סיוע קטלני: ראיון עם לינדה פולמן

הסיוע ההומניטרי הבינלאומי מזיק יותר מאשר מועיל • הארגונים אף מפרים באזורי-לחימה את הדין הבינלאומי • הכסף הרב שנשפך למקומות הללו משמש את הצדדים הלוחמים למטרות פוליטיות, וארגוני הסיוע לא נקיים מאחריות • הסופרת והעיתונאית לינדה פולמן חושפת את האמת מאחורי תעשיית זכויות האדם ומעורבותם של ארגונים בינלאומיים באזורי סכסוך 

לינדה פולמן היא עיתונאית הולנדית עצמאית. ספרה תעשיית החמלה חשף את התוצאות השליליות של פעולות ארגוני סיוע במדינות עולם שלישי. פולמן הגיעה ארצה להרצאה במכללה למדינאות בירושלים, ובהזדמנות זאת נפגשנו לשוחח על שני ספריה: תעשיית החמלה ו-לא עשינו דבר, המבקר את תפקוד כוחות שמירת השלום של האו"ם.

הנושא החם היום בעולם הוא סוריה, אנו קוראים דיווחים לפיהם גם שם הסיוע מסייע לשני הצדדים במאבק – לצבא הסורי ולמורדים הסורים – והפליטים נקלעים בתווך.

לא הייתי בסוריה, אבל ממה שאני שומעת וקוראת זה אכן המצב. הסיוע אמור להיות ניטראלי ואמור לשמש את האזרחים, אך בפועל הוא מנוצל על-ידי הצבאות משני הצדדים. סיוע הומניטארי תמיד משמש כנשק במלחמה. ולכן ברור שזה קורה גם בסוריה. שהרי למה שקבוצה אחת תאפשר לכוחות ההומניטאריים להאכיל את האויב? זה בכלל לא מפתיע אותי שזה קורה. וזה גם לא אמור להפתיע את סוכנויות הסיוע – זה הרבה יותר חשוב.

יש עשרות ארגוני סיוע הפועלים משני צדי הגבול. כל אחד פועל למען עצמו. לכל אחד יש אג'נדה משלו, תוכניות משלו, משאים ומתנים משלו שהוא מנהל מול הכוחות והצבאות המקומיים. הם לא פועלים ביחד. הם מרשים לעצמם להיות מנוצלים על-ידי שני הצבאות הלוחמים, ובכך הם מחלישים את עצמם. ואני חושבת שזה לא נכון: הארגונים הללו חייבים לעשות את זה למען הקורבנות, ולכן עליהם לאחד כוחותיהם.

האם אפשר לשנות את המצב?

"באמנת ז'נבה אמנם נאמר שעל ארגוני הסיוע לעשות כל שביכולתם להימנע ממצב של ניצול לרעה של הסיוע שלהם, אבל אף אחד לא דורש מהארגונים האלה לקחת על כך אחריות.

דרפור היא דוגמה נוספת טובה. שם היה משבר גדול בתוך המחנות. היה שם מצב נוראי. עבדו שם לפחות 130 ארגונים בינלאומיים. וכולם נוצלו על-ידי הממשל והמורדים. כולם. אותו מצב כמו בסוריה. מחוץ למחנות מטילה הממשלה מיסים על ארגוני הסיוע. הם משלמים מאות מיליוני דולרים לממשל הסודני. בעד כל טלפון, בעד כל רכב, על עצם היותם שם. בתוך המחנות אלו כוחות מורדים שמכתיבים מי יאכל ומי לא יאכל וגם ממסים את עובדי הסיוע. וכולם מרשים לעצמם להיות מנוצלים לרעה. אם ארגון אחד יעזוב, ארגון אחר יקפוץ פנימה. ככה זה עובד. ואסור להתיר את זה במקומות כאלו. זה מסוכן מדי. הם פשוט מוסיפים שמן למדורת המלחמה".

האם היית אומרת שלפעמים עדיף לא לשלוח סיוע עד תום הלחימה, או שעדיף לשלוח סיוע בכל מקרה?

"הארגונים ההומניטאריים טוענים שאי אפשר לסרב להעניק סיוע. לדעתם, אנשים סובלים בסוריה, סובלים בדרפור ויש זכות לסיוע כך שאי אפשר להגיד להם 'לא'. אני טוענת שמותר להגיד 'לא', ושלמעשה אנו אומרים 'לא' כל הזמן: ישנם מיליוני אנשים בכל רחבי העולם שסובלים רבות ולא מקבלים סיוע כלל, כי אנחנו לא מעוניינים בהם. עשרות מיליוני אנשים כאלה לא מקבלים שום סיוע. בעיני, סיוע זו לא זכות, סיוע זה מתנה. סיוע זה משהו שניתן לקוות לקבל אותו אבל זו לא חובה. אם, לדוגמה, יש לנו רק 10 ₪ לסיוע בואו נשתמש ב-10 ₪ הללו במקום בו הם יהיו הכי יעילים – במקום בו הסיוע שלנו גורם הכי פחות נזק. אם סוריה היא לא המקום הכי חכם להוציא בו 10 ₪ אז אולי כדאי להוציא את הכסף במקום אחר. אותה כמות כסף יכולה להציל הרבה יותר חיים בהמון מקומות באפריקה, לדוגמה. אם מחליטים ללכת לסוריה או לדרפור – איפה שכל הניצול לרעה קורה – אז צריך לוודא להגביל את הסיכון עד כמה שניתן ולעבוד על-פי אמנת ז'נבה – שם כתוב שצריך לעשות כל שביכולתך לעצור את הניצול לרעה של הסיוע שלך. אם אי אפשר לעמוד בזה, אולי לא צריך להיות שם".

הכל פוליטי

מהם המניעים הפוליטיים שמאחורי חלוקת הסיוע? למה כסף הולך למקומות מסוימים ולא לאחרים?

באופן כללי, מכל כספי הסיוע הממשלתיים רשמיים, שזה בערך 130 מיליארד דולר לשנה, רק כרבע מהכסף הזה הולך למדינות העניות ביותר. שאר הכסף הולך למדינות בהן מתנהלים אירועים פוליטיים. הנהנות הגדולות ביותר מכספי הסיוע שלנו הן מדינות הנלחמות לצידנו במלחמה נגד הטרור. הכסף הזמין לסיוע הומניטרי פועל לפי מתווה דומה. מרבית הסיוע ההומניטרי הולך למדינות בהן יש לנו אינטרסים פוליטיים או צבאיים. אלה הן בחירות פוליטיות. האינטרס הגדול שלהם הוא לתת סיוע הומניטרי למדינות, שבתקווה, יהיו בצד שלנו.

אנו משתמשים בכסף כדי לקדם את האינטרסים הפוליטיים שלנו. וזה לא סוד בכלל. התורם הגדול ביותר היא ארה"ב, הם נותנים יותר כסף מכל האחרים לסיוע לפיתוח, סיוע הומניטרי, סיוע צבאי ועוד, וזוהי המדיניות הרשמית שלה. הם אומרים 'אם אתם רוצים כסף מהממשלה האמריקנית, אתם צריכים לחתום על חוזה ולהתחייב לשרת את מדיניות החוץ האמריקנית'. זה אולי נתפס כרשעות אבל זה בהחלט הגיוני. למה שאמריקה תרצה לתת כסף לאויב? למה שאמריקה תחזק את הטליבאן? למה שאמריקה תרשה לקבוצות אל-קאעידה להחזיק בכסף אמריקני? צריך לשרת את אג'נדת החוץ האמריקנית, אם רוצים כסף אמריקני. זה הגיוני.

בעשורים שעברו ניתן לראות שהנהנים העיקריים מהסיוע תמיד היו תמיד מהאג'נדה הפוליטית של המערב. במלחמה הקרה המון סיוע ניתן לאפריקה בגלל שבאפריקה התנהלו מאבקי כוחות גדולים בין רוסיה ואמריקה. אפריקה הייתה חצויה בין בני ברית רוסיים לבני ברית אמריקנים. ניתן היה לראות בדיוק איפה ניתן כסף רוסי ואיפה ניתן כסף אמריקני. בשנות ה-90' התחילה המלחמה בטרור. ניתן היה לראות שהכסף הולך למדינות המעורבות במאבק זה לצידנו. אין שום דבר מוזר בזה. הציבור פשוט לא מודע לזה. בתפיסה שלנו הסיוע הולך לילדים עניים באפריקה וליתומים במזרח. אנו לא רואים את החוזים הפוליטיים מאחורי כל זה. אני אפילו לא בטוחה שזה פסול. אני רק יכולה לומר שזה הגיוני.

גם בישראל, המון סיוע הומניטרי מגיע לרשות הפלסטינית ולעזה בפרט. יש הרבה עדויות לכך שסיוע זה מנוצל לרעה.

אני רואה את כל המקרים האחרים בהם הסיוע מנוצל בקונפליקט. כספי סיוע ניתנים עם מטרה פוליטית והם מתקבלים מתוך מטרה פוליטית. לדעתי, מרבית ה"ארגונים ההומניטריים" בשטחים הפלסטינאים הם בעצם ארגונים פוליטיים או בעלי מטרה צבאית. הכל פוליטי שם. כמו בישראל. זו חברה מאד פוליטית, בה מעט מאד ארגוני NGO נשארים נייטראלים ובלתי משוחדים. יש כאן שתי קבוצות הנלחמות על הישרדותן ומכאן שאין שום דבר נייטרלי.

את חושבת שארגונים הומניטריים לוקחים חלק במאבק הפוליטי?

בעצם מעורבותם כאן הם חלק מהמאבק הפוליטי. הם אולי קוראים לעצמם ארגוני זכויות אדם או ארגונים הומניטאריים, אבל הם יודעים, או לפחות צריכים לדעת, שהם ארגונים מאד פוליטיים המשרתים אג'נדה מסוימת. אין נייטראליות באיזור הזה. אני בטוחה לגמרי בכך. זה אולי מסוכן להיות נייטראלי פה. אתם נלחמים על ההישרדות שלכם. והפלסטינים מרגישים שהם נלחמים להישרדותם. אז ארגונים הבוחרים להיות חלק מעולם ה-NGO בשטחים הפלסטינאים, הם חלק מהמצב הפוליטי שם. ואני בטוחה שהרבה מהם מודעים לכך.

גם נגד סוכנות האו"ם לפליטים הפלסטינים ( UNRWA) יש טענות שהיא בעצם לא פועלת ממניעים הומניטאריים.

זו תופעה די מדהימה שה-אונר"א משרתת את אותה מטרה שהיא התחילה בה ב- 1948. הם משמרים מצב שלא אמור להימשך. איך אפשר להיות פליט כל-ךכ הרבה זמן? רק אם מאפשרים להם להיות פליטים. זה לא משרת מטרה הומניטארית. המטרה של אונר"א הייתה אמורה להשתנות כבר לפני הרבה זמן. אלא ששימור אוכלוסיית הפליטים הזו במצב בו הם נמצאים משרת את האג'נדה הפוליטית של המון אנשים. אני חושבת שהפלסטינים מהווים הוכחה חיה עד כמה רע זה יכול להיות. זה לא פתרון מה שהם עושים. זו אלימות פוליטית. וארגונים הומניטריים לא אמורים לעשות את זה.

כיצד את חושבת שעל ישראל להתמודד עם ארגונים לא-ממשלתיים וארגונים הומניטריים הבאים לישראל ולרשות הפלסטינאית לספק סיוע?

אני חושבת שלישראל הזכות המלאה לוודא שכסף המגיע לארץ כסיוע הומניטארי אכן משמש לסיוע הומניטארי ולא באופן פוליטי. אם יש דרכים לשלוט בארגוני  זכויות, אז לישראל שמורה הזכות המלאה לעשות זאת. אפשר להכריח את הארגונים הלא-ממשלתיים לומר לכם מהיכן מגיע הכסף שלהם ולחייב אותם לתת דין וחשבון על מה הם מוציאים את כספם. זה הדבר ההגיוני והבריא לעשות. זו לא הרפובליקה של הארגונים הללו, זו הרפובליקה שלכם. זה תלוי בכם עד כמה תחייבו ארגונים לתת דין וחשבון. אנחנו לא מרשים לאל-קאעידה להיכנס להולנד ולהוציא כסף שם ולהשפיע על קבוצות של אזרחים. למה שאתם תעשו זאת? זו הזכות של כל מדינה לחייב ארגונים העובדים פה לתת כמה שיותר דין וחשבון.

קשה לברר מה הארגונים האלה עושים בדיוק. ניקח לדוגמא ארגון כמו OXFAM הולנד, שעובד גם עם הרשות הפלסטינית. OXFAM שוכרת ארגונים מקומיים לבצע בשבילם פרוייקטים. ל-OXFAM הולנד יש יותר מ-800 שותפים מקומיים בכל העולם. לארגון כמו IKEL יש כמה מאות שותפים מקומיים. אין שום דרך לבדוק אותם. הרבה ארגונים פועלים כתמימים ולא מכירים מספיק את המצב. כל כך הרבה עובדי סיוע, שאני מכירה מהולנד, שהולכים לעבוד בשטחים הפלסטינאים ואין להם מושג מה קורה כאן. הם רואים רק קורבנות פלסטינאים. אין להם מושג אודות ההקשר, כי אין שום דרישה לדעת את ההקשר. אלו בסך-הכל אנשים שמנסים לעשות טוב בשטחים הפלסטינאים, מבלי לדעת היכן הם נמצאים ומה הם עושים. זה חלק גדול מהסיבה שכסף כה-רב נעלם: עובדי הסיוע לא יודעים מה הם עושים. אנשים משוכנעים שהם עושים את הדבר הנכון ומתנהגים בחוסר אחריות מוחלטת.

הדבר הזה קורה בגלל שהם יכולים. אף אחד לא מחייב אותם לדין וחשבון. ככל הידוע לי, אין אף ארגון סיוע שהובא למשפט על שעזרו במלחמה, על תמיכה בדיקטטורים צבאים, על תמיכה בשלטון האתיופי שהרעיב אנשים בכוונה. או על סיוע לשלטון הסודני שנאשם ברצח עם. אף אחד לא לוקח אותם לבית משפט אם הם תומכים בחמאס לדוגמה.

כיצד את חושבת שתעשיית הסיוע משפיעה על הכלכלה המקומית?

יש מדינות שהיא משפיעה מאוד. יש את מה שנקרא רפובליקת ארגונים לא-ממשלתיים בה כספי סיוע מהווים את ההכנסה העיקרית. שם הסיוע מהווה חלק חשוב מאד בכלכלה וחלק חשוב מאד בפוליטיקה. זה כל מה שיש לשרים, לאנשים, לאנשי העסקים המקומיים: מתן שירותים לארגוני סיוע. זו ההזדמנות היחידה שיש לאנשים לפתח קריירה.

זה נקרא, לצערי, על שם המדינה שלי, "המחלה ההולנדית". היה פרק גדול בהיסטוריית הולנד בו היה לנו מקור גז ענק ופתאום הוא הפך לחלק מאד חשוב מהכלכלה שלנו. וכל תשומת הלב הפוליטית והכלכלית ניתנה למקור הגז הזה וההתמקדות סביב האוצר הכלכלי היחיד הזה הרסה את שאר הכלכלה, מפני שאף אחד לא נתן לה תשומת לב. זה מה שקורה במדינות בהן יש המון סיוע. תשומת הלב הפוליטית ניתנת רק לסיוע בגלל שזה המקור המשמעותי היחיד להכנסה. בסיירה ליאון, לדוגמה, ראיתי את רשימת המשכורות של השרים ושל הנשיא של סיירה ליאון. השרים הרוויחו, אם זכרוני אינו מטעני, 500 דולר לחודש והנשיא הרוויח 700 דולר לחודש. באותו זמן, עובדים בארגוני הסיוע הרוויחו סכומים כאלו בשעה. במצבים שכאלה, הכלכלה המקומית מתפתחת סביב הסיוע בגלל ששם נמצא הכסף. כולם מרוכזים בסיוע. והם צריכים לוודא שהסיוע לא נפסק. זה אפילו יותר הרסני. אז הם דואגים לא להתפתח. נהיה לא משתלם להתפתח כלכלית, מפני שהסיוע יפסק. זה מעגל קסמים מאד הרסני. צריך לוודא שהמדינה נשארת ענייה.

או"ם שמום

לספרך הראשון שעסק במשימות שמירת השלום של האו"ם קראת "לא עשינו דבר", למה התכוונת בשם זה?

בשהותי באזורי קונפליקט ראיתי כיצד נעשה שימוש בחיילי האו"ם כבובות מריונטה במעין לוח שח-מט פוליטי ענק: כשיש קונפליקט גדול דעת הקהל העולמית דורשת שהאו"ם ילך למקום ויעשה שלום. והכלי שהם משתמשים בו הוא חיילי הקסדות הכחולות – שומרי השלום. אבל לשומרי השלום אין מנדט אמיתי. הם הופכים לחלק מן המלחמה ואין להם את הכוח או העוצמה לעשות משהו בנידון. זו בסך-הכל הסוואה לחוסר עשייה. שולחים את שומרי השלום והם כמו פקחי חנייה. הם נראים מרשימים, יש להם קסדות כחולות ויש להם רובים מאד גדולים אבל הם לא הגיעו לשם בכדי לעשות משהו באמת. הם הגיעו כדי להתבונן, שזה בעצם מה ששומרי שלום של האו"ם עושים למעשה, הם צופים ומדווחים חזרה לניו-יורק את מה שהם רואים. הציפיות של דעת הקהל מאד גבוהות, מפני שהם שולחים אלפי קסדות כחולות. ואז הם מתאכזבים מאד ונהיים מאד מתוסכלים מפני שהחיילים בעצם לא עושים דבר. מאד קל להאשים את החיילים ולהאשים את האו"ם אך האשמה האמתית נמצאת אצל המדינות החברות האו"ם. הן אלה שמחליטות אם לתת כוח לאו"ם או לא.

מה את חושבת שצריך להשתנות בהקשר הזה?

המצב האידיאלי, שלא יקרה, הוא שהמדינות החברות ייתנו לאו"ם יותר כוח. אם הם יירשו לאו"ם להחזיק בצבא איכותי, במנדטים משמעותיים –תחת מנדט שאומר "אנחנו שולחים אתכם למלחמה מלוכלכת ואנו נותנים לכם את הכוח להלחם ממש, ולעשות את מה שנחוץ". זה יהיה שימוש משמעותי בשומרי שלום של האו"ם.

את חושבת שזה יכול לקרות?

לא. בגלל שלכל אחת מהמדינות החברות יש סיבות משלה לא לעשות את זה. זה חשוב למדינות החברות לשמור את שליטתן באו"ם, וזה בלתי-רצוי בעיניהן לוותר על כוחן לטובת האו"ם. בהולנד לדוגמא יש בתי קפה שקונים שם גם סמים. אם לאו"ם היה כוח והמדינות החברות היו מחליטות שמדיניות הסמים הזו בהולנד היא בושה וחרפה וכדאי שהיא תפסק, האו"ם היה יכול לשלוח לשם חיילים לכבוש את בתי הקפה ולהגיד להולנדים להפסיק למכור שם סמים. אנחנו לא רוצים שלאו"ם יהיה את הכוח הזה. אף מדינה חברה לא הייתה רוצה בכך. ובגלל זה הם שומרים את האו"ם במצב חסר-כוח, כדי שאנחנו נוכל לומר לאו"ם מה לעשות ולא להיפך. צריך לזכור שרק מיעוט קטן ביותר של מדינות האו"ם הוא "אנחנו" – המדינות המערביות העשירות. השאר הן מדינות אפריקניות עניות ומדינות אסייתיות עניות וכל אותן מדינות ערביות. זה מרבית המדינות החברות באו"ם. אנו לא רוצים שהן יגידו לנו מה לעשות. לאו"ם יש דברים אחרים שהוא יכול לעשות. האו"ם למשל, הוא זה שחיסל את מחלת הפוליו מהעולם. אבל לא כדאי להשתמש בו לשימושים צבאיים.

לא עושים דבר

יש שתי משימות שמירת שלום המוצבים ממש בגבולות שלנו כח UNIFIL בלבנון, וכח UNDOF בסוריה, ומטבע הדברים אנחנו מאוד מתעניינים במה שקורה בהן

לא חקרתי את המשימות האלה במיוחד, אך הן נענות לאותם חוקי או"ם כמו של שאר כוחות השלום. הן לא נשלחו לשם על-ידי האו"ם אלא על-דיד מדינות חברות שחשבו שחשוב לשלוח אותן לשם, כך שיש להן את הכוח והמנדט שאותן מדינות חברות נתנו להן. והמנדטים האלה לא שווים כלום. הן לא שם כדי שיהיה להן תפקיד משמעותי בקונפליקט, הן שם כצופות. וזה מאד קשה לנו לקבל את העובדה שחיילי האו"ם צופים. אנו רוצים שהם יילחמו, אנו רוצים שהם יביסו את האויבים. אבל זה מה שחיילי הקסדות הכחולות עושים –הם צופים ומדווחים חזרה.

בלבנון הם היו שם מספר שנים והם הרשו לחיזבאללה להשתלט שם.

כי הם לא היה להם מנדט לעצור אותם. היה להם מנדט לדבר אחד וזה להגיד לחיזבאללה: "אל תעשו את זה". יש חוזה שמגדיר לכל אחד מה הוא עושה. ואם הצדדים לא עושים את מה שהם אמורים לעשות כל מה שחיילי האו"ם יכולים לעשות זה להתקשר לניו-יורק ולהתלונן. המשימות במזרח התיכון הן בלתי אפשריות. ועדיין, אני בטוחה שהם צפו במקרים מסוימים וחלק מהכוחות הללו היו יעילים, אך לא כולם. הם לא כאן להשכין שלום. הם כאן לצפות.

יש הרגשה שלאו"ם יש נטייה אנטי-ישראלית חזקה. אנו מפחדים שאם האו"ם יקבל מנדט חזק הוא יפעלו נגדנו. מה דעתך על כך?

לכל מדינה יש קול אחד. אז, לצערי, ישראל היא במיעוט. אם היו עושים בחירות במצב הזה לגבי ישראל, ישראל לא הייתה קיימת. בגלל שיש רוב מוצק של מדינות שהיו מצביעות נגדה. אני לא חושבת שישראל נמצאת בידיים טובות באו"ם. אני חושבת שזה טוב להיות מדינה חברה, זה טוב לקחת חלק בשיחה, זה טוב להיות חלק מן הפלטפורמה ואני חושבת שזה דבר טוב מאד שארה"ב כמעט תמיד תטיל וטו על הצבעות נגד ישראל. בגלל שאין לכם סיכוי במצב בו לכל מדינה יש קול אחד. אבל כולם מסכימים על זה. זה לא סוד. כולם יודעים שהוטו תמיד יהיה שם. זו הסיבה שאנו מעדיפים שתהיה אפשרות של וטו, שאנו מעדיפים שיהיו מספר מדינות חזקות באו"ם שמכוונות אותו. זה מגן גם עליכם. תתארי לעצמך את כל המדינות החברות האפריקניות שיכולות להצביע על מה שקורה במדינה שלי. אני לא רוצה את זה. לכן חשוב האיזון הפוליטי שיש באו"ם.