופולאריות של רפסנג׳אני, במיוחד עכשיו על רקע המצב הכלכלי הגרוע שרק הולך מדחי אל דחי.

על כל-פנים, מדובר בפוליטיקאי חזק ועצמאי שבוודאי לא היה מסתפק בתפקיד של שפוט ועושה דברו של המנהיג. מזה שנים שהמנהיג פועל להשפלתו של רפסנג'אני: הוא הודח מתפקיד של אמאם תפילת יום שישי בטהראן, וילדיו נאסרו בעוון מעילות. פסילתו השלימה למעשה את תהליך הדרתו של אחד האבות המייסדים של איראן האסלאמית מחוגי השלטון.

באשר למועמד המודח השני אספנדיאר רחים משא׳אי, גם הוא היווה סיכון מבחינת המנהיג. בניגוד לרפסנג׳אני, אין לו ניסיון וקריירה פולטיים מרשימים. כל כוחו נובע מהיותו מקורב לנשיא אחמדינג׳אד, שהוא גם, באופן מקרי לחלוטין, המחותן שלו (בתו של משא׳אי נשואה לבנו של אחמדינג׳אד). יחד עם אחמדינג׳אד, משא׳אי עורר את חמתו של הממסד הדתי, בשל הצהרות בעייתיות בעיני האורתודוקסיה השיעית.  חטאו הגדול והבלתי-נסלח מבחינת ח׳אמנאי הוא התעקשותם של הנשיא ועוזרו להדגיש את הלאומיות האיראנית על חשבון האסלאם, ובשל כך הוא אף כונה בתקשורת הממסדית ״הזרם הסוטה״.

נדבק לכסא

בפוסלו את שני היריבים, ח׳אמנאי הראה כיצד השיקול  החשוב ביותר מבחינתו הוא סילוק כל יריב פוטנציאלי. למשל, לאור מצבה הכלכלי העגום של איראן, ניתן בהחלט היה להפיק תועלת מניסיונו הכלכלי הרחב של רפסנג׳אני, אך מבחינת המנהיג, הסכנה שהוא ינקוט מדיניות עצמאית יותר עולה על רווחת הציבור. השלטון באיראן שכלל בעבר מגמות וכוחות שונים, הופך למונוליטי יותר ויותר, כשהוא נשען רק על כוח גס של בסיס שלטוני צר ושל 'משמרות המהפכה'.

יחד עם זאת, לדברי פרשנים שונים, דחיקת היריבים לשוליים דווקא תפגע בלגיטימציה של המשטר לטווח הארוך. רפסנג׳אני היה תקוותם של שכבות רחבות בקרב מעמד הביניים, הבירוקרטים, אנשי העסקים והממסד הדתי המסורתי. עם הסתלקותו מהזירה הפוליטית אין עדיין באופק מועמד שיכול להחליפו. לאחר הפסילה אושרו שמונה מועמדים, רובם המוחלט שמרנים, המקורבים לח'אמנהאי. לאיש מהם אין כריזמה, פופולאריות או ניסיון פוליטי מוכח. כך, מחד, מבצר ח'אמנאי את שלטונו, אולם מאידך מערער את הבסיס החברתי עליו הוא מושתתת. אם ימשיך בדרך זו ייתכן כי הוא יאבד את הלגיטימציה הציבורית, ולא יוכל עוד לשקם את האימון בינו לבין העם האיראני.