מתקפת הטרור שהתרחשה לאחרונה באנגליה מצביעה על כשלון גישת הרב-תרבותיות ומעמידה את אירופה בפני צומת מאתגר.
האסלאמיסטים באירופה נהנים מפירות הרב-תרבותיות • חופש הביטוי וקצבאות רווחה נדיבות מאפשרים להם להטיף באין מפריע לחיים תחת שלטון השריעה • מסר זה נופל על אוזניהם הקשובות של דור המהגרים החדש, שכתוצאה מכך מבכר את האסלאם הרדיקלי על-פני הנאמנות למדינה • מצב זה מעמיד את אירופה בפני צומת דרכים מאתגר
"אנו נשבעים באללה הכל יכול שלעולם לא נפסיק להלחם בכם עד שתעזבו אותנו לנפשנו: עלינו להילחם בהם כמו שהם נלחמים בנו, עין תחת עין ושן תחת שן," כך הצהיר מייקל אדבולג'ו, בן 28, שנולד בבריטניה למשפחה נוצרית מסורה מרקע ניגרי.
כשידיו מגואלות בדמו של חייל בריטי צעיר, הוא ושותפו הצעיר ממנו כלל לא ניסו לברוח מזירת הפשע. הווידאו של ההתקפה, ברחוב סואן לאור היום, מעיד על מופרעות ועזות מצח. "אני מתנצל על כך שנשים נאלצו לראות את זה היום אבל בארצנו נשים נאלצות לראות דברים כאלה", אמר אדבולג'ו.
ההתייחסות ל"ארצנו" נראתה חסרת פשר בגל הפרשנות הראשון, אך למוסלמים לא הייתה כל בעיה לזהות את הכוונה. איש זה, שנולד בבריטניה, טען שארצות האסלאם הן מכורתו. עשורים רבים לפניו, סייד קוטבּ, איש הרוח המצרי שהיה הלנין של האסלאם הפוליטי (ושהוצא להורג ב-1966 על-ידי המשטר הצבאי בארצו), יישב את המתח הזה עבור הדורות הבאים. "נוכל לשאת באזרחות שלהם", הוא כתב על העמים הכופרים, "אך אנו שייכים לדת שלנו".
האכזריות של הארוע בלונדון הזכירה מקרה דומה, שארע ברחובות אמסטרדם ב-2 לנובמבר 2004, כאשר מוחמד בויארי, מרוקני-הולנדי בן 26 תפס את יוצר הסרטים תאו ואן-גוך, שרכב על אופניו בבוקר אמסטרדמי סגרירי. בויארי ירה בואן-גוך בבטנו, ואחר-כך חתך את גרונו של הקרבן "כאילו שהוא חותך צמיג של מכונית", אמר עד אחד, בעוד ואן-גוך מתחנן על חייו: "אל תעשה את זה, אל תעשה את זה".
ללא חמלה
אולם חמלה לא הייתה בנמצא. בויארי עדיין לא סיים בכך. הוא שלף סכין קטן יותר ונעץ אותו בגופתו של ואן-גוך, כשמכתב מחובר אליו. גם במשפטו לא התגלתה שום חרטה. בויארי לא הכיר בסמכות בית המשפט. הוא חי על-פי חוקי השריעה (הדין הדתי האסלאמי), לדבריו.
בסצינה המופרעת הזאת, היה זה מתאים לגלות שבויארי נעל נעלי התעמלות של 'נייקי' מתחת לגלבייה השחורה שלו. הוא לא דיבר ערבית או ברברית והוא ידע מעט מאוד על האסלאם. אימוצו את הדת התרחש בפתאומיות. לפני כן הוא הזדהה כ"מו", תלמיד שמח ופיקח בבית הספר שבו למד (הסופר והעיתונאי איאן בורומה כתב בשנת 2006 ספר מרתק על הפשע הזה – "רצח באמסטרדם").
ההבטחה של התבוללות או מיזוג חברתי של החברות הרב-תרבותיות במערב הגיעה לצומת מאתגר. קם דור שני של מוסלמים מנוכרים ולעומתו לא יועילו ההאשמות ש-MI5, שירות הביטחון של בריטניה, נכשל בזיהוי הסכנה שטומנים תוקפים אלה.
אף חברה ליברלית לא הייתה מסוגלת לזהות מראש את הרגע שבו ייכנעו המאמינים להפרעה שלהם. האסלאם נטע שורשיו בבריטניה. הייתה זאת תוצאת הלוואי של האימפריה. כאשר נסוגה האימפריה הבריטית ממחוזותיה הרחוקים, באו נתיניה המוסלמים בעקבותיה. הגידול בשורותיהם היה מדהים. ב-1951 היו 23,000 מוסלמים בריטים, ב-1971 היו 369,000, ב-1981 היו 690,000 וב-2001 כבר היו 1.6 מיליון. המסגדים התרבו: 10 ב-1945, 329 ב-1989, ו-1,493 בשנת 2003. מטיפים רדיקלים שנטשו את הדיקטטורות החילוניות של העולם הערבי עשו את דרכם ללונדון. בלונדון היה חופש, והיו גם סובסידיות מטעם שירותי הרווחה של המדינה.
המטיף הטוען כעת שהוא גייס את אדבולג'ו לדרכי האסלאם הרדיקלי היה קנאי ידוע לשמצה, עומר בכרי מוחמד, יליד סוריה, שאסף סביבו קבוצה של צעירים מבולבלים וכועסים – "אל-מוהג'ירון" (המהגרים). בלונדון התמלאו כל ציפיותיו של בכרי: תשלומי רווחה, חסידים ובמה. הוא הריע לפיגועי ה-11 לספטמבר ותיאר את הטייסים שתקפו את מגדלי-התאומים באמריקה כ"19 המפוארים". עורכי-דין מנעו את גירושו מהמדינה.
הדלק של איש הדת
המזל נטש אותו ב-2005, כאשר השלטונות מנעו של שובו ללונדון אחרי שביקר בלבנון. הוא נתן את ברכתו ואישורו לרצח בווליץ'. הוא הצדיק את הרצח בטענה שהקרבן היה איש צבא ולא אזרח.
רגע האמת של בריטניה, שבו נאלצה לשאת בעונשם של האסלאמיסטים הרדיקלים, ה-9/11 שלה, התרחש ב-2005, בהתקפות הטרור של ה-7 ביולי. מערכת התעבורה הלונדונית הותקפה על-ידי ארבעה ג'יהאדיסטים ו-52 בני אדם נרצחו. דו"ח פרלמנטרי חשף מאוחר יותר את עולמם של צעירים אלה, שנטרו לחברה הבריטית שנאה תהומית.
שלושה מבין טומני הפצצה נולדו במערב יורקשיר. הרביעי היה ג'מייקני שהמיר את דתו והצטרף לאסלאם, ושהיה "ילד חכם, מצליח בלימודיו ומצטיין בספורט". הבוגר מבין הארבעה, בן ה-30 ואב לתינוק בן 14 חודשים, נחשב כמודל לחיקוי בקרב צעירים יותר.
אחד אחר מבין הארבעה, שחזאד טנוויר, בן 22, היה מרקע אמיד במיוחד. לדברי הדו"ח חייו היו "מאוזנים". הוא החזיק ברשותו מכונית מרצדס חדישה שניתנה לו על-ידי אביו, ונהג לטפח תסרוקות אופנתיות וללבוש בגדי מעצבים. טנוויר שיחק קריקט בערב שקדם לפיצוץ. ביום הזוועות, הוא נקלט על-ידי מצלמת מעקב בחנות שבה "קנה חטיפים, התווכח עם הקופאית על העודף, הסתכל ישירות במצלמת המעקב, ויצא", נאמר בדו"ח.
כמובן, מנהיגי 'אל-קאעידה' לקחו אחריות על המפציצים, אך ניתן לחשוד שהם פירות הביאושים שצמחו ממסלול מסובך יותר, מוכר כל-כך אך בה-בעת גם קשה לזיהוי.
___________________
ההיסטוריון פרופ' פואד עג'מי הנו עמית בכיר במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד, ומחבר הספר 'המרד בסוריה'. במקור הופיע המאמר בבלומברג; אנו מודים לפרופ' עג'מי על הרשות לתרגמו
בקרוב אצלנו…
כבר היום לבני הצהירה שמבחינתה ההגדרה של מדינת ישראל קודם כל כמדינה יהודית לא מקובלת. ההגדרה הזו היא אחת ההגנות היחידות שיש למדינה נגד הרב תרבותיות וההעלמות בקלחת המזרח התיכונית.
פשוט עצוב כמה שהעולם המערבי פחדן או טיפש.
מה זה איסלמיסטים?
זה לא מוסלמים ? אז למה המציאו את התואר הזה ?
כאילו יש יהודיסטים או נוצריסטים…
מוסלמי הוא אדם שמאמין וחיי על-פי דת האסלאם. אסלאמיזם הוא האסלאם הפוליטי. אסלאמיסט הוא אדם שמבקש להשליט את החוק המוסלמי (השריעה) כמערכת שלטונית מוחלטת.