ביקורת ספר: ג'וזף שטיגליץ, מחירו של אי-השוויון

ביקורת ספר: ג'וזף שטיגליץ, מחירו של אי-השוויון (אנגלית), 2012, הוצאת נורטון

בשנות ה-80 פרסם ג'וזף שטיגליץ, יחד עם מספר כלכלנים אחרים, שורת מאמרים שתיארו סוג חדש של כשלי שוק הנכללים כיום תחת השם: "אינפורמציה א-סימטרית" (לדוגמה, מודל הלימונים של אקרלוף). מאמרים אלו הזניקו את שטיגליץ לקריירה מרשימה הכוללת יעוץ לממשל קלינטון, מעמד בכיר בבנק העולמי, וקבלת פרס נובל לכלכלה בשנת 2001

עבודתו התיאורטית הובילה את שטיגליץ לעמדה ביקורתית כלפי אלו הטוענים שהשווקים יעילים, או לפחות הולכים ונעשים יעילים. במסגרת תפקידו בבנק העולמי הוא גם העביר ביקורת רבה על קרן המטבע העולמית, וטען שהיא פוגעת במדינות מתפתחות בשם האינטרסים של וול-סטריט. מאז פריצתו של משבר הסאב-פריים ב-2008, הפך שטיגליץ ל"כלכלן הרשמי" של תנועת Occupy Wall Street, וניפק שלל ראיונות, מאמרים, ובסופו של דבר גם ספר העוסק באי-שוויון ההולך וגדל בארצות-הברית ובשאר המדינות המפותחות.

שטיגליץ מעוניין לשכנע את הקורא שאי-שוויון הוא נושא מרכזי בחשיבותו בעולם הכלכלי, שאי-שוויון ההולך ומחריף איננו תוצאה טבעית ובלתי-ניתנת לשינוי של התקדמות הגלובליזציה והטכנולוגיה, שניתן להפוך את התהליך על-ידי מעורבות ממשלתית עמוקה יותר בכלכלה, שעלות צמצומו של אי-השוויון איננה גבוהה, ושצמצומו יוביל לשגשוג כלכלי שיחלחל לכל שכבות האוכלוסיה וישפר את היציבות הפוליטית במדינה.

הטענה העקרונית היא כי הגידול באי-שוויון כולל שני תהליכים מקבילים: העשירים נעשים עשירים יותר, והעניים נעשים עניים יותר או דורכים במקום. נבחן את הטענות.

מדוע העשירים נעשים עשירים יותר?

ישנן שתי דרכים להתעשר: ליצור משהו מבוקש ולמכור אותו, או לקחת כסף מאחרים. הדרך הראשונה, היצרנית, תורמת לחברה כולה ועומדת בבסיס עקרון "היד הנעלמה" של אדם סמית'. כאשר אנשים מתעשרים בזכות יכולתם לייצר מוצרים חדשניים, המדינה כולה צומחת למעלה והעושר מחלחל לכל שכבות האוכלוסייה. אז ניתן לומר שהתמריצים האישיים מתיישבים עם מה שטוב לחברה כולה, והיד הנעלמה עובדת כפי שהיא אמורה לעבוד. לעומת זאת, כאשר אנשים מתעשרים בזכות יכולתם לסחוט עושר משכבות אחרות באוכלוסייה, הם לא מייצרים צמיחה עבור המדינה, אלא רק מעבירים כסף מצד לצד. לדרך השנייה הזו קוראים כלכלנים "Rent Seeking" – מונח שמקורו בבעלי-אדמות המקבלים "רנטה" עבוד אדמתם מבלי לייצר משהו או לעבוד.

לדעת שטיגליץ, עשירי ארצות-הברית של היום מאופיינים בעיקר ב"חיפוש רנטות" (rent seeking) ולא בעבודה יצרנית, ולכן הרווחים שלהם מגיעים על חשבון העשירונים התחתונים ולא "מחלחלים למטה". שטיגליץ מציין שלל דרכים הנכללות תחת הגדרה זו, שרובן כוללות מעורבות ממשלתית כלשהי: סובסידיות לחקלאים האמריקנים, מכירת מוצרים לממשלה במחיר גבוה ממחיר השוק, קניית נכסי מדינה מופרטים במחירים נמוכים, מכסי סחר, ועוד. הוא תוקף פירמות המשתמשות בממשלה על-מנת למנוע תחרות מקומית או זרה, כגון הסובסידיות בענף האתנול האמריקאי, ומציין כי המרוויחים העיקריים מהגנה זו הן פירמות ענק ולא חוות תירס משפחתיות קטנות.

אבל האם משקלם של מחפשי הרנטה בקרב האחוזונים העליונים, בהשוואה למשקלם של אלו שמייצרים ערך אמיתי, באמת גבוה כל כך? נכון, יש הרבה עורכי-דין עשירים בארצות-הברית, אך יש גם הרבה מהנדסים ומתכנתים עשירים בעמק הסיליקון, המייצרים ערך עבור החברה כולה, תעשיינים עשירים בענפים תחרותיים שאינם נתמכים על ידי הממשלה, סוחרים עשירים, יוצרים בקולנוע ובטלוויזיה, ועוד. שטיגליץ אינו מציג נתונים בעניין זה, ולא מסביר מדוע לדעתו התרחש שינוי במשקל היחסי של שתי הקבוצות בעשורים האחרונים. יתר-על-כן: המסקנה המתבקשת הנובעת מדבריו שלו על העשירים היא לא להגדיל את מעורבות הממשלה בכלכלה, אלא להפחיתה, על-מנת שיהיו יותר עשירים "מהסוג הנכון".

מדוע העניים נעשים עניים יותר?

השלב הבא בדיון אודות הגידול באי-שוויון, אחרי שסיימנו עם העשירים שמתעשרים מהר יותר, הוא לשאול מדוע עניי ארצות-הברית דורכים במקום ואינם צומחים באותו הקצב כמו העשירים. התשובה מהצד הימני של המפה האידיאולוגית היא "טכנית": מדובר בתופעת-לוואי של התהליך הקפיטליסטי, הטכנולוגיה והגלובליזציה. מאז מלחמת-העולם השנייה הטכנולוגיה הלכה והשתכללה מבחינת יכולתה להחליף עובדים לא משכילים, ובמסגרת תהליך הגלובליזציה יותר משרות ייצור עברו למדינות שבהן עלות העבודה נמוכה יותר. עקב כך, שכרם של עובדים לא-משכילים, ביחס לשאר האוכלוסיה, פחת.

שטיגליץ מעוניין להכניס אל התמונה הזו נושאים נוספים, כגון היחלשות האיגודים המקצועיים בארצות-הברית, שכר המנכ"לים, או אפלייה נגד מיעוטים. אך טיעוניו אינם משכנעים: היחלשותם של האיגודים המקצועיים נובעת במידה רבה מהגלובליזציה ואיננה מהווה סיבה בפני עצמה; המנכ"לים הם קבוצה קטנה מאוד של אנשים ביחס לכלל האוכלוסייה וגם אם שכרם אינו מוצדק בוודאי אין להם השפעה משמעותית על אי-השוויון ברמת המדינה; והאפלייה נגד מיעוטים הייתה משמעותית הרבה יותר לפני חמישים שנה, כאשר ארצות-הברית הייתה שוויונית יותר.

שטיגליץ מודע לחשיבות הקפיטליזם והגלובליזציה, ואינו מעוניין להתנגד לתהליכים הללו. הוא טוען כי התהליכים היו נכונים גם לגבי ארצות תעשייתיות מתקדמות אחרות, ובכל זאת שם אי-השוויון לא גדל כמו בארצות-הברית, הודות להתערבות ממשלתית וכוחם של האיגודים המקצועיים, שמיתנו את השפעות הטכנולוגיה והגלובליזציה על אי-השוויון. אלא שגם זו טענה בעייתית: אותן ארצות תעשייתיות אחרות ביססו את התקדמותן במידה רבה על יצוא לארצות-הברית שהתפתחה במהירות, ולכן לא בטוח שארצות-הברית יכלה להרשות לעצמה את מה שהן הרשו לעצמן.

לחזק את הממשלה?

לאורך ספרו, שטיגליץ אמביוולנטי לגבי תפקיד הממשלה. מצד אחד, בתור בכיר בממשל קלינטון לשעבר אין לו אמונה מיתית בכוחה של הממשלה לתקן כל עוול חברתי שקיים, והוא מכיר מקרוב את נטיית הממשל לטפח מקורבים ולעודד אי-שוויון. מצד שני, לא קיים שום גורם אחר מלבד הממשלה שיכול "לתקן" את השוק באופן שבו שטיגליץ מעוניין לתקנו. על-מנת ליישב את הסתירה, טוען שטיגליץ כי הימין האמריקני יצר כיום מצב שבו הממשלה חלשה מדי מכדי לטפל באי-שוויון על-ידי חלוקה מחדש של המשאבים, אבל חזקה מספיק על-מנת להעניק סובסידיות ולהגן על מונופולים של בעלי הקשרים הנכונים. זו טענה די מוזרה: אם נחזק עוד את הממשלה על-מנת שתוכל להפחית אי-שוויון, האם הדבר לא יגדיל גם את מידת יכולתה לעוות את השוק לטובתם של המקורבים למפלגה השלטת? קשה לראות דרך הגיונית לפתרון פרדוקס זה; לא ניתן לטעון שהממשלה גם עושה טוב וגם עושה רע, ולכן המסקנה היא שצריך לחזק אותה עוד יותר.

שטיגליץ ממשיך וטוען שאי-השוויון מגדיל את יכולת העשירים להטות את המערכת הפוליטית לטובתם, מה שפוגע באמונם של שאר שכבות האוכלוסייה והופך את הדמוקרטיה לשברירית יותר. הטיעון נשמע על-פניו הגיוני, אך למעשה הרעיון של טיפול בבעיית ההון-שלטון דרך הקטנת אי-השוויון באוכלוסייה הוא קצת מוזר. הרבה יותר קל לטפל בקשרי הון-שלטון באופן ישיר, בכלים משפטיים ועל-ידי חקיקה שתפחית את השפעת הלוביסטים ושולחיהם על הוועדות, או תסדיר את התרומות למערכות הבחירות. כמו כן, רצוי להזכיר שיש בעולם לא מעט חברות שהן גם שוויוניות יותר מארצות-הברית וגם שבריריות יותר.

באופן כללי לא ברור אם ישנה חשיבות אמתית לסטטיסטיקות של אי-שוויון או עוני יחסי, כפי שפורסמו לאחרונה בנוגע לשיעור העניים בישראל. נתונים אודות אי-שוויון אינם מצביעים בהכרח על עוני אמיתי ואבסולוטי (שקיים למשל במקסיקו בשיעורים גבוהים הרבה יותר מאשר בישראל), על ניצול כלשהו של העניים על ידי העשירים, או על פגיעה כלשהי באושר התושבים. למשל, נניח שהיינו מחלקים את מדינת ישראל לשלוש מדינות – צפון, דרום ומרכז – מבלי לשנות שום דבר אחר בכלכלה. שלוש המדינות האלו תהיינה יותר שוויוניות ממדינת ישראל השלמה; האם עכשיו יהיו לפתע תושביהן מאושרים יותר? האם העשירים הפכו לפחות נצלנים? האם העוני האמיתי השתנה? האם משהו חשוב השתנה? מובן שלא.

מעניין אך לא מבוסס

ג'וזף שטיגליץ מציג בספרו את הטיעונים הכלכליים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, ללא גלישה לרעיונות רדיקליים או טיעונים דמגוגיים יותר מדי. הוא מציג גם את תגובות הנגד של הימין, ועונה לאותן תגובות. הבעיה היא שהוא לא מוכיח שום דבר, וגם לא מנסה להוכיח. הוא מציג טיעון תיאורטי שמסביר מדוע, למשל, אי-השוויון פוגע ביעילות הכלכלה, ואז בפרקים שלאחר מכן כותב "ראינו בפרק הקודם שאי-השוויון פוגע ביעילות"; אבל הוא לא באמת הראה את זה ולא הוכיח שום דבר. הוא רק הראה שאי-השוויון יכול באופן תיאורטי לפגוע ביעילות.

מסיבות אלו אני מאמין שספרו של שטיגליץ ישכנע בעיקר את המשוכנעים, ואני, מה לעשות, לא מהמשוכנעים. הייתי שמח אם לג'וזף שטיגליץ, פול קרוגמן ודומיהם הייתה השפעה משמעותית יותר על השמאל הישראלי מאשר לפוליטיקאים פופוליסטים, מכיוון שהם לא טוענים את הטענות שלהם מתוך בורות או אידיאולוגיה קיצונית אלא מתוך ידע, והתנגדותם המפורשת לפרוטקציוניזם ולקבוצות לחץ מכל סוג שהוא היא עניין מבורך. אך הטענה המרכזית של הספר אודות מקורותיו ומחירו הגבוה של אי-השוויון בארצות-הברית דורשת הוכחות מוצקות יותר מאלו ששטיגליץ מציג, והאופי של הספר מזכיר הטפה יותר מאשר ניתוח כלכלי מבוסס עובדות.