זו לא הדת, טמבל

גם מי שסבור כי סכסוכים ומלחמות נובעים מהבדלי תרבות ודת, חייב להודות שבכל הנוגע להר-הבית ההיפך הוא הנכון • קדושתו של אלאקצא במסורת המוסלמית היא קלושה ושנויה במחלוקת, וההיסטוריה המוסלמית מעידה על שימוש פוליטי מובהק שנעשה במקום • על רקע זה, האיסור על ביקור יהודים במקום הוא איוולת פוליטית ממדרגה ראשונה

דעת-הקהל העולמית כבר הורגלה לכך שהר-הבית הוא המקום הנפיץ ביותר בעולם. מעמד-העל שהמוסלמים נותנים לשריד הפולחני היהודי, היא עובדה הידועה לכל ילד, וסמליל כיפת הסלע הפך למותג עולמי נפוץ אף יותר מצלב העץ של ישו. על רקע זה, מי היה מדמיין שאך לפני כמה עשורים עוד עמד המקום בשיממונו, ותפילות יום השישי הועתקו למסגד הירדני הגדול שבעמאן?

התחקות אחר ההיסטוריה של ירושלים ומסגדיה במסורת המוסלמית מלמדת כי יחס המוסלמים למקום נבע משיקולים פוליטיים מובהקים: עליית קרנה של העיר מתועדת היטב לתקופות בהם השליטים המקומיים חיפשו דרך לגייס את ההמונים למאבקים צבאיים. בהיעדר צורך כזה סבלה העיר ממאות שנים של הזנחה סדרתית. התלהמות אלאקאצא לה אנו נחשפים בשנים האחרונות אינה אלא שלב נוסף, וקצר-מועד יחסית, בכרוניקה של שימוש ציני בקדושה דתית למטרות פוליטיות.

קוראן נטול י-ם

בניגוד לדעה הרווחת, ניתן למצוא בכתבי האסלאם מסורות רבות המדברות בגנות ירושלים מתוך מטרה להמעיט בקדושתה. כך במסורת המיוחסת לצחאבי (אחד מרעי הנביא) בשם ח'ד'יפה, אומר האיש כי אפילו היה מפריד בינו לבין "בית אלמקדס" פרסה, הוא היה סולד רק מן הרעיון להתפלל בו.

באופן דומה מסופר כי כאשר כבש עומר, יורש מוחמד, את ירושלים בשנת 638, התלווה אליו כעב אלאחבאר, יהודי שהתאסלם. כאשר הביע כעב את דעתו שיש להקים מסגד על אבן השתייה, המקום הקדוש ליהודים, התמלא עומר כעס והשיב: "כעב! אתה הולך אחרי היהדות! זהו כיוון התפילה של היהודים! אנו לא צווינו להתפלל לכיוון אבן השתייה כי אם לכיוון הכעבה!" על-פי מסורת אחרת, היכה עומר בשוט שני מוסלמים שחשד בהם כי העזו לבצע את החאג' בירושלים, עד שהללו נסו על נפשם ונאלצו להודות שמבחינתם אין כל קדושה בירושלים, וכי רק במקרה הם עברו דרכה.

מעניין לציין כי המלומד הסוני אבן תימיה (מת ב-1328 לסה"נ), המהווה מקור השראה מרכזי עבור פונדמנטליסטים מוסלמים הקוראים לג'יהאד כנגד מי ש"פוגע" במסגד אלאקצא, דחה לחלוטין את רעיון קדושת ירושלים באסלאם, וקבע כי מדובר בכפירה שמקורה ביהודים ובנוצרים, אותה יש לשלול על הסף.

גם המסורות האסלאמיות המייחסות חשיבות דתית לירושלים, עושות זאת בזיקה הדוקה להיסטוריה היהודית של המקום. כך למשל קובע הפרשן החשוב אלטברי כי מסגד אלאקצא הוא "מסגד בית-המקדש (מסג'ד בית אלמקדס)" (סורה 17, פסוק 1). המלומד אבן אלג'וזי (מת ב-1183 לסה"נ) אף מתייחס בספרו 'ההיסטוריה של בית המקדש' ("תאריח' בית אלמקדס") אל המקום בזיקה ישירה לשלמה היהודי: "לאחר שסיים שלמה את בניית בית-המקדש הוא הקריב קרבן לאללה". לדעתו, המקום כה קדום עד כי "היסודות לבניית בית-המקדש שבנו דוד ושלמה הונחו על-ידי שם בן נוח".

אין-בראק

המוסלמים מצדם יודעים לצטט את הסיפור המפורסם לפיו מוחמד בכבודו ובעצמו קשר את בהמתו האגדית, אלבראק, לכותל המערבי בשעה שעלה השמיימה. זו אכן אגדה מרשימה, אלא שלפי חוקרי האסלאם סיפור "עתיק" זה אינו מתועד בשום מקום עד למאה ה-19. אפילו מלומדים מוסלמים שכתבו על הכותל המערבי "שכחו" לציין את סיפור אלבראק, כמו למשל, ההיסטוריון עארף אלעארף, שותפו של חג' אמין אלחסיני, המציין בספרו "ההיסטוריה המפורטת של ירושלים" כי: "הכותל הינו החומה החיצונית של בית-המקדש, אשר שוקם בידי הורדוס … והיהודים מבקרים בו לעתים קרובות ובייחוד בתשעה באב. וכאשר הם מבקרים בו הם זוכרים ההיסטוריה המפוארת והבלתי נשכחת ומתחילים לבכות". על אלבראק ומוחמד, הוא כנראה לא שמע.

