!פרשת א-דורה: אני מאשים

המכתב הפתוח שפרסם אמיל זולא בעמוד הראשון של עיתון "השחר" ב-13 לינואר 1898 – "אני מאשים!" –  הפך לביטוי השגור לגינוי שקרים בחסות המדינה. הביטוי מתאים להפליא לתיאור הקרבת האמת בידי צרפת לטובת "אינטרס המדינה" בפרשת מוחמד א-דורה. בפברואר 2004, שיגר נשיא צרפת ז'אק שיראק מכתב לעיתונאי שארל אנדרלין, האחראי על עלילת א-דורה, בו שיבח את אנדרלין על דבקותו באמת. ב-2008, פרסמו עיתונאים צרפתים עצומת תמיכה באנדרלין, וב-2009, העניק לו הנשיא סרקוזי את "אות הכבוד", אות ההוקרה היוקרתי בצרפת.

המדינה הצרפתית התנהלה בפרשת א-דורה כפי שהתנהלה בפרשת דרייפוס, בהבדלים הבאים: בפרשת דרייפוס העיתונות הודתה לבסוף שהפרשה פוברקה, ואינטלקטואלים רבים (המילה "אינטלקטואל" נולדה בהקשר זה) הסתכנו למען האמת. בפרשת א-דורה, לעומת זאת, רוב העיתונאים והדמויות הציבוריות בצרפת יצאו להגנתו של אנדרלין.

התנהלות הממסד הצרפתי בפרשת א-דורה היא נבזית, אך לא מפתיעה. לעומת זאת, מפתיעה בהחלט העובדה שלהגנתו של אנדרלין יצא גם הממסד הישראלי.

עלילת-דם בצרפת

פרשת א-דורה פרצה ב-30 בספטמבר 2000, כאשר ערוץ הטלוויזיה הציבורי הצרפתי פראנס 2 שידר תמונות של ילד ואביו (מוחמד וג'מל א-דורה) אשר כביכול מצאו את עצמם בתווך בין ירי צה"ל לירי כוחות פלשתינים בצומת נצרים שברצועת עזה. שארל אנדרלין, כתב פראנס 2 בישראל, לא נכח באירוע, אך קבע בכתבה שהכין כי הילד מוחמד א-דורה נורה ונהרג על-ידי צה"ל, על בסיס אמירתו של הצלם הפלשתיני טלאל אבו-רחמה.

לכתבה של אנדרלין היו השלכות איומות. הכתבה הציתה את האינתיפאדה השנייה, והובילה להפגנות אנטי-ישראליות ברחבי העולם. זוועות כמו הלינץ' של חיילי צה"ל ברמאללה באוקטובר 2000 ועריפת ראשו של דניאל פרל בפברואר 2002 הוצדקו על-ידי מבצעיהם כנקמה על מותו של מוחמד א-דורה. שארל אנדרלין ופראנס 2 אחראים על מה שהוא בסבירות גבוהה עלילת דם, שהובילה למותם של מאות יהודים ופגעה קשות בתדמיתה הבינלאומית של ישראל.

ב-2004 תבע ערוץ פראנס 2 את פיליפ קרסנטי, סגן ראש העיר נואי בצרפת, בגין טענתו כי פראנס 2 שידר תמונות מבוימות. ממשלת ישראל וצה"ל ביקשו מספר פעמים מפראנס 2 לקבל את הוידאו המלא – אבו רחמה טוען שצילם 27 דקות – אך הבקשה נדחתה. גם ארגון הגג של יהודי צרפת (ה-CRIF) ביקש מפראנס 2 להקים ועדה מקצועית לבדיקת האירועים בצומת נצרים; ב-2008 פראנס 2 אף נעתר לבקשה, אך לאחר מכן נסוג. באותה שנה זיכה בית-המשפט לערעורים בפריס את קרסנטי וקבע כי יש יסוד וסבירות לטענתו כי הכתבה מבוימת. פראנס 2 ערער על ההחלטה, ובית-המשפט העליון בצרפת אמור להכריע בסוגיה בחודש הבא.

העובדה שאנדרלין הסתמך אך ורק על אמירתו הלא-בדוקה של טלאל אבו-רחמה מהווה רשלנות מקצועית במקרה הטוב ומעשה זדון במקרה הפחות טוב. לא במקרה סירבה רשת CNN לשדר את הכתבה (שאנדרלין מסר, משום מה, בחינם), לאחר שנוכחה כי התמונות אינן מאמתות את הטענה שהילד נורה על-ידי צה"ל, וכי הטענה מבוססת אך ורק על אמירתו של טלאל אבו-רחמה, שהצהיר בעבר כי נעשה צלם "כדי לקדם את המאבק הפלשתיני".

ב-19 במאי 2013, פרסמה ממשלת ישראל דו"ח מאת ועדת בדיקה ממשלתית, המפריך את טענתו של אנדרלין. דו"ח הוועדה מתבסס בין על שאר על התחקירים של פיליפ קרסנטי, של העיתונאית הגרמנית אסתר שפירא, של ההיסטוריון האמריקאי ריצ'רד לנדס, של הפיזיקאי הישראלי נחום שחף, של הפיזיקאי הצרפתי ז'אן-קלוד שלינגר, ושל הרופא הישראלי יהודה דוד. הדו"ח קובע כי ההאשמה של אנדרלין היא חסרת בסיס. אין דבר בכתבה ובצילומים המאמת את טענתו כי מוחמד א-דורה נורה מן העמדה הישראלית, ואף שנורה בכלל.

מי אתה, שארל אנדרלין?

שארל אנדרלין הוא יהודי צרפתי שעלה לארץ בסוף שנות ה-60. הוא התחיל לעבוד עבור "ערוץ 2" הצרפתי (ה"פראנס 2" של היום) בתחילת שנות ה-80. אנדרלין מגדיר עצמו כ"ציוני עד הקו הירוק", והוא מקורב לדמויות חשובות בשמאל הישראלי, כולל חברים רבים בממסד הפוליטי והתקשורתי בישראל. למשל, לאחר כישלונה של ועידת קמפ-דייויד ביולי 2000, היה אנדרלין מעורב בניסיונות להרחיב את מעגל הוויתורים הישראלי. הוא עזר אז לגלעד שר, ששימש אז כראש צוות המשא-ומתן המדיני של ממשלת ברק. היום, גלעד שר הוא עורך דינו של אנדרלין.

כשפרצה פרשת א-דורה, רבים מחבריו יצאו להגנתו. מאז פרוץ הפרשה, קו ההגנה של אנדרלין הוא שממשלת ישראל מעולם לא הפריכה את טענתו ומעולם לא האשימה אותו בזיוף. אלא שאנדרלין נמנע מלחשוף את סיבת השתיקה של ישראל: העובדה שהפעיל את קשריו הרבים כדי שישראל תמשיך לשתוק. לאנדרלין חברים ומקורבים רבים במשרד החוץ, בדובר צה"ל ובתקשורת הישראלית, בראש ובראשונה בעיתון "הארץ" אשר הגן עליו באופן עקבי. העיתונאית הצרפתית ורוניק שמלה כותבת בדיווחה על דיוני בית-המשפט בתביעה של פראנס 2 נגד קרסנטי, כי אנדרלין טען במהלך המשפט שגם שמעון פרס תומך בו.

משרד החוץ מותיר עצמו מחוץ לתמונה

גם פיליפ קרסנטי וגם נחום שחף נתקלו בסירוב משרד החוץ הישראלי לשתף אתם פעולה. שניהם הוגדרו על-ידי המשרד כ"הזויים". בכתבה שהתפרסמה לאחרונה ב"ישראל היום" חושף נחום שחף את האופן בו ניסה משרד החוץ לשבש את מאמציו להפריך את העלילה. גם פיליפ קרסנטי נתקל בהתנגדות נחרצת של המשרד. חוסר הרצון של המשרד לטפל בפרשה גובל ברשלנות מכוונת. אמירתו של יגאל פלמור, דובר משרד החוץ, מדברת בעד עצמה: "לממשלת ישראל אין עמדה רשמית לגבי מה שארע בדיוק ב-30 בספטמבר 2000 בצומת נצרים. אנו רואים בזה עניין פנימי צרפתי ולא ישראלי … הפעילות של קרסנטי היא לא מועילה".

אנדרלין ידע אולי להפעיל את קשריו הרבים במשרד החוץ ובדובר צה"ל, אך לא הייתה לו יכולת לנטרל את משה יעלון, שמונה כשר לעניינים אסטרטגיים ב-2009. משרדו של יעלון הוא שקידם ופרסם את הדו"ח על פרשת א-דורה. כך שאנדרלין לא יכול לטעון יותר שממשלת ישראל אינה כופרת בגרסתו. אך איך הגיב אנדרלין לדו"ח ממשלת ישראל?  הוא איים לתבוע את משה יעלון. ומי שלח את מכתב ה"אזהרה" מטעמו? משרד עורכי-הדין של גלעד שר.

וכך, מצד אחד מצדיק עצמו אנדרלין בטענה שממשלת ישראל שמרה על שתיקה, ומצד שני, הוא מפעיל קשריו כדי שתשתוק. וכאשר הממשלה סוף סוף שוברת את השתיקה, אנדרלין מאיים לתבוע. שיטת הלחצים והאיומים של אנדרלין ידועה: הוא כבר הפעיל אותה נגד ערוץ הטלוויזיה "ארטה" (ARTE) כדי שלא ישדר את התחקיר של אסתר שפירא על פרשת א-דורה.

פרשת דרייפוס מחווירה

הקו הרשמי של משרד החוץ, לפיו עדיף שלא לדבר על הפרשה על-מנת שתתאדה, היה, וממשיך להיות, אווילי ושגוי. מדוע צריכה מדינת ישראל לתת לעיתונאי להאשים אותה, ללא כל הוכחות, ברצח מכוון של ילד חסר-אונים? גם התיאוריה כי העניין יתאדה אם רק נמנע מלדבר עליו מופרכת. ג'מאל א-דורה ממשיך להתקבל כגיבור ברחבי העולם הערבי, מדינות-ערב ממשיכות עד היום להקים אנדרטות לזכר "הגיבור", ילדים ברחבי העולם הערבי ממשיכים ללמוד עליו, ומבצע הטבח בטולוז במרץ 2012 הצדיק את המעשה שלו כנקמה על הרג ילדים פלשתינים בעזה.

השאלה שחייבת להישאל היא: מדוע חיכתה מדינת ישראל למעלה מ-12 שנה על-מנת להפריך את הטענה כי צה"ל רצח את מוחמד א-דורה? מדוע נתנה המדינה לעלילה להתפתח למימדים מפלצתיים, מבלי לעשות דבר? פרופ' שמואל טריגנו כתב לאחרונה כי פרשת א-דורה היא פרשת דרייפוס של האנטי-ציונות. אני חולק על ההשוואה. פרשת א-דורה דומה יותר ל "סזון" (שיתוף-פעולה בין הסוכנות היהודית לבריטים נגד לוחמי הארגון), ול"אלטלנה" (דהיינו העדפה של מונופול שלטוני על פני חיי אדם).

ד"ר עמנואל נבון הוא ראש החוג למדע המדינה ותקשורת במכללה החרדית בירושלים, עמית בכיר בפורום קהלת למדיניות, ומרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב.