מסע לשורשי האנטישמיות הפלסטינית – הספר 'היורש' מאת ח'ליל בידס

לפני מספר שבועות נתקלתי בדוכן ספרים של מפלגת חד"ש, שהוצב מול השער הראשי של אוניברסיטת תל-אביב. בין תרגומי ספרים של אריסטו ומרקס לערבית, צד את עיני ספר שיצא לאור בשנת 1920 הנקרא "היורש" (אל-וארת'). מחבר הספר ח'ליל בַּיְדַס (1949-1874), ערבי-נוצרי יליד נצרת, היה מנהל בית-ספר, ובנוסף היה, כך על-פי ארגון 'זוכרות', ממייסדי התנועה הלאומית הפלסטינית, או במילים אחרות פעיל נגד הקמתה של מדינת ישראל. הכותרת הסבירה שמדובר ב"רומן הפלסטיני הראשון", שהוא חלק מ"הסדרה להחייאת התרבות הספרותית הפלסטינית".

את הגושפנקא האקדמית ל"תרבות הספרותית הפלסטינית" העניק חוקר הספרות עאדל אל-אסטה, מרצה באוניברסיטת אל-נג'אח בשכם, שהסביר כבר בהקדמה לספר כיצד הציונים "שדדו מולדת שלמה וגרשו את תושביה, ומי שלא הרגו הציונים הוגלה, ומי שלא הוגלה הושם תחת סורג, ומי אשר הוגלה רכושו, ביתו, אדמתו וספריו נגזלו". לאחר שקראתי את הדברים הללו, בהיותי אדם נאור, הרגשתי בבירור כי עליי לפצות על העוול שבעצם קיומי ולקנות את הספר.

ערבים טובים, יהודים רעים

עלילת "היורש" נעה על ציר פשוט ונוח, שמסיר כל ספק ותהייה: הערבים טובים, היהודים רעים. במרכז העלילה, המתרחשת בקאהיר של מלחמת-העולם הראשונה, מצויות שתי דמויות: עזיז, סוחר ערבי-נוצרי שמשפחתו ברחה מסוריה לקאהיר, המאוהב נואשות באסתר, זמרת ושחקנית יהודיה, המגלה מדי פעם חיבה מועטה לעזיז למרות שכל רצונה הוא כסף והכוח והשליטה הנלווים לו. כך, לדוגמא, לאחר שחזר עזיז על וידוי אהבה נוסף באוזניי אהובתו היהודיה, היא עונה לו ללא היסוס:

אבל מה כל זה עוזר לי? אני יכולה להתעטף בעזרת אהבתך העזה במעיל פרווה שיגן עליי מהקור בחורף?

עזיז המסכן נופל טרף לציפורני היהודיה. מאחר שדודו הגוסס עשיר, דוחפת אותו אסתר לקנות לה כל מה שחפץ לבה – מעיל פרווה, כלי בית, מרכבה ואף בית חדש עם משרת – למרות שאין לו כסף למלא את מבוקשה. היא גם מניעה אותו להתחתן עם בת דודתו כנגד רצונו, רק כדי שיוכל לזכות בירושת הדוד. ועדיין, אסתר לא באה על סיפוקה – בסופו של דבר היא מונעת ממנו להיכנס לבית שהוא עצמו קנה לה, בעודה מבלה באינטימיות עם המאהב האחרון מתוך הסדרה, הקולונל, דמות נטולת עומק, המשמשת כתפאורת רקע שכל מטרתה להדגיש את אטימות היהודיה.

הדמויות המסייעות לאסתר להשיג את מבוקשה מזכירות את דמותו של שיילוק מ"הסוחר מוונציה" השייקספירי. בעולם של בידס יש רק יהודים נצלנים. כך, רחל, דודתה של אסתר, שמשכנעת את אסתר לנצל את עזיז המסכן וחולה האהבה; כך, נתן, חלפן הכספים, שכל עניינו הוא להחתים את עזיז על שיקים בריבית דריבית; כך במקרה של ירמיהו, בעל חנות כלי המוזיקה, החובר לנתן כדי לדרדר את עזיז לעוד עסקה מפוקפקת (אך אל דאגה, בסוף המשטרה מגלה את הפעילות הלא-חוקית של היהודים הללו, וזורקת אותם לכלא. הללויה!); כך הפרוון ישעיהו (כן, הנביאים מככבים בספר), שדורש מעזיז לחתום על חוזה בו הוא מתחייב לשלם לו כל שנה שני גיני כ"צדקה".

אל מול הרוע היהודי, עומדת האנטיתזה הערבית – משפחתו של עזיז. דודו של עזיז, שיח' נעמאן, אשר למרות גסיסתו (הארוכה למדי) לאורך הרומן דואג לאחיינו. נג'לאא', בת דודתו ואשתו לעתיד של עזיז, ומרים, אמה, דואגות לעזיז ומוחלות לו כל פעם מחדש, כאשר הוא רושם עוד שיק על סך אלף גיני ומביא את חמולת חלבי לסף פשיטת-רגל.

הפושע הופך לקורבן

החלטתו של בידס למקם את האירועים במצרים, ולא בפלסטין, מדגישה את האופי האנטי-יהודי והאנטישמי הבוטה של הספר. היהודים מוצגים כתאבי בצע, כוח ושליטה, בלי שום קשר למאבק לאומי כזה או אחר. הפגם שלהם הוא פגם שקשור לעצם היותם יהודים. התיאור הגרוטסקי של היהודים מתקשר לרקע העדתי-דתי של הסופר. בידס מזכיר בספרו כי משפחתו של עזיז ברחה לקאהיר מסוריה לאחר "מאורעות 1860", והכוונה היא לטבח שביצעו המוסלמים באותה שנה באלפי נוצרים בסוריה. אך העובדות ההיסטוריות מתארות מציאות הפוכה לחלוטין מזו שבידס מתאר, מציאות בה היהודים בסוריה נרדפו על-ידי הקהילה הערבית-נוצרית. הם היו ה"עזיז". הערבים-נוצרים היו ה"אסתר".

הערבים הנוצרים בסוריה של השנים 1860-1840 היו אחראים להשרשה בקרב המוסלמים של המיתוס כי יהודים משתמשים בדם ילדים לצורכי הכנת מצות בפסח, דבר שסייע לפיתוח עלילת הדם בדמשק בשנת 1840. עד שנות ה-90 של המאה ה-19 היו התקיפות האלימות של ערבים-נוצרים בסוריה נגד הקהילה היהודית לדבר שבשגרה. הנוצרים אף החלו לסחוט כספים מהיהודים תחת האיום בהפצת עלילות דם חדשות. לעלילות הדם ולאנטישמיות הנוצרית-ערבית הבוטות הללו הייתה השפעה על פריחת האנטישמיות האירופית, כפי שהתגלתה, בין השאר, בפרסום ה"פרוטוקולים של זקני ציון".

ניתן לומר כי בידס משלים מעגל. הוא ממשיך את התיאור של היהודי הרקוב מן השורש, ממש כפי שעשו אבותיו כמה עשורים קודם לפרסום ספרו. באופן אירוני, חיצי הביקורת והשנאה של בידס הערבי-נוצרי אינם מופנים כלפיי הקהילה המוסלמית בסוריה, שאחראית לטבח אלפי נוצרים בתוך עשור אחד בלבד, אלא דווקא כנגד היהודים, שנרדפו על-ידי המוסלמים והנוצרים כאחד.

אנטישמיות בעור של כבש

תוכנו של ה"רומן הפלסטיני הראשון" מלמד הרבה על אופי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. למרות שניתן לראות בבירור מה יחסו של בידס ליהודים באשר הם, מבחינת מחבר ההקדמה לספר, עאדל אל-אסטה, לערבים מעולם לא הייתה בעיה עם היהודים אלא רק עם הציונות. כך הוא כותב בספרו שלו "היהודים בספרות הפלסטינית":

רוב הספרים (הערביים) אשר מציגים את היהודים הם בעלי מגמת שמאל-מרכז … הסדרה (הטלוויזיונית) "הגולה", שמשודרת בערוץ הטלוויזיה אל-מנאר, המקושר לתנועה הלבנונית חיזבאללה, היא הוכחה טובה לכוונתי. אנו רואים כאן סדרה (שקשורה) לזרם האסלאמי, אשר תופס את הדברים באופן דומה (לזרם השמאלי) … ואכן, אין מחלוקת גדולה בתפיסת היהודי בין הימין והשמאל, ובספריהם ובסדרות הטלוויזיוניות שלהם שני הזרמים יוצאים באמירה: אנחנו לא נגד היהודים, אלא אנחנו רק נגד הציונות, אשר לא רק אנו הערבים הם קרבנותיה, אלא גם היהודים עצמם הם הקרבנות שלה.

לחיזבאללה, אפוא, אין בעיה עם היהודים, אלא יש להם בעיה "רק" עם הציונות, והם יעשו הכל כדי להציל אתכם מלפיתתה האכזרית. בפרק הבכורה של הסדרה "הגולה", אותה מזכיר אל-אסטה, ניתן להבחין בנקל כי חיזבאללה עשו כל מאמץ כדי להימנע מאי-דיוקים היסטוריים, כשהם מציגים את הפגישה בין הרצל לדרייפוס בבית-זונות, וכמובן, לא שוכחים לציין את הצורך של היהודים בדם ילדים לצורך הכנת מצות. בהודעה הבאה, שהופיעה במהלך הפרק, ניתן לראות עד כמה מדגיש ארגון הטרור הלבנוני את ההבדלים בין יהודים לציונים:

לפני אלפיים שנה, ייסדו חכמי היהודים ממשלה עולמית, שמטרתה לשלוט על העולם, להכפיפו להוראות התלמוד, ולהפריד את היהודים באופן מוחלט מיתר העמים. לאחר מכן, פנו היהודים להצית מלחמות וסכסוכים פנימיים והמדינות גינו אותם. הם הציגו את עצמם כנרדפים באופן שקרי והמתינו למושיע שלהם, 'המשיח', שישלים את הנקמה ב'גויים' בה התחיל האלוהים שלהם, יהוה. בתחילת המאה ה-19, החליטה הממשלה העולמית להסלים את המזימות. היא פיזרה את עצמה וייסדה את הממשלה היהודית העולמית החשאית, בהנהגתו של אנשל רוטשילד.

מכאן מוכח היטב כי המאבק הפלסטיני נגד הציונים לא נגוע בשנאת יהודים, חלילה. לערבים בארץ ובמזרח-התיכון אין בעיה עם יהודים, ולו בשל אמונה טפלה, או אנטישמיות פתולוגית המובנית על מצע דתי, אסלאמי או נוצרי, אלא רק עם אלו המחזיקים באידיאולוגיה הציונית. מאה שנה עברו בין פרסום "הרומן הפלסטיני הראשון" לשידורה של סדרת הטלוויזיה של חיזבאללה, ושוב הוכח כי הערבים מעולם לא הוטרדו מן היהודים, אפילו כאשר הם טובלים מצות בדם ילדים ערבים או משתלטים בעורמה על העולם כולו, אלא רק התקשו עם הציונים.