תולדותיו של מקדש מגוייס

כאשר מתחקים אחר התפתחותו של מסגד אלאקצא בתולדות האסלאם, עומדים בנקל על התפקיד הפוליטי שמגלם המקום. עד מותו של מחמד בשנת 632 לספירה לא היה קיים כל מסגד בשם "אלאקצא". המסורות המוסלמיות לא מתעדות מסגד כזה גם בזמנו של עמר בן אלח'טאב, כובש העיר בשנת 638. מבנה מעץ נבנה, כנראה, רק בזמנו של הח'ליפה השלישי, עת'מאן בן עפאן (שלט בין השנים 644-656).

הניסיון המתועד הראשון להפוך את אלאקצא למקום פולחן חשוב נעשה בזמן שלטונה של השושלת האמיית שישבה בדמשק, וביקשה לפתח מרכז דתי אלטרנטיבי למכה ומדינה הקלאסיות. בין השנים 691-688, השקיעו האומיים משאבים רבים בבניית המסגד העומד על-תילו עד היום, ומסורות המהללות את המסגד החלו להיכתב.

אולם המהלך נכשל, ועד-מהרה הידרדר מעמדה של העיר ומסגדיה לשפל. כאשר המרכז עבר לבגדאד, בתקופת ח'ליפות בית עבאס (1258-750), נזנחה העיר כמעט לחלוטין. ומאחר העבאסים, הנחשבים לשליטים אדוקים ביותר, לא היו מוכנים לממן את שיפוצו של מסגד אלאקצא, נאלצו תושבי העיר המעטים לקלף את ציפוי הזהב מכיפת הסלע בכדי לממן את תחזוקת המקום.

למרבה האירוניה, מי שהחזיר את העניין בירושלים היו הנוצרים. כאשר נלחם צלאח א-דין בצלבנים, הוא גייס גם את ירושלים וקדושתה למערכה. אולם ארעיותו של המיתוס הייתה כנראה בולטת מדי, ולנכדו של א-דין לא היה קשה לוותר על השליטה בעיר במסגרת הסכמים שחתם עם הצלבנים.

הזנחה סדרתית

כאשר הפוליטיקה לא חייבה זאת, השליטים המוסלמים התעלמו כמעט לחלוטין מירושלים. במשך כ-700 שנה בהם שלטו באזור הממלוכים והעות'מנים סבלה העיר מניוול מתמיד, ומספר תושביה לא עלה על 9,000 איש. כפי שמציין תייר אנגלי בשם ג'ורג' סנדיס, שסייר בעיר בשנת 1611: "אשפה מצויה כאן בכל מקום. כל הבניינים הישנים … שרויים בהרס מוחלט".

הכיבוש הירדני של העיר, בין השנים 1967-1948 לסה"נ, מדגים מגמה זאת היטב: הממלכה האשמית הזניחה לחלוטין את העיר ואת מסגדה. תפילת יום השישי לא נקראה ממסגד אלאקצא, אלא מן המסגד המרכזי בעמאן ושודרה ברדיו הממלכתי הירדני. מיותר לציין כי לא נרשמו בשל כך התפרצויות של זעם מוסלמי בעולם.

אלאקצא ויריחו תחילה

רק עם שחרור ירושלים על-ידי ישראל ב-1967 חזרו הקריאות על קדושת ירושלים להופיע ברחבי העולם המוסלמי. לגודל האבסורד, וכראייה נוספת לכך שהפוליטיקה חשובה לעניין זה הרבה יותר מהדת, החלו גם ערבים-נוצרים להזדהות עם המאבק. כך יכול לומר בשנת 2002 פרופסור נדים רוחאנא, ערבי-נוצרי ומרצה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א, כי:

המקומות הקדושים של האסלאם חשובים לי יותר מהקודשים של הנצרות … המסגד ביפו ובעכו והמסגד בכפר ההרוס הוא אחד מסימני ההמשכיות שזו הייתה פלסטין … אני אשלם כסף כדי שיבנו מסגד על הכרמל יותר משיבנו כנסיה על הכרמל.

גם ח"כ דהאמשה הסביר מי לדעתו נחשב ל"נוצרי טוב":

נוצרי טוב צריך להיות אתי, ולכן זה שהנוצרים משתייכים לאלאקצא, זה חלק מהתרבות הגדולה.

העובדה שהמאבק על הר הבית הוא פוליטי הרבה יותר מאשר הוא דתי, מלמדת על כשל מרכזי במדיניות הישראלית במקום. המחשבה כי איסור כניסת יהודים למתחם הר הבית מסייעת להרגיע את הרוחות ולחיזוקו של סטטוס קוו דתי במקום, שגויה מיסודה; הדת מעולם לא הייתה נושא הסכסוך בהר. אדרבה, המשך הוואקום הישראלי על ההר הוא אשר מאפשר לגורמים מוסלמיים קיצוניים להמשיך במסורת של סילוף, שקר והסתרה, שמטרתם המוצהרת היא ערעור הריבונות הישראלית בכל שטחי הארץ